פורסם ב4 בדצמבר 2006, 19:55
שבת, בשלוש בלילה בסוף שיחת הטלפון שאלת אותי אם אני עצבנית עליך. אתה נוטה לשאול את זה הרבה, זה כבר נהיה חסר משמעות. אני לא חושבת שאתה בעצמך הבנת שהפעם יש משמעות לשאלה, אבל הפעם היתה. אני עניתי בשלילה, למרות שכן כעסתי. אחרי הכל לגלות שאתה מעוניין בחלק פנימי מסויים אחד של גופי יותר מאשר בי עצמי, זה היה קצת מעליב. רחם להשכרה זה מה שאני? רק שלא צ`ק אני אפדה פה, אלא אולי את ההזדמנות האחרונה לצאצא משלי. אז כעסתי עליך עוד זמן מה אחרי השיחה הזאת, אבל פתאום ברגע אחד של הבנה, הכעס שכח והגעתי להכרה שאולי אני בכלל צריכה להודות לך. שאולי אני צריכה לשמוח שיש מישהו שמוכן בלי אהבה, לעזור לי לפני שיהיה מאוחר מדי.
אתה רוצה ילד. אתה מוכן להתפשר על לחבב את האמא שלו. אולי קיווית שמצאת מועמדת מתאימה.
אבל אני לא רוצה ילד כי צריך שיהיה בבית. כמו משחה נגד כוויות. אני קודם כל רוצה אהבה ואחרי זה ילדים. אני רוצה את הסדר הנכון.
אוטוטו, נהיה מאוחר מדי ואני מרגישה עדיין ילדה בעצמי. לעשות ילד זה משהו שניבנה, אי אפשר פתאום בבת אחת לשנות את כל החשיבה (ואני עם דעותי המוצקות, אתה מכיר אותי...). צריך למצוא מישהו, לצאת איתו, לעבור לגור איתו, להחליט שאוהבים מספיק בשביל להשאר ביחד ואז הילד בא. יכול להיות שלי כבר אין את הפריבילגיה של כל הסיפור הזה (כמו שאתה טוען). האמת, שאפילו בעיני הוא כבר נראה כל כך לא מציאותי ובר- קיימא, יותר כמו סיפור אגדה. סיפור אגדה שקורה למישהו אחר.
למה לודמילה מהמשרד, שהיא הר-אדם, אבל באמת, הר-אדם, ועוד הר-אדם-פרצף-חמוץ-רע, צעירה ממני בכמה שנים טובות, מצאה לה בעל והביאו תינוק. למה היא זוכה בכל החבילה? למה רק לה מגיע להיות מאושרת? למה היא כן ואני לא??
בת 35, לא השגתי שום דבר משמעותי בחיי עד עתה. עברתי כבר כמעט מחצית חיים ועוד לא התחלתי לחיות בכלל. והברירות מתחילות לאזול. יכולת הבחירה החופשית, עדיין עם הפנים אלי, אבל לאט לאט, בצעדי טיפ-טופ, אני רואה אותה צועדת אחורה בהתגנבות, היד שלה כבר בחצי הגובה, בהכנה לניפנוף אחרון לשלום של פרידה.
אולי אני צריכה להסכים.
אני ארשה לעצמי להיות לרגע פולניה (התנהגות שבדרך כלל אני בורחת ממנה כמו מאש, ולא לגחך, זה נכון!) ולהרגיש חופשיה לשאול: "למה זה מגיע לי???, מה עשיתי רע?? למה דווקא אני, למה?!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה