פורסם ב19 ביוני 2006, 20:22
הפוסט הזה התאחר קצת, למעשה אני כבר לא מרגישה צורך לפרסם אותו כמו שהרגשתי כשכתבתי אותו, פתאום עברה ההתלהבות של להגיע למאה פוסטים, אבל הוא כבר היה כמעט גמור, ובכל מקרה התכוונתי לפרסם אותו אז ואלה דברים שנכונים ברובם גם להיום.
טוב, אז ככה. את הרשומה המקורית התכוונתי לפתוח בפסקה הבאה: "עדיין מוקדם מדי לשיחת "בלוג שכזה", על משקל חיים שכאלה, אבל אני אחת שמתכננת מראש. אפילו את הרשומה הזאת התחלתי לכתוב מראש, עוד כשהיו לי "רק" כ-50 רשומות מפורסמות בבלוג."
- אבל פתאום זה לא הסתדר לי, נשמע לי אופטימי ומחייב מדי ואני הרי (או פיליפ) מפחדת מכל דבר שמזכיר אופטימיות, או צורך בעמידה בציפיות. מה שהתכוונתי להגיד באמת זה שלא האמנתי שאני אפתח בלוג ואצליח להחזיק אותו ושיהיה לי מה לעדכן בו. בגלל זה כתבתי את המילה `רק` בתוך מרכאות. אז זה נראה לי מספר גדול. הפסקה הזאת היא גם הקדמה לכך שהרשומה תכיל הרבה הסברים על הבלוג ועל הכתיבה שלי בו ותשמע אולי יותר כמו סיכום וזה בכל זאת בלוג צעיר, רק בן חצי שנה וזה יכול להשתמע שאני קופצת מעל הפופיק.
אני מתגאה בזה שמעולם לא מחקתי רשומה. אני לא מאמינה בלמחוק רשומות. ברגע שמוחקים רשומה אחת, עברנו גבול אדום מסויים. קצת כמו הרצח הראשון של מקבת, ברגע שעושים אחד, כבר אי אפשר להפסיק. מחיקת רשומות מוזילה מערך הרשומות האחרות, לדעתי. אם אפשר למחוק רשומה באותה קלות שמפרסמים אותה, אז מפסיקים להשקיע את הלב והקרביים בכתיבת אותה רשומה.
אז נכון שנתקעו אצלי בגלל זה כמה רשומות טיפשיות, אבל זה חלק מהעניין, לכתוב מהבטן, לשפוך את זה ישר ולהשאר אותנטית ובסיכומו של דבר, גם הרשומות הטיפשיות הן טיפשיות-חמודות. יצאו לי בגלל זה גם רשומות שהתחרטתי עליהן, אבל זה הכריח אותי לכתוב שוב על אותן רשומות ובמבט לאחור כבר לא הצטערתי עליהן כל כך. כל אחת מהרשומות מסמנת תהליך שעברתי, או משהו שעבר עלי ובהיסטרית הכניסה לפרטים שלי, הכל צריך להיות מתועד. זאת גם הסיבה למעשה שפתחתי את הבלוג - שיהיה תוקף לחוויות שלי וזה משפט המפתח בעיניי. כאילו רק אם אני מעלה אותן על הרשת והן שם, אפשר לחזור אליהן ואנשים אחרים קוראים אותן, אז הן קיימות באמת. הן לא הולכות לאיבוד, הן לא רק אצלי בראש, מתמסמסות לתהום השכחה.
כמעט ולא ערכתי רשומות אחרי שפירסמתי אותן. זה נובע מכך שעד שאני מפרסמת, אני עוברת איזה 10 פעמים שוב ושוב על הרשומה. עד שהיא מושלמת בעיני ואין מה להוסיף יותר ובבוודאי שאין מה לגרוע.
כשהתחלתי את הבלוג לא ידעתי מה יהיה, אם יהיה המשך בכלל. כמעט אחרי כל רשומה פחדתי שזאת הרשומה האחרונה שלי ושלא יהיה לי מה לכתוב יותר, מה לספק לקוראי ולמתוקים האלה שעשו אלי מנוי (מישהו באמת מחכה לקרוא את הדברים שיש לי להגיד !! J). מעולם לא כתבתי כלום לפני זה, לא `יומני היקר`, לא במקלחת ובטח שלא כתבתי לעיני מאות עיניים צופות.
אני כותבת עלי, על מה שאני עוברת, על מה שאני מרגישה, על חיי היומיום שלי, אין לי תובנות מיוחדות חוץ ממה שמספק לי מוחי הדייסתי הקודח. מדי פעם, אני מוצאת שאני צריכה לחזור לשכנע את עצמי שזה לא מגלומני ושזאת המהות של בלוגים מהסוג הזה. כי בגלל חוסר הבטחון הקיומי שלי גם פה אני תוהה אם אני עושה את זה בסדר או לא.
ההומור אצלי הוא ציני וגם הוא בא בתקופות. אני יודעת שיש מופרעים ומצחיקים ממני בבלוגיה ובאמת צר לי על כך, כי הייתי רוצה להיות יותר מצחיקה ממה שאני. למרות שלא תמיד זה הולך, יותר מהכל הייתי רוצה לגרום לאנשים להגיד הא? מה רוצה זאתי?? היא ממש מופרעת ולהצחיק להצחיק להצחיק. גם לרגש קצת מדי פעם זה בסדר. רק לא לשעמם. והאמת, אני מצחיקה את עצמי יותר מהכל, מרגשת את עצמי יותר מהכל. אם מישהו קלט רק חצי ממה שאני חשה כשאני קוראת את מה שכתבתי, אז דיי לי (וכנראה שקלטתם, כי נשארתם J ).
קיבלתי כמה מסרים מאנשים שקראו אותי. מסרים שחיממו לי את הלב, שחיזקו אותי שאני עושה משהו נכון. רציתי להגיד תודה גורפת לאנשים האלה, למרות שחלקם לא ממשיכים לקרוא פה ולא יראו את זה.
בהתחלה כתבתי לקובץ וורד. אחרי שקראתי בלוגים אחרים, התחילה לבעור בי התשוקה לספר גם מהחוויות שלי. להוציא, להקיא החוצה את הסערות הפנימיות שלי, להשאיר את חותמן בחלל שהוא חיצוני לי. קראתי לו הבלוג שלא פורסם. לא היה לי עוד את האומץ לכתוב בפומבי. הייתי שולחת כל עידכון לשני מסנדידים שהייתי מחייבת אותם לקרוא ולספר לי מה חשבו על זה. עצוב אבל זורם, זה בערך מה ששניהם אמרו לי בלי קשר אחד לשני.
בסוף עברתי עוד שלב ופירסמתי. על היום הראשון פירסמתי 15 רשומות, אחר כך הריקושטים מהוורד שלי המשיכו לעוד כמה ימים.
לקח זמן עד שהעזתי להוציא את קצה אפי לציבור ולפתוח בלוג אמיתי. אני בן אדם ביישן בדרך כלל, למרות שאני מסתירה את זה דיי טוב, בן אדם שלא מעז, לא לוקח סיכונים, מפחדת, מתכננת, מחושבת. נשענתי על האונינימיות, אמרתי לעצמי, גם ככה לא יידעו מי את, גם אם תרשמי שטויות, גם אם תהיי פאתטית, אז מה? לא יצביעו עליך ברחוב, מקסימום יצביעו באצבעות ולא יכנסו לקרוא אותך. גם ככה עדיין לא הייתי סגורה על עצמי שאני רוצה שיקראו אותי בכלל.
בזכות האנונימיות החלטתי מראש שאין צנזורה ואין התיפייפויות, לא בפוסטים ולא בתגובות של אחרים ושלי לאחרים. נתתי לעצמי יד חופשית להשתגע, להתפרע, להיות מגעילה, להיות דיכאונית, להיות מצחיקה, להיות צינית להחריד. אף אחד במשפחה והחברות הקרובות לא יודעים שאני כותבת את הבלוג הזה וצריך להזהר לא לפלוט משהו, ולפעמים רוצים דווקא כן לספר ולהתגאות, הנה תראו אני כן שווה משהו, תראו איזה דבר מצחיק או חכם יצא לי שוב, אבל אי אפשר. ברגע שהאנונימיות הזאת תשבר, אני כבר לא ארגיש חופשיה להיות מי שאני ללא מסכות (בהסתייגות אחת, יש מספר קטן של אנשים שכן יודעים מי אני וקוראים פה מדי פעם, אבל הם לא משפחה ולא חברות והם מכירים אותי באמת כולל הדיכאון והדעות החדות שלי גם בחיים האמיתיים. משום מה, הם כולם גברים).
לעומת מה שנראה לי כרוב הבלוגרים האחרים שטוענים שהם כותבים לא כי אין להם חיים, אלא כתוספת לחיים שיש להם, או מרצון שיש להם לכתוב או להיות מעין עיתונאים, אני מכריזה ברייש גליי שאני כותבת כי אין לי חיים (ופעם גם בסקר של בלוגר אחד, אני הייתי היחידה שסימנתי את האופציה של כתיבת בלוג בגלל אין-חיים). ככה התחלתי, מבכיות על אין חיים ואני עדיין ממשיכה בקו הזה. כי לפי דעתי, אם היתה לי משפחה משלי, בעל, ילדים, עבודה שאני אוהבת, לא היה לי את הצורך לכתוב פה. או שפשוט הייתי עסוקה מדי. ברור שיש בלוגרים ובלוגריות בעלי משפחות ותחביבים וכל מה שאני קוראת לו חיים, שלמים ובריאים, אבל אצלי כך זה נראה לי זה לא היה עובר. הכתיבה אצלי צורך לפרוק תיסכול על כך שאין לי את כל זה.
בהתחלה עוד דאגתי להזכיר לעצמי, כל פעם מחדש, מאיפה התחלתי – מאותו קובץ וורד שהייתי שולחת לשני החבר`ה שהיו לי לקהל, כי הייתי חייבת להרגיש שאני כאילו כותבת רק לעצמי כדי לא להתבייש ולשפוך הכל. זה נכון בערך עד לקצת אחרי הרשומה ה-50. עכשיו כבר שכחתי גם את העניין הזה. אבל כן נשאר הרצון לא למכור את עצמי ולא לכתוב בשביל אנשים אחרים. אני כותבת קודם כל בשביל עצמי, אבל דואגת שגם אנשים אחרים יהנו, שיהיה מעניין, שיהיה מבדר עד כמה שאפשר. אחרת, הייתי משעממת גם את עצמי (ובגלל זה כתיבה למגירה לא תופסת אצלי).
אני בן אדם שקט בדרך כלל (כן כן, נכון שזה מפתיע לאור הפטפטת שלי פה?), בחיים המציאותיים אני מאוד שקטה, לא תמיד יש לי מה להגיד. אבל פה משום מה אני לא סותמת את הפה. אולי יותר קל לי להעלות על הכתב את המחשבות מאשר לפזר אותן לחלל האוויר. זה מסדר אותן יותר, שלא נדבר שאפשר לחזור אחורה, לתקן, לשפץ, להזיז, לחכות עד שתבוא המילה הנכונה שרוצים להגיד. הנה, שוב חשבתי שלא יהיה לי מה לכתוב ושזה יצא פוסט של שתי שורות וחצי. איזה כיף שגם אני טועה לפעמים. והכי כיף – יש לי משהו אחד בחיים שלי שאני מתגאה בו ויכולה להגיד שהוא שלי והוא fucken rocks, dudes!. ולמרות שלא צריך לתת לזה משקל יתר, בכל זאת החמיא לי שהופעתי במומלצים כמה וכמה פעמים (12 פעמים בייבי!) בזמן הקצר שהבלוג הזה קיים.
מזלכם שהתחיל נשואים פלוס אחרת הייתי ממשיכה עוד ועוד....
טוב, אז ככה. את הרשומה המקורית התכוונתי לפתוח בפסקה הבאה: "עדיין מוקדם מדי לשיחת "בלוג שכזה", על משקל חיים שכאלה, אבל אני אחת שמתכננת מראש. אפילו את הרשומה הזאת התחלתי לכתוב מראש, עוד כשהיו לי "רק" כ-50 רשומות מפורסמות בבלוג."
- אבל פתאום זה לא הסתדר לי, נשמע לי אופטימי ומחייב מדי ואני הרי (או פיליפ) מפחדת מכל דבר שמזכיר אופטימיות, או צורך בעמידה בציפיות. מה שהתכוונתי להגיד באמת זה שלא האמנתי שאני אפתח בלוג ואצליח להחזיק אותו ושיהיה לי מה לעדכן בו. בגלל זה כתבתי את המילה `רק` בתוך מרכאות. אז זה נראה לי מספר גדול. הפסקה הזאת היא גם הקדמה לכך שהרשומה תכיל הרבה הסברים על הבלוג ועל הכתיבה שלי בו ותשמע אולי יותר כמו סיכום וזה בכל זאת בלוג צעיר, רק בן חצי שנה וזה יכול להשתמע שאני קופצת מעל הפופיק.
אני מתגאה בזה שמעולם לא מחקתי רשומה. אני לא מאמינה בלמחוק רשומות. ברגע שמוחקים רשומה אחת, עברנו גבול אדום מסויים. קצת כמו הרצח הראשון של מקבת, ברגע שעושים אחד, כבר אי אפשר להפסיק. מחיקת רשומות מוזילה מערך הרשומות האחרות, לדעתי. אם אפשר למחוק רשומה באותה קלות שמפרסמים אותה, אז מפסיקים להשקיע את הלב והקרביים בכתיבת אותה רשומה.
אז נכון שנתקעו אצלי בגלל זה כמה רשומות טיפשיות, אבל זה חלק מהעניין, לכתוב מהבטן, לשפוך את זה ישר ולהשאר אותנטית ובסיכומו של דבר, גם הרשומות הטיפשיות הן טיפשיות-חמודות. יצאו לי בגלל זה גם רשומות שהתחרטתי עליהן, אבל זה הכריח אותי לכתוב שוב על אותן רשומות ובמבט לאחור כבר לא הצטערתי עליהן כל כך. כל אחת מהרשומות מסמנת תהליך שעברתי, או משהו שעבר עלי ובהיסטרית הכניסה לפרטים שלי, הכל צריך להיות מתועד. זאת גם הסיבה למעשה שפתחתי את הבלוג - שיהיה תוקף לחוויות שלי וזה משפט המפתח בעיניי. כאילו רק אם אני מעלה אותן על הרשת והן שם, אפשר לחזור אליהן ואנשים אחרים קוראים אותן, אז הן קיימות באמת. הן לא הולכות לאיבוד, הן לא רק אצלי בראש, מתמסמסות לתהום השכחה.
כמעט ולא ערכתי רשומות אחרי שפירסמתי אותן. זה נובע מכך שעד שאני מפרסמת, אני עוברת איזה 10 פעמים שוב ושוב על הרשומה. עד שהיא מושלמת בעיני ואין מה להוסיף יותר ובבוודאי שאין מה לגרוע.
כשהתחלתי את הבלוג לא ידעתי מה יהיה, אם יהיה המשך בכלל. כמעט אחרי כל רשומה פחדתי שזאת הרשומה האחרונה שלי ושלא יהיה לי מה לכתוב יותר, מה לספק לקוראי ולמתוקים האלה שעשו אלי מנוי (מישהו באמת מחכה לקרוא את הדברים שיש לי להגיד !! J). מעולם לא כתבתי כלום לפני זה, לא `יומני היקר`, לא במקלחת ובטח שלא כתבתי לעיני מאות עיניים צופות.
אני כותבת עלי, על מה שאני עוברת, על מה שאני מרגישה, על חיי היומיום שלי, אין לי תובנות מיוחדות חוץ ממה שמספק לי מוחי הדייסתי הקודח. מדי פעם, אני מוצאת שאני צריכה לחזור לשכנע את עצמי שזה לא מגלומני ושזאת המהות של בלוגים מהסוג הזה. כי בגלל חוסר הבטחון הקיומי שלי גם פה אני תוהה אם אני עושה את זה בסדר או לא.
ההומור אצלי הוא ציני וגם הוא בא בתקופות. אני יודעת שיש מופרעים ומצחיקים ממני בבלוגיה ובאמת צר לי על כך, כי הייתי רוצה להיות יותר מצחיקה ממה שאני. למרות שלא תמיד זה הולך, יותר מהכל הייתי רוצה לגרום לאנשים להגיד הא? מה רוצה זאתי?? היא ממש מופרעת ולהצחיק להצחיק להצחיק. גם לרגש קצת מדי פעם זה בסדר. רק לא לשעמם. והאמת, אני מצחיקה את עצמי יותר מהכל, מרגשת את עצמי יותר מהכל. אם מישהו קלט רק חצי ממה שאני חשה כשאני קוראת את מה שכתבתי, אז דיי לי (וכנראה שקלטתם, כי נשארתם J ).
קיבלתי כמה מסרים מאנשים שקראו אותי. מסרים שחיממו לי את הלב, שחיזקו אותי שאני עושה משהו נכון. רציתי להגיד תודה גורפת לאנשים האלה, למרות שחלקם לא ממשיכים לקרוא פה ולא יראו את זה.
בהתחלה כתבתי לקובץ וורד. אחרי שקראתי בלוגים אחרים, התחילה לבעור בי התשוקה לספר גם מהחוויות שלי. להוציא, להקיא החוצה את הסערות הפנימיות שלי, להשאיר את חותמן בחלל שהוא חיצוני לי. קראתי לו הבלוג שלא פורסם. לא היה לי עוד את האומץ לכתוב בפומבי. הייתי שולחת כל עידכון לשני מסנדידים שהייתי מחייבת אותם לקרוא ולספר לי מה חשבו על זה. עצוב אבל זורם, זה בערך מה ששניהם אמרו לי בלי קשר אחד לשני.
בסוף עברתי עוד שלב ופירסמתי. על היום הראשון פירסמתי 15 רשומות, אחר כך הריקושטים מהוורד שלי המשיכו לעוד כמה ימים.
לקח זמן עד שהעזתי להוציא את קצה אפי לציבור ולפתוח בלוג אמיתי. אני בן אדם ביישן בדרך כלל, למרות שאני מסתירה את זה דיי טוב, בן אדם שלא מעז, לא לוקח סיכונים, מפחדת, מתכננת, מחושבת. נשענתי על האונינימיות, אמרתי לעצמי, גם ככה לא יידעו מי את, גם אם תרשמי שטויות, גם אם תהיי פאתטית, אז מה? לא יצביעו עליך ברחוב, מקסימום יצביעו באצבעות ולא יכנסו לקרוא אותך. גם ככה עדיין לא הייתי סגורה על עצמי שאני רוצה שיקראו אותי בכלל.
בזכות האנונימיות החלטתי מראש שאין צנזורה ואין התיפייפויות, לא בפוסטים ולא בתגובות של אחרים ושלי לאחרים. נתתי לעצמי יד חופשית להשתגע, להתפרע, להיות מגעילה, להיות דיכאונית, להיות מצחיקה, להיות צינית להחריד. אף אחד במשפחה והחברות הקרובות לא יודעים שאני כותבת את הבלוג הזה וצריך להזהר לא לפלוט משהו, ולפעמים רוצים דווקא כן לספר ולהתגאות, הנה תראו אני כן שווה משהו, תראו איזה דבר מצחיק או חכם יצא לי שוב, אבל אי אפשר. ברגע שהאנונימיות הזאת תשבר, אני כבר לא ארגיש חופשיה להיות מי שאני ללא מסכות (בהסתייגות אחת, יש מספר קטן של אנשים שכן יודעים מי אני וקוראים פה מדי פעם, אבל הם לא משפחה ולא חברות והם מכירים אותי באמת כולל הדיכאון והדעות החדות שלי גם בחיים האמיתיים. משום מה, הם כולם גברים).
לעומת מה שנראה לי כרוב הבלוגרים האחרים שטוענים שהם כותבים לא כי אין להם חיים, אלא כתוספת לחיים שיש להם, או מרצון שיש להם לכתוב או להיות מעין עיתונאים, אני מכריזה ברייש גליי שאני כותבת כי אין לי חיים (ופעם גם בסקר של בלוגר אחד, אני הייתי היחידה שסימנתי את האופציה של כתיבת בלוג בגלל אין-חיים). ככה התחלתי, מבכיות על אין חיים ואני עדיין ממשיכה בקו הזה. כי לפי דעתי, אם היתה לי משפחה משלי, בעל, ילדים, עבודה שאני אוהבת, לא היה לי את הצורך לכתוב פה. או שפשוט הייתי עסוקה מדי. ברור שיש בלוגרים ובלוגריות בעלי משפחות ותחביבים וכל מה שאני קוראת לו חיים, שלמים ובריאים, אבל אצלי כך זה נראה לי זה לא היה עובר. הכתיבה אצלי צורך לפרוק תיסכול על כך שאין לי את כל זה.
בהתחלה עוד דאגתי להזכיר לעצמי, כל פעם מחדש, מאיפה התחלתי – מאותו קובץ וורד שהייתי שולחת לשני החבר`ה שהיו לי לקהל, כי הייתי חייבת להרגיש שאני כאילו כותבת רק לעצמי כדי לא להתבייש ולשפוך הכל. זה נכון בערך עד לקצת אחרי הרשומה ה-50. עכשיו כבר שכחתי גם את העניין הזה. אבל כן נשאר הרצון לא למכור את עצמי ולא לכתוב בשביל אנשים אחרים. אני כותבת קודם כל בשביל עצמי, אבל דואגת שגם אנשים אחרים יהנו, שיהיה מעניין, שיהיה מבדר עד כמה שאפשר. אחרת, הייתי משעממת גם את עצמי (ובגלל זה כתיבה למגירה לא תופסת אצלי).
אני בן אדם שקט בדרך כלל (כן כן, נכון שזה מפתיע לאור הפטפטת שלי פה?), בחיים המציאותיים אני מאוד שקטה, לא תמיד יש לי מה להגיד. אבל פה משום מה אני לא סותמת את הפה. אולי יותר קל לי להעלות על הכתב את המחשבות מאשר לפזר אותן לחלל האוויר. זה מסדר אותן יותר, שלא נדבר שאפשר לחזור אחורה, לתקן, לשפץ, להזיז, לחכות עד שתבוא המילה הנכונה שרוצים להגיד. הנה, שוב חשבתי שלא יהיה לי מה לכתוב ושזה יצא פוסט של שתי שורות וחצי. איזה כיף שגם אני טועה לפעמים. והכי כיף – יש לי משהו אחד בחיים שלי שאני מתגאה בו ויכולה להגיד שהוא שלי והוא fucken rocks, dudes!. ולמרות שלא צריך לתת לזה משקל יתר, בכל זאת החמיא לי שהופעתי במומלצים כמה וכמה פעמים (12 פעמים בייבי!) בזמן הקצר שהבלוג הזה קיים.
מזלכם שהתחיל נשואים פלוס אחרת הייתי ממשיכה עוד ועוד....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה