עומדת על הקצה והנוף משם לא משהו

פורסם ב27 בפברואר 2006, 23:56
הכוחות שלי הולכים ואוזלים. אני חיה על הסף, on the edge, כבר יותר מדי זמן. אני על הקצה, עומדת על קצה הצוק, מביטה למטה, מרגישה שאני הולכת לאבד אחיזה כל רגע ורוצה לפרוש כנפיים ולעוף. אם לא לעוף למעלה ולהתעלות מעל הקיום המשמים שלי, אז לפחות ליפול למטה, להשבר למיליון חתיכות ולהתמסמס לתוך האדמה ולא להרגיש יותר כלום. פעם ב... קורה משהו, בד"כ מישהו, שמושך אותי קצת הצידה מקצה הצוק הזה. ואז אני שוכחת את התהום ההיא שמחכה לי וחושבת שהאדמה ממשיכה בקו ישר עד קצה האופק. כל כך מהר שוכחים, כל כך מהר נזכרים מחדש.
סבתא שלי חיה לבד כבר 17 שנה. כשסבא שלי מת היא רצתה למות איתו. היא לא ידעה איך היא תמשיך לחיות בלעדיו. לא מאהבה, יותר מהרגל. ויותר נכון כי היא פשוט לא עשתה כלום מחוץ לבית, הוא היה עושה הכל. היא רק בישלה וניקתה. אמא שלי היתה צריכה ללמד אותה איך כותבים צ`ק, איך קונים בסופר. בפעם הראשונה שלה בסופר היא חיפשה איפה שקיות הנייר החומות שכנראה היו שם פעם לפני שהיו שקיות הניילון. מאז היא חיה בבדידות בבית בודד, עד שלפני כמה זמן היה לה אירוע מוחי והיא עכשיו בבית אבות. חשבתי עליה הרבה בבית הגדול הזה לבד, יום יום, שנה שנה, עשור חולף ועשור בא. כמה זמן אפשר להיות לבד עם עצמך ועם המחשבות? זה מדכא, זה איום ונורא, זה קיום מחריד. זה קיום שאמור לחכות לי בעתיד ויהיה לי אותו לא רק אז בעתיד, יש לי אותו כבר עכשיו. אז בעוד 40 שנה, אני אסגור מעגל ואחזור למה שאני עכשיו, ממש יש למה לצפות. ועכשיו אני מבזבזת שנים יקרות וחיה כמו זקנה בת 90 בודדה.
כשהייתי צעירה, הרבה לפני שנת ה-2000 המבטיחה והמאיימת הייתי עושה תכנונים. אז עוד לא ידעתי שאני לא אהיה כמו כולם. חשבתי שגם אני אלך במסלול הרגיל של בן זוג, חתונה, ילדים, חיים נורמליים. הייתי יושבת ומחשבת שבשנת 2000 אני אהיה בערך בת 28 ובטח אני אהיה נשואה ויהיו לי כבר שני ילדים. הכל היה מאוד הגיוני ונכון, צבוע בורוד של תמימות ותיקווה. מאז הכל רק הדרדר.
אני כבר לא בת 18. עברתי דברים בחיים. אף אחד לא יכול לעודד אותי בשום דברי פסיכולוגיה בגרוש, וגם לא ב-300 שקל לשעה. לא בניתי חיים, שנים שלא אהב אותי מישהו, אין לי קריירה להמלט אליה, או להבנות ממנה. בת 34 שנראית, מתנהגת וחושבת כמו בת 20. תקועה מאחור בעוד כל שאר האנשים עוברים אותי, חולפים על פני, מוסעים קדימה על המסלולים הנעים שלהם. רק ימי ההולדת שנספרים בהפתעה שכזאת כל פעם מחדש הם עדות מתקתקת לכך, שלמרות הכל, הזמן לא נעצר יחד איתי.
בשיחות עם חבר`ה צעירים, שחולפים אצלנו מדי פעם במשרד, אחרי כל הצחוקים והדאחקות, אם במקרה הם שואלים בת כמה אני, אני מוצאת את עצמי מרצינה לרגע, משווה לעצמי קול בוגר ואומרת את הגיל שלי ברוב טקס. תמיד אני נהיית רצינית באותו רגע וזה תמיד מצחיק אותי מחדש וגורם לי לתהות לפשר העניין. כאילו להגיד את המספר הזה וההתנהגות הילדותית שקדמה לו לא הולכים ביחד. והם תמיד בשוק, זה הקטע הכי יפה, הם תמיד בשוק (ויש לציין שאו אז הם נזכרים להתחיל איתי! מוזר...).
ועדיין, הצוק קיים, התהום מושכת. איך יוצאים מהמילכוד? מרגישה כל כך צעירה ועם זאת כל כך זקנה. עוברת את החיים בלי לחיות באמת. ממשיכה לנסות לשכנע את עצמי שזה ישתנה, אבל איך ומתי? וכמה עוד אפשר להמשיך ככה?? והאם כשזה ישתנה, זה לא יהיה מאוחר מדי? אני לא אהיה עצובה מדי, ממורמרת מדי, over the hill מדי? יהיה לי עוד כוח להתחיל לגדל תינוקות? אני בכלל עוד אבייץ??
באחת הדירות שצמודה אלי (ויש הרבה כאלה, 8 כיווני שכנים, כמו שאני קוראת לזה) גר זוג צעיר. הם כנראה ממש צעירים לפי הקולות שלהם. לא יודעת מי הם. רק שומעת אותם כל הזמן. הם כל הזמן שמחים. שרים, מדברים שיחות נפש, צווחים בחדווה. אף פעם לא שמעתי צעקות כעס משם. אני כל כך מקנאה בזוג הזה. יש אנשים שטוב להם...