פורסם ב28 בינואר 2006, 9:50
אני לבד, כל כך לבד, כל כך לבד שזה כואב, כל כך כואב שכבר שכחתי איך זה יכול להרגיש אחרת.
בערך 9 שנים מאז הפרידה ממה שהחשבתי החבר האחרון שלי. ברור שלא הייתי נזירה בדרך. אבל שום דבר לא נחשב, כשלא גרתי עם מישהו למשך תקופה, כשלא יכולתי לכנות אף אחד בשם "חבר שלי". לא זוכרת את הפעם האחרונה שהלכתי לסרט עם מישהו שכיניתי בן זוג שלי בלב שלם, או בכלל. היה רומן ארוך יחסית, קצת פחות משנה, עם גבר נשוי, אבל זה לא נחשב. תמיד יש את הקטע של החששות שמישהו מוכר יהיה בסביבה, וצריך להעמיד פנים שאנחנו רק ידידים.
מרוב שעמום התחלתי לקרוא בלוגים, מרוב צורך בתשומת לב, התחלתי להגיב בהם. הגבתי בשניים מהם. אף אחד לא התייחס אלי ממש ברצינות, אף אחד גם לא ניסה להכיר אותי מעבר (מה שקיוויתי שיקרה). שוב פעם אני לא ברורה, לא בטוחה במה שאני רוצה, מחכה שהצד השני יקח יוזמה ויעשה את הצעד שאני מקווה שיעשה, ואם הוא לא עושה, אז לא... עוד אכזבה לרזומה. גם מה שקורה "פה" בבלוגים שזה באמת עולם בפני עצמו, בלוגספירה, כמו שהם קוראים לזה, בלוגרים מכירים בלוגרים אחרים, עונים ומגיבים לבלוגרים אחרים, יש הווי, יש שפה משותפת, יש היסטוריה וחברות וציניות אוהדת. אז מי אני בכלל שמנסה לדחוף את האף.
יש הרצאה של דני היום, על הזמר האהוב עליו. תכננתי ללכת עם חברה. היא לא יכולה. חשבתי על זה מראש, אמרתי לעצמי, את הולכת בכל מחיר. בכל מחיר לא הלכתי. לא מסוגלת ללכת לשם לבד, החרדה שלי תכניע אותי שם, היא מכניעה אותי כבר עכשיו, משתקת אותי. וככה אני מפספסת הזדמנות חד-פעמית שנפלה לי מהשמיים לראות אותו בתלת-מימד, מרצה על זמר רומנטי להחריד.
רציתי ללכת כדי לראות אם יש בסיס לאובססיה שלי לגביו. לראות אחת ולתמיד אולי הוא לא כזה שווה. בכל זאת, הוא דיי מה שכל החיים חיפשתי – שכל חריף בגוף של מפתח גוף. "בודיבילדר חכם" כמו שאני קוראת לזה. האיש של חיי מתמסמס באוויר. "האיש שלך שוב הולך לאיבוד" – שלמה ארצי...
אני לעולם אשאר לבד. אחכה בשקט בפינה. בהמתנה. בקיבעון. כולם ימשיכו לנוע על הפסים הנעים שלהם קדימה ואני אעמוד במקום, אראה אותם חולפים אותי אחד אחד. מחכה כמו חתול לקפוץ על הטרף. ואז כשכל מי שחשוב לי ימות ולאח שלי תהיה משפחה משלו, אני אגיד שלום לכלוב שלי באנחת רווחה ואסתלק מפה.
אתמול שוב לקחתי חופש מהעבודה וגם היום ניסיתי את זה, לא הצלחתי להקים את עצמי מהמיטה, 4 שעות השינה בלילה עשו את שלהם. אבל הייתי פוליטיקאלי קורקט ושאלתי אם הם צריכים אותי, גם כדי לנסות לתקן רושם רע של עוד יום חופש. נו מה? הם היו צריכים אותי. אחד היה צריך לנסוע ולא משאירים אדם לבד (אנחנו 3) שם. אז הלכתי. אני עובדת על אסטרטגיה חדשה, להיות מה זה נחמדה ומה זה חייכנית לא משנה מה. זה עובד, מסתיר את הדכאון מעולה. פעם שעברה, בפעם הראשונה שהדכאון היכה בי, לא הצלחתי בזה, חברי לצוות כבר שאל מה קורה, אולי כי הוא בא לי בהפתעה. עכשיו אני כבר רגילה אליו, לדכאון. ירד קצת בעוצמות, סיגל את עצמו אלי, למד לארוב לי בשקט בלי לחץ. יודע שאני לא אסלק אותו כל כך מהר, שהוא פה להשאר. אז אני חייכנית ונחמדה ותומכת ברוסיה השנואה שעובדת איתי ומראה סימפטיה ואמפטיה ולפעמים גם מצחיקה. חחח, אני עובדדדדדדדת על כווווווווווללללללכם!
שמונה וחצי, ההרצאה מתחילה עכשיו, אני לא שם, אני גם לא פה, אני לא קיימת ממש בשום מקום.
אתמול ביום חופש גיליתי שיש לי יכולת מופלאה (לא שלא ידעתי את זה קודם) לראות את הפרקים שהורדתי של "אנג`ל" ברציפות. אני יכולה לשבת כל היום ולראות פרק אחרי פרק, קצת לאכול וקצת לישון ושוב פרק אחרי פרק, ולא ימאס לי. עכשיו, איך אפשר לנצל את היכולת המופלאה הזאת? אולי אפשר לחבר אותי למקור צורך חשמל ואני אשמש כבטריה אנושית? רעיון לא רע, אה?
הייתי צריכה ללכת. הסתכלתי עכשיו במראה כי החלפתי חולצה באמבטיה, איפה שיש תנור מפזר חום, אני נראית דווקא בסדר גמור. לא, בעצם לא, להסתובב שם לבד, לשבת שם לבד, בטח כולם זוגות מסביב, מבוגרים גם (זמר שכזה), הייתי בולטת שם, עוד עם פרצוף של 10 שנים פחות מהגיל האמיתי שלי. ואני לא ממש חברתית, אם לא מתחילים לדבר איתי אני לא יוזמת שיחה. וגם אם היו פונים ומדברים איתי, מה הייתי אומרת? באתי בגלל המרצה (ולא נושא ההרצאה), נשארתי בגלל שהשתנתי על עצמי מרוב פחד ואני לא יכולה לקום?
אפילו, במקריות אמיתית , הקוסמטיקאית שלי עשתה לי מניקור עם סמל של אות סינית או יפנית על האצבעות. סנריו: ההרצאה נגמרת, אני ניגשת אליו מראה לו את האצבעות עם הסמל ושואלת אותו אם הוא יודע להגיד לי מה הפירוש (הוא לומד יפנית, כן..). כן הוא יודע ושנה אחרי אנחנו נשואים....
אם זה היה עובד, זו היתה עוד הוכחה לאנשים המפגרים שיש גורל, לעזאזל, אפילו אני הייתי מתחילה להניח תפילין כל בוקר, אבל עובדה, אין, אני פה לבד עם הסמל היפני שנשאר מקרי על האצבע שלי והגורל שוב הפנה לי את האצבע שלו.
תמיד טענתי שאין גורל, יש צירוף מקרים.
בערך 9 שנים מאז הפרידה ממה שהחשבתי החבר האחרון שלי. ברור שלא הייתי נזירה בדרך. אבל שום דבר לא נחשב, כשלא גרתי עם מישהו למשך תקופה, כשלא יכולתי לכנות אף אחד בשם "חבר שלי". לא זוכרת את הפעם האחרונה שהלכתי לסרט עם מישהו שכיניתי בן זוג שלי בלב שלם, או בכלל. היה רומן ארוך יחסית, קצת פחות משנה, עם גבר נשוי, אבל זה לא נחשב. תמיד יש את הקטע של החששות שמישהו מוכר יהיה בסביבה, וצריך להעמיד פנים שאנחנו רק ידידים.
מרוב שעמום התחלתי לקרוא בלוגים, מרוב צורך בתשומת לב, התחלתי להגיב בהם. הגבתי בשניים מהם. אף אחד לא התייחס אלי ממש ברצינות, אף אחד גם לא ניסה להכיר אותי מעבר (מה שקיוויתי שיקרה). שוב פעם אני לא ברורה, לא בטוחה במה שאני רוצה, מחכה שהצד השני יקח יוזמה ויעשה את הצעד שאני מקווה שיעשה, ואם הוא לא עושה, אז לא... עוד אכזבה לרזומה. גם מה שקורה "פה" בבלוגים שזה באמת עולם בפני עצמו, בלוגספירה, כמו שהם קוראים לזה, בלוגרים מכירים בלוגרים אחרים, עונים ומגיבים לבלוגרים אחרים, יש הווי, יש שפה משותפת, יש היסטוריה וחברות וציניות אוהדת. אז מי אני בכלל שמנסה לדחוף את האף.
יש הרצאה של דני היום, על הזמר האהוב עליו. תכננתי ללכת עם חברה. היא לא יכולה. חשבתי על זה מראש, אמרתי לעצמי, את הולכת בכל מחיר. בכל מחיר לא הלכתי. לא מסוגלת ללכת לשם לבד, החרדה שלי תכניע אותי שם, היא מכניעה אותי כבר עכשיו, משתקת אותי. וככה אני מפספסת הזדמנות חד-פעמית שנפלה לי מהשמיים לראות אותו בתלת-מימד, מרצה על זמר רומנטי להחריד.
רציתי ללכת כדי לראות אם יש בסיס לאובססיה שלי לגביו. לראות אחת ולתמיד אולי הוא לא כזה שווה. בכל זאת, הוא דיי מה שכל החיים חיפשתי – שכל חריף בגוף של מפתח גוף. "בודיבילדר חכם" כמו שאני קוראת לזה. האיש של חיי מתמסמס באוויר. "האיש שלך שוב הולך לאיבוד" – שלמה ארצי...
אני לעולם אשאר לבד. אחכה בשקט בפינה. בהמתנה. בקיבעון. כולם ימשיכו לנוע על הפסים הנעים שלהם קדימה ואני אעמוד במקום, אראה אותם חולפים אותי אחד אחד. מחכה כמו חתול לקפוץ על הטרף. ואז כשכל מי שחשוב לי ימות ולאח שלי תהיה משפחה משלו, אני אגיד שלום לכלוב שלי באנחת רווחה ואסתלק מפה.
אתמול שוב לקחתי חופש מהעבודה וגם היום ניסיתי את זה, לא הצלחתי להקים את עצמי מהמיטה, 4 שעות השינה בלילה עשו את שלהם. אבל הייתי פוליטיקאלי קורקט ושאלתי אם הם צריכים אותי, גם כדי לנסות לתקן רושם רע של עוד יום חופש. נו מה? הם היו צריכים אותי. אחד היה צריך לנסוע ולא משאירים אדם לבד (אנחנו 3) שם. אז הלכתי. אני עובדת על אסטרטגיה חדשה, להיות מה זה נחמדה ומה זה חייכנית לא משנה מה. זה עובד, מסתיר את הדכאון מעולה. פעם שעברה, בפעם הראשונה שהדכאון היכה בי, לא הצלחתי בזה, חברי לצוות כבר שאל מה קורה, אולי כי הוא בא לי בהפתעה. עכשיו אני כבר רגילה אליו, לדכאון. ירד קצת בעוצמות, סיגל את עצמו אלי, למד לארוב לי בשקט בלי לחץ. יודע שאני לא אסלק אותו כל כך מהר, שהוא פה להשאר. אז אני חייכנית ונחמדה ותומכת ברוסיה השנואה שעובדת איתי ומראה סימפטיה ואמפטיה ולפעמים גם מצחיקה. חחח, אני עובדדדדדדדת על כווווווווווללללללכם!
שמונה וחצי, ההרצאה מתחילה עכשיו, אני לא שם, אני גם לא פה, אני לא קיימת ממש בשום מקום.
אתמול ביום חופש גיליתי שיש לי יכולת מופלאה (לא שלא ידעתי את זה קודם) לראות את הפרקים שהורדתי של "אנג`ל" ברציפות. אני יכולה לשבת כל היום ולראות פרק אחרי פרק, קצת לאכול וקצת לישון ושוב פרק אחרי פרק, ולא ימאס לי. עכשיו, איך אפשר לנצל את היכולת המופלאה הזאת? אולי אפשר לחבר אותי למקור צורך חשמל ואני אשמש כבטריה אנושית? רעיון לא רע, אה?
הייתי צריכה ללכת. הסתכלתי עכשיו במראה כי החלפתי חולצה באמבטיה, איפה שיש תנור מפזר חום, אני נראית דווקא בסדר גמור. לא, בעצם לא, להסתובב שם לבד, לשבת שם לבד, בטח כולם זוגות מסביב, מבוגרים גם (זמר שכזה), הייתי בולטת שם, עוד עם פרצוף של 10 שנים פחות מהגיל האמיתי שלי. ואני לא ממש חברתית, אם לא מתחילים לדבר איתי אני לא יוזמת שיחה. וגם אם היו פונים ומדברים איתי, מה הייתי אומרת? באתי בגלל המרצה (ולא נושא ההרצאה), נשארתי בגלל שהשתנתי על עצמי מרוב פחד ואני לא יכולה לקום?
אפילו, במקריות אמיתית , הקוסמטיקאית שלי עשתה לי מניקור עם סמל של אות סינית או יפנית על האצבעות. סנריו: ההרצאה נגמרת, אני ניגשת אליו מראה לו את האצבעות עם הסמל ושואלת אותו אם הוא יודע להגיד לי מה הפירוש (הוא לומד יפנית, כן..). כן הוא יודע ושנה אחרי אנחנו נשואים....
אם זה היה עובד, זו היתה עוד הוכחה לאנשים המפגרים שיש גורל, לעזאזל, אפילו אני הייתי מתחילה להניח תפילין כל בוקר, אבל עובדה, אין, אני פה לבד עם הסמל היפני שנשאר מקרי על האצבע שלי והגורל שוב הפנה לי את האצבע שלו.
תמיד טענתי שאין גורל, יש צירוף מקרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה