פורסם ב6 ביוני 2006, 5:42
לילה שלם עובר. לא ישנה. אין לי בשביל מה לקום בבוקר. הגוף כל כך עייף, אבל כלום לא קורה. הראש מתחיל לכאוב מחוסר שינה, אבל המועקה בחזה מכבידה על הנשימה והמוח טוחן וטוחן. אין כוח לעשות כלום, אין כוח לישון, אין כוח לנשום, אין כוח לחיות. יכולתי כבר לגדל ילד בן ארבע ואת אח שלו בן השנתיים עם הלילות חסרי השינה האלה. אני לא ישנה אף פעם נורמלי, אבל מזמן כבר לא קרה שלא ישנתי לילה שלם. שוב פעם השאלות של מה יהיה? ומה יהיה אם ככה זה יהיה תמיד? ומה יהיה אם אלה החיים שלי וזה לא נעשה יותר טוב?
למה אני פסימית? כי אני באותו מצב שהייתי בו בגיל 20. נכון, החכמתי מאז, יש לי עבודה קבועה, הסקס השתפר, קיבלתי יותר ביטחון עצמי. אבל, אני עדיין עם אותן התלבטויות וחוסר חשק לחיים, את העבודה שלי אני שונאת ואני גרועה בה ואני עדיין לא יודעת איזה מקצוע אני רוצה ללמוד, אין לי מישהו קבוע כבר שנים וגם סקס לעיתים יותר מדי רחוקות והביטחון שלי עדיין בגובה דשא מכוסח יפה במגרש גרמני. 15 שנים עברו מאז וכלום למעשה לא השתנה, אז למה שאני אוכל להאמין שזה ישתנה בהמשך?
אני נכנסת לבלוגים של נערות מיואשות, שתוגת גיל ההתבגרות שכחה שהיא צריכה לעבור מהן הלאה לקורבן הבא, ויוצאת מהם מהר בהחבא ובבושת פנים. לא נעים לי לא להגיב להן. לא לעודד ולהגיד שיהיה יותר טוב. אם אני אגיב, כל מה שיצא לי מהפה זה שהן צודקות, החיים על הפנים ועוד פניני חוכמה שכאלה שבוודאי יגרמו להן לרוץ לסכין המטבח הקרובה. לא תגובה ראויה. נכון, זה יכול להשתנות, אבל מה אם לא? מה אם ברגע שחוצים את הקווים לצד האפל, נשארים שם לתמיד?
אולי זאת הסיבה שאני לבד. צחנת הצד האפל נדבקת בך. הגברים יכולים להריח אותה ממך והם מתרחקים. כמו גור חתולים שריח זר דבק בו ואמא חתולה לא תרצה בו יותר.
עוד מעט צריך ללכת לעבודה. עוד מעט צריך לחייך באילוץ. לאסוף שאריות של כוחות. להיות אמיצה כמו ג`דיי ולהחביא את דארת` ויידר עמוק בפנים. איך עושים את זה שוב?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה