קשה להיות לבד כל כך הרבה שנים (מזדמנים לא נחשבים), לראות את כולם מוצאים את "אהבות חייהם", בונים משפחות, מעבירים אירועים וחגים בתוך ובתור חמולת אנשים, נותנים ומקבלים אהבה על בסיס יומיומי, יודעים שיחסרו למישהו אם יעלמו יום אחד בבת אחת מעל פני האדמה, לא צריכים לתרץ תירוצים למה הם עדיין בשולי החברה, כי הם בדיוק במרכז עקומת הפעמון, כמו הרוב הקובע.
והקושי הזה מטשטש את הראיה והופך דברים לשחור ולבן. מה שמוזר, שחיים מלאי זמן פנוי, אפשרויות בלתי נדלות, אי הצורך במתן דין וחשבון למישהו, התהוללות עם מי שרוצים כמה שרוצים, הם הם השחור! ואילו חיים של אחד בתחת של השני במשך שנים, עם חבורת צווחנים דרשניים כבור ללא תחתית והרדמות מותשת מול הטלויזיה בסופו של יום, הם הלבן!
הקושי הזה, גורם לך לרומם את האופציה האחרת לדרגת פנטזיה מעולם החלומות. לחשוב שהכל מושלם שם בצד השני. שכל מה שיש לך לא נחשב, כי לא השגת את החלום. לרצות להגיע לחלום הזה, כי שמה, יהיה סוף סוף קל.
אבל אז, מתחילה להתגלות האמת הערומה, והיא מצודדת כמו השלד המתפרק, סנדי בר, בפרסומת לפלאפון: חדשות על גירושין לבקרים, וידויים שלא מביישים סרטי אימה, רק עם מפלצות אמיתיות, גילויים על ביקוע בגרעין המשפחה הגרעינית, שיכול להפיק מספיק אנרגיה לפצצת אטום קטנה, שתוריד את קנדה.
מסתבר שמה שקורה שם, במועדון הסגור של המיוחסים והמקובלים, שונה לגמרי מהאופן בו הוא הצטייר בעיני בזמן שניסיתי להציץ פנימה מאחורי כתפו של הבאונסר הגרוזיני בשם גורל, שמנע ממני בכוח את הכניסה.
בפועל נתקלים שוב ושוב בנשים אומללות שמתחננות לסקס ועוד מבעליהן, בעליהן!! כאילו, ראבק, כשהאישה כבר מתחננת לסקס, או שהגבר הוא הומו בארון, או שהוא סטרייט בארון של הפקידה שלו, מסתתר מבעלה שהגיע במפתיע הביתה.
נשים שחיות ללא מגע, חיבוק, או לטיפה רכה, אבל בולעות (רק קפה שחור) וממשיכות לתפקד. במה הן שונות כבר מדחליל בשדה חיטה? בובות בודדות בשדה, ריקות מתוכן, שעושות את העבודה שלהן יום וליל כמצופה ועדיין נושאות בגאון חיוך דבילי על הפרצוף.
ובוודאי ובוודאי הבעלים המסכנים, שזנבם המיוחם בין רגליהם, היאוש בעיני הכלבלב שלהם והלשון שלהם כבר בחוץ מרוב תסכול והשתוקקות למה שכל גבר זכאי לקבל כחוק, אבל מרגע שהוא מוצא מישהי קבועה שתספק לו את זה וקונה את הפרה, הוא גוזר על עצמו חיים של פושע שחובת הוכחת צדקתו עליו ונאלץ להגיש תביעות ועירעורים אין קץ לכבודה, נשיאת בית הדין, כדי שתאות למלא אחר זכויותיו המופרות ו...לזרוק לו עצם.
בעלים הבוגדים בלי הנד עפעף. ואז הם חוזרים בערב לאשה טרוטת העיניים שלהם, אחרי שעבדה וניקתה ובישלה וטיפלה, ועדיין מעיזים להביט לה בעיניים ולרטון שערמות הכביסה המקופלת על הספה מפריעות להם לצפות בנוחות בכדורגל.
וכך גם הנשים הבוגדות בבעליהן ו... בעצם אין דבר כזה.
נשים ששומעות מבעליהן שהן השמינו ואינן מושכות אותם יותר. אז מעבר לתהיה, במאמר מוסגר, האם אותה אישה היתה מרשה לעצמה להשמין גם כשהיתה רווקה שעדיין לא תפסה את הגבר, אני תוהה מה קרה לאותה אהבה ללא תנאי שאמורה להיות בין שניים שהחליטו לאחד את עולמם לעולמי עד. הם לא אמורים לאהוב אחד את השני, לא משנה מה, כי הם פשוט אוהבים אחד את השני, לא משנה מה? והאם למישהו מהם היו אשליות לפני החתונה שלאחריה הזמן נעצר מלכת? אנשים לא מזדקנים ולא משמינים?
ובעצם, הבעלים האלו, מלאי המודעות ליופי וסטנדרטים קשוחים של אסטתיקה, הכיצד הם נראים? אולי אם הם היו מתאמנים על ההטפות שלהם מול המראה קודם, הם היו מבינים שהם מנסים להטיף למקהלה.
כבר שמעתי, לא פעם, על כאלה שהתחתנו למרות שהגירושין היו כרוניקה ידועה מראש. אנשים מתחתנים בלי לחשוב מראש. אלה שהתחתנו רק כדי להתחתן, אלה שערב החתונה הבינו שזו טעות ועדיין הלכו איתה. אלה בכלל חכמים גדולים.
גם אני יכולתי להתחתן בגיל עשרים וקצת עם הבחור שרצה להתחתן איתי אז. הוא היה בחור טוב, נוח ובטח היה בעל מצויין, אבל אני לא אהבתי אותו ולא יכולתי להתפשר. אני הייתי מספיק מודעת לעצמי, למחשבות שלי, לרגשות שלי ולרצונות שלי. אני עצרתי קודם כדי לחשוב אם זה הדבר הנכון וזה הרבה יותר ממה שכל הנשואים האומללים האלה עושים ואחר כך סובלים במשך שנים בהסתר או מתגרשים ומפוצצים, בקול ענות חלושה, את אותה בועה שיצרו לעצמם, שראשיתה באירוע שמכוון לעשות כמה שיותר רעש אצל כמה שיותר אנשים (גם אם האנשים האלה הם רק "חברים" לעבודה, שביום רגיל הקשרים החברתיים שלהם מסתכמים בשלום מאוס והתעניינות מזוייפת בין תקיעת סכין לשימת רגל, או הדוד הזקן שכל הערב יישב כמו פסל שעווה בכסאו, שפוף ועם נטיה מסוכנת של מגדל פיזה ושביום רגיל צריכים לצעוק לו במגפון לתוך האוזן כדי שישמע אותם, אבל כאן, באמצע השמחה, הוא יבקש להחליש את הווליום של המוזיקה).
נהוג לרדת על רווקים מעל גיל 30 שיש להם איזו שריטה ובגלל זה הם לא התחתנו. לא רק הנשואים "באושר" אומרים את זה עלינו, הרווקים, גם אנחנו ממהרים למפות שריטה אחר שריטה, אחד על השני כשדרכינו נפגשות, בעוד ניסיון נואש להכנס למוסד ששום בית יהודי לא שלם בלעדיו. מזל שידיד אחד ידע להכניס אותי לפרופורציות הנכונות עם המשפט היפה: "גם הנשואים שרוטים, רק שמי שרואה את השריטות שלהם אלו הם בני הזוג שלהם".
והקושי הזה מטשטש את הראיה והופך דברים לשחור ולבן. מה שמוזר, שחיים מלאי זמן פנוי, אפשרויות בלתי נדלות, אי הצורך במתן דין וחשבון למישהו, התהוללות עם מי שרוצים כמה שרוצים, הם הם השחור! ואילו חיים של אחד בתחת של השני במשך שנים, עם חבורת צווחנים דרשניים כבור ללא תחתית והרדמות מותשת מול הטלויזיה בסופו של יום, הם הלבן!
הקושי הזה, גורם לך לרומם את האופציה האחרת לדרגת פנטזיה מעולם החלומות. לחשוב שהכל מושלם שם בצד השני. שכל מה שיש לך לא נחשב, כי לא השגת את החלום. לרצות להגיע לחלום הזה, כי שמה, יהיה סוף סוף קל.
אבל אז, מתחילה להתגלות האמת הערומה, והיא מצודדת כמו השלד המתפרק, סנדי בר, בפרסומת לפלאפון: חדשות על גירושין לבקרים, וידויים שלא מביישים סרטי אימה, רק עם מפלצות אמיתיות, גילויים על ביקוע בגרעין המשפחה הגרעינית, שיכול להפיק מספיק אנרגיה לפצצת אטום קטנה, שתוריד את קנדה.
מסתבר שמה שקורה שם, במועדון הסגור של המיוחסים והמקובלים, שונה לגמרי מהאופן בו הוא הצטייר בעיני בזמן שניסיתי להציץ פנימה מאחורי כתפו של הבאונסר הגרוזיני בשם גורל, שמנע ממני בכוח את הכניסה.
בפועל נתקלים שוב ושוב בנשים אומללות שמתחננות לסקס ועוד מבעליהן, בעליהן!! כאילו, ראבק, כשהאישה כבר מתחננת לסקס, או שהגבר הוא הומו בארון, או שהוא סטרייט בארון של הפקידה שלו, מסתתר מבעלה שהגיע במפתיע הביתה.
נשים שחיות ללא מגע, חיבוק, או לטיפה רכה, אבל בולעות (רק קפה שחור) וממשיכות לתפקד. במה הן שונות כבר מדחליל בשדה חיטה? בובות בודדות בשדה, ריקות מתוכן, שעושות את העבודה שלהן יום וליל כמצופה ועדיין נושאות בגאון חיוך דבילי על הפרצוף.
ובוודאי ובוודאי הבעלים המסכנים, שזנבם המיוחם בין רגליהם, היאוש בעיני הכלבלב שלהם והלשון שלהם כבר בחוץ מרוב תסכול והשתוקקות למה שכל גבר זכאי לקבל כחוק, אבל מרגע שהוא מוצא מישהי קבועה שתספק לו את זה וקונה את הפרה, הוא גוזר על עצמו חיים של פושע שחובת הוכחת צדקתו עליו ונאלץ להגיש תביעות ועירעורים אין קץ לכבודה, נשיאת בית הדין, כדי שתאות למלא אחר זכויותיו המופרות ו...לזרוק לו עצם.
בעלים הבוגדים בלי הנד עפעף. ואז הם חוזרים בערב לאשה טרוטת העיניים שלהם, אחרי שעבדה וניקתה ובישלה וטיפלה, ועדיין מעיזים להביט לה בעיניים ולרטון שערמות הכביסה המקופלת על הספה מפריעות להם לצפות בנוחות בכדורגל.
וכך גם הנשים הבוגדות בבעליהן ו... בעצם אין דבר כזה.
נשים ששומעות מבעליהן שהן השמינו ואינן מושכות אותם יותר. אז מעבר לתהיה, במאמר מוסגר, האם אותה אישה היתה מרשה לעצמה להשמין גם כשהיתה רווקה שעדיין לא תפסה את הגבר, אני תוהה מה קרה לאותה אהבה ללא תנאי שאמורה להיות בין שניים שהחליטו לאחד את עולמם לעולמי עד. הם לא אמורים לאהוב אחד את השני, לא משנה מה, כי הם פשוט אוהבים אחד את השני, לא משנה מה? והאם למישהו מהם היו אשליות לפני החתונה שלאחריה הזמן נעצר מלכת? אנשים לא מזדקנים ולא משמינים?
ובעצם, הבעלים האלו, מלאי המודעות ליופי וסטנדרטים קשוחים של אסטתיקה, הכיצד הם נראים? אולי אם הם היו מתאמנים על ההטפות שלהם מול המראה קודם, הם היו מבינים שהם מנסים להטיף למקהלה.
כבר שמעתי, לא פעם, על כאלה שהתחתנו למרות שהגירושין היו כרוניקה ידועה מראש. אנשים מתחתנים בלי לחשוב מראש. אלה שהתחתנו רק כדי להתחתן, אלה שערב החתונה הבינו שזו טעות ועדיין הלכו איתה. אלה בכלל חכמים גדולים.
גם אני יכולתי להתחתן בגיל עשרים וקצת עם הבחור שרצה להתחתן איתי אז. הוא היה בחור טוב, נוח ובטח היה בעל מצויין, אבל אני לא אהבתי אותו ולא יכולתי להתפשר. אני הייתי מספיק מודעת לעצמי, למחשבות שלי, לרגשות שלי ולרצונות שלי. אני עצרתי קודם כדי לחשוב אם זה הדבר הנכון וזה הרבה יותר ממה שכל הנשואים האומללים האלה עושים ואחר כך סובלים במשך שנים בהסתר או מתגרשים ומפוצצים, בקול ענות חלושה, את אותה בועה שיצרו לעצמם, שראשיתה באירוע שמכוון לעשות כמה שיותר רעש אצל כמה שיותר אנשים (גם אם האנשים האלה הם רק "חברים" לעבודה, שביום רגיל הקשרים החברתיים שלהם מסתכמים בשלום מאוס והתעניינות מזוייפת בין תקיעת סכין לשימת רגל, או הדוד הזקן שכל הערב יישב כמו פסל שעווה בכסאו, שפוף ועם נטיה מסוכנת של מגדל פיזה ושביום רגיל צריכים לצעוק לו במגפון לתוך האוזן כדי שישמע אותם, אבל כאן, באמצע השמחה, הוא יבקש להחליש את הווליום של המוזיקה).
נהוג לרדת על רווקים מעל גיל 30 שיש להם איזו שריטה ובגלל זה הם לא התחתנו. לא רק הנשואים "באושר" אומרים את זה עלינו, הרווקים, גם אנחנו ממהרים למפות שריטה אחר שריטה, אחד על השני כשדרכינו נפגשות, בעוד ניסיון נואש להכנס למוסד ששום בית יהודי לא שלם בלעדיו. מזל שידיד אחד ידע להכניס אותי לפרופורציות הנכונות עם המשפט היפה: "גם הנשואים שרוטים, רק שמי שרואה את השריטות שלהם אלו הם בני הזוג שלהם".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה