פורסם ב19 ביולי 2006, 20:37
ההורים שלי בטח רוצים לנשק לנסראללה את הזקן ועל-בליינד הם מעבירים אספקה לחיזבאללה. סוף סוף הם זכו לראות אותי אחרי חודשים ועוד לשלושה ימים רצוף. לי זה רק הזכיר למה הם לא ראו אותי במשך חודשים. טוב שילמתי את חובי לחברה, אפשר לצאת מפה??? אצלי בבית, במורדות הכרמל, אין ממ"ד ואין מקלט. כל אזעקה שלחה אותי לאמבטיה. לאמבטיה, תרתי משמע. לתוך האמבטיה. הבומים האחרונים ביום שני, היו הבומים האחרונים ששברו את גב הגמל. אם יפול טיל, כל הבית ירד, הרבה יותר גרוע ממה שהיה עם הבית בבת גלים, כי הבית שלי יותר ישן ופי כמה יותר קטן. אז עכשיו אני במילכוד. מצד אחד אני מרגישה יותר בטוחה ויש פה את התינוקת שלי (הכלבה), מצד שני, ההורים שלי, למרות שהם ממש בסדר, כבר עולים לי על כל העצבים. יש זמנים שכל שעה יש אזעקה, יש זמנים של מרווחים של שלוש שעות. זה אומר כל הזמן לרדת למקלט ולעלות חזרה, לרדת ולעלות חזרה. ובדרך לדאוג שהכלבה תהיה קשורה, שאמא לקחה את התיקים שהיא לא נפרדת מהם ושאבא יזיז כבר את התחת שלו ושלא ידאג לסדר את הצווארון של החולצה אלא יכנס כבר למקלט. אפילו את הרשומה הזאת אני כותבת בהפסקות. בכלל לא בא לי לכתוב אותה כבר, סתם כותבת מאילוץ. כולם כותבים ולי דווקא בתוך כל הסערה הזאת אין כלום בראש. בעצם יש לי בראש תמונה של סיגריה, מרלבורו אדום, ארוכה ארוכה, גדולה כמו גורד שחקים בניו-יורק, הבעיה שהיא באמת נמצאת בקצה בניין האמפייר סטייט, למעלה למעלה, ביד של קינג קונג והוא מעשן לי אותה המניאק! לא עישנתי כבר שלושה ימים, ההורים לא יודעים הרי. כשאני לא חושבת על זה, זה בסדר. אבל מדי פעם אני מרגישה שהעצבנות שלי היתה יכולה להיפתר ולו לזמן מה, אם רק יכולתי להצמיד את הדבר הדוחה הזה לשפתיי ולשאוף עמוק קצת זבל לתוך הגוף. שוב פעם לאף אחד לא אכפת ממני. מעט הטלפונים שהיו בהתחלה, נדמו כליל. אבסורדי, אבל מי שלא נופלים לו טילים על הראש דווקא בסדר עם כל המצב הזה.
האוזן קרויה כל הזמן, כל אוטו מאיץ נשמע לרגע כמו תחילתה של אזעקה מופלאה. כל רעש רגיל מפעיל במוח הרבה יותר נויירונים ממה שהיה צריך להפעיל, עובר סינון והשוואה, שלילה על דרך האלימינציה ובחירה מתוך אפשרויות מרובות על דרך מבחן אמריקאי, אנלוגיה, אינדוקציה, רדוקציה, ליתוגרפיה וגרפולוגיה עד שמגיעים להחלטה, זה בום לא מזיק וזה בום מזי... - לרוץ! לרוץ! לרוץ! זה רעש של אוטו וזה צפירות עולות ויורדות. זה צפירות עולות ויורדות. אהם, צפירות עולות ויורדות! אוהוווו, הייתי פה! רגע – תיכף אשוב...
לא שבתי, תתבעו אותי אבל תביאו איזו סיגריה בדרך, טוב?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה