פורסם ב30 בנובמבר 2006, 19:52
אחה"צ. אני חוזרת מהעבודה. דירה קטנה, הפוכה ומוזנחת. עוד יום שבו גרמו לי להרגיש אומללה בעבודה. מנסה להיות ילדה טובה, ילדה שמחה, אבל אז זה גובל בפחיתות עצמית ואנשים מנצלים את הפירצה. אני מתנדנדת בין הידיעה שאני צריכה לחייך ולהראות חביבה, לבין הרצון ללבוש את כפפות האיגרוף ולחבוט בהם עד שהם יפלו לריצפה. האגריסיביות הטבעית שבי לא מצייתת לי כמו שאני מקווה. היא נלחמת, אבל היא נלחמת בי.
מתיישבת על השטיח. הררי קופסאות ריקות, נייר עטיפה קרוע, מאפירה ופירורי האפר שסביבה מוערמים סביבי כמו חומה מגינה. אי אפשר לזוז מילימטר אז לא זזים. כוס וודקה נקיה בלגימות מדודות כדי להקהות את העלבון. מי שהיה מסתכל מהצד היה טועה אותה לקפה. סיגריות בשרשרת וכך גם הספיידר-סוליטר. אני מפסידה. הוודקה עושה את שלה. הבית הפוך, אבל אין מי שינקה. אין משימות. אין במי לטפל. אין למי לקוות. אין בשביל מה לסדר. אין אנרגיות.
נכנסת למיטה בשעה לא ראויה. הסדין החשמלי דלוק, דבוק אל הגוף. הוא אמצעי החימום היחיד בבית חוץ מהתנור באמבטיה ושמיכת פליז מנומרת. זה לא בריא, יש קרינה, אין אכפתיות. קיבלתי ספר מאח שלי ליום ההולדת וסוף סוף התחלתי לקרוא. "שנת הבשרים שלי". הופכת בדפים בקצות אצבעות מכוסות לאק אדום זועק, שמי שלא אוהב, זה לא משנה ומי שכן, לא יראה. ספר מוזר ויפה. לוקח אותי יופי לעולמות אחרים. אולי הוא לא כל כך מוזר, אולי כל ספר לוקח אותך למקום אחר, אבל אני לא רגילה. שנים שלא קראתי סיפורת סתמית, אני בדרך כלל מתחילה ובדרך כלל לא מסיימת, ספרים שמלמדים אותך משהו, ספרי מדע.
אין לי אפילו מנורת לילה. קוראת לאור הפנס שבפלאפון. ים של חושך עוטף, שלולית של אור זעירה. מכיוון התריס יש מדי פעם רעש קל. אני עוצרת הכל וזוקפת אוזניים. שקט. ושוב רעש קל. פיספסתי אותו שוב. כאילו שאם אני אתפוס אותו ברגע שהוא קורה אני אדע משהו שלא ידעתי קודם, אולי משהו אחר יקרה. אני פותחת חריץ, בוהה בלילה שבחוץ. זה העטלפים. הם נוסקים כמו מטוסים זעירים, מעופפים במהירות וביטחון אבל מדי פעם כנף מידפקת על החלון.
זה רק העטלפים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה