פורסם ב28 בינואר 2006, 9:44
צריך כותרת לפוסט, אז זאת הכותרת שלי להפעם. למעשה זאת יכולה להיות הכותרת שלי לכל פוסט, או הכותרת שלי לבלוג. זאת בעצם המנטרה שלי. זאת והמון פאראפרזות אחרות על המשפט הזה. בינתיים אני חיה בניוטרל או "on hold". לא זזה כלום מעברלמה שחייבת, שזה אומר עבודה. אם לא היו חייבים לנשום, גם את זה לא הייתי עושה. חוסר משווע באנרגיות, אין חשק לכלום. וגם אם בא פתאום לעשות משהו מהנה, משהו שישבור את השיגרה של לשבת בבית, מיד אני משכנעת את עצמי, בקלות רבה, למה זה לא עד כדי כך אטרקטיבי.
תחנת האוטובוס לעבודה שלי נמצאת ליד בית ספר יסודי וכל בוקר כשאני מאחרת לעבודה זה יוצא שאני עומדת בה בשעות שהאימהות מביאות את הילדים לבית הספר במכוניות שלהן. חלקן טורחות לצאת מהאוטו, לעזור לילד או הילדה לצאת, לשים את התיק, ונפרדות מהן. ואני, כל מה שיש לי בראש, תמיד כשאני רואה את זה, זה איך יש להן כזאת אנרגיה כל בוקר מחדש, לקום, להקים את הילדים, להכין אותם לבית ספר, לקחת אותם לשם, וככה כל יום כל יום מחדש.
קשה להסביר את הרגשת היאוש התהומי הזה, הרִיק הזה שאני מרגישה כל פעם כשאני חושבת על הדברים שאני צריכה לעשות ולא עושה, על הדרך שצריך לחיות את החיים ואני לא הולכת בה. איך לאנשים אחרים יש כל כך הרבה אנרגיה לעשות את כל מה שהם עושים כל יום? אולי כי הם לא מבזבזים אותה בכל כך הרבה מחשבות קיומיות, כחח כחח. ובכל זאת, באמת, למה הם יכולים ואני לא? איך זה שמנקה הרחובות מוצא משמעות לחייו ואני לא? למה הכל כל כך קשה לי? האם אני היחידה שחושבת בעולם הזה? שמבינה שאין שום משמעות? אין גורל, אין סיבה, אין מטרה. נולדים, מעבירים את הגנים הלאה ומתים. האם באמת זאת כל המטרה שלנו בחיים, להיות נושאי מטוסים למולקולה חכמה אחת שלפני מיליארדי שנים החליטה שהיא רוצה לחיות ותעשה את זה בכל דרך אפשרית?
ברור שלא רק אני חושבת פה. ברור שלא רק אני תוהה פה. שלא רק אני מחפשת משמעות. ואפילו ברור שלא רק אני רוצה לוותר על הכל. אבל נראה לי שרק אני מבינה את האפסיות של הכל בעקבות חשיבה כנה וחקרנית. שרק אני מוכנה לוותר בהחלטה קרה ושכלתנית. ולא עושה את זה בדיוק בגלל ההחלטה השכלתנית שאני אפגע באנשים שאוהבים אותי (והכוונה ל-4 אנשים בלבד, וכלב). ובאותו קור רוח יודעת שרק אם הם לא היו, גם אני כבר לא הייתי. וההרגשה הזאת מלווה אותי כבר יותר משנה. לא החלטה של רגע, לא משבר חולף. אני יודעת שזה מה שאני רוצה. זה מה שיעשה לי טוב.
ושלא תטעו, אני לא מאמינה בחיים שאחרי המוות, לא מאמינה באלהים, לא מאמינה שאני אלך לעולם שכולו טוב, או לאיזה שהוא עולם בכלל. לא שאני לא מקווה שאני אתבדה, אבל אני יודעת שכל מה שיקרה זה שאני לא ארגיש יותר, שיפסקו סופית הדפיקות האלה במעמקי המוח שלי, ושכל מה שישאר מחיים שלמים של בן אדם זה גוף נרקב באדמה. וזה מה שאני רוצה. כלום.
המממ, מלצר! אפשר בבקשה כלום אחד? עם שימשיה צבעונית קטנה ורוטב בצד?
קחו את החיים האלה ממני ותנו אותם למישהו שידע מה עושים איתם.
תחנת האוטובוס לעבודה שלי נמצאת ליד בית ספר יסודי וכל בוקר כשאני מאחרת לעבודה זה יוצא שאני עומדת בה בשעות שהאימהות מביאות את הילדים לבית הספר במכוניות שלהן. חלקן טורחות לצאת מהאוטו, לעזור לילד או הילדה לצאת, לשים את התיק, ונפרדות מהן. ואני, כל מה שיש לי בראש, תמיד כשאני רואה את זה, זה איך יש להן כזאת אנרגיה כל בוקר מחדש, לקום, להקים את הילדים, להכין אותם לבית ספר, לקחת אותם לשם, וככה כל יום כל יום מחדש.
קשה להסביר את הרגשת היאוש התהומי הזה, הרִיק הזה שאני מרגישה כל פעם כשאני חושבת על הדברים שאני צריכה לעשות ולא עושה, על הדרך שצריך לחיות את החיים ואני לא הולכת בה. איך לאנשים אחרים יש כל כך הרבה אנרגיה לעשות את כל מה שהם עושים כל יום? אולי כי הם לא מבזבזים אותה בכל כך הרבה מחשבות קיומיות, כחח כחח. ובכל זאת, באמת, למה הם יכולים ואני לא? איך זה שמנקה הרחובות מוצא משמעות לחייו ואני לא? למה הכל כל כך קשה לי? האם אני היחידה שחושבת בעולם הזה? שמבינה שאין שום משמעות? אין גורל, אין סיבה, אין מטרה. נולדים, מעבירים את הגנים הלאה ומתים. האם באמת זאת כל המטרה שלנו בחיים, להיות נושאי מטוסים למולקולה חכמה אחת שלפני מיליארדי שנים החליטה שהיא רוצה לחיות ותעשה את זה בכל דרך אפשרית?
ברור שלא רק אני חושבת פה. ברור שלא רק אני תוהה פה. שלא רק אני מחפשת משמעות. ואפילו ברור שלא רק אני רוצה לוותר על הכל. אבל נראה לי שרק אני מבינה את האפסיות של הכל בעקבות חשיבה כנה וחקרנית. שרק אני מוכנה לוותר בהחלטה קרה ושכלתנית. ולא עושה את זה בדיוק בגלל ההחלטה השכלתנית שאני אפגע באנשים שאוהבים אותי (והכוונה ל-4 אנשים בלבד, וכלב). ובאותו קור רוח יודעת שרק אם הם לא היו, גם אני כבר לא הייתי. וההרגשה הזאת מלווה אותי כבר יותר משנה. לא החלטה של רגע, לא משבר חולף. אני יודעת שזה מה שאני רוצה. זה מה שיעשה לי טוב.
ושלא תטעו, אני לא מאמינה בחיים שאחרי המוות, לא מאמינה באלהים, לא מאמינה שאני אלך לעולם שכולו טוב, או לאיזה שהוא עולם בכלל. לא שאני לא מקווה שאני אתבדה, אבל אני יודעת שכל מה שיקרה זה שאני לא ארגיש יותר, שיפסקו סופית הדפיקות האלה במעמקי המוח שלי, ושכל מה שישאר מחיים שלמים של בן אדם זה גוף נרקב באדמה. וזה מה שאני רוצה. כלום.
המממ, מלצר! אפשר בבקשה כלום אחד? עם שימשיה צבעונית קטנה ורוטב בצד?
קחו את החיים האלה ממני ותנו אותם למישהו שידע מה עושים איתם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה