פורסם ב28 באוגוסט 2006, 20:13
בצער רב וביגון קודר אני מודיעה על מותו של טינקי וִוינקי. הוא השאיר אחריו רק מישהי אחת. מישהי שאהבה אותו מאוד. מישהי שלא יודעת איך תחיה עכשיו בלעדיו. הוא הביא לי המון אושר במשך שנים רבות. היו לו חיים טובים. יצורים קטנים לא חיים הרבה שנים. גופם הקטן מכלה את עצמו די מהר. חיים רצופי עבודה קשה ודרישות בלתי פוסקות ואין פלא שגם טינקי הקטן שלי לא יכול היה עוד והוא שבק חיים.
טינקי, איך אוכל בלעדיך?? מי ינחם אותי עכשיו בלילות של בדידות? מי יחכה לי בשקט בצד, ממתין לשעת כושר להביע את עצמו, כשאני אסיים לשתות את עצמי לדעת ואפול למיטה?
רק אני באמת אהבתי אותך, כי היית שלי, אבל רבים הכירו אותך ובוודאי יצטערו לשמוע על מותך (אבל לא כמוני, לא כמוני...). נגעת לליבותיהם של אחרים שהיו בסביבתי והם הכירו אותך ונהגו לשאול לשלומך.
לעולם אני אתגעגע לקולות הגירגור המונוטוניים שהיית משמיע איך שהייתי לוקחת אותך לידיי. ואיך הייתי קמה בבוקר והיית עדיין איתי. ניחמה אותי הידיעה שאתה תמיד כאן, נמצא בשבילי, יודעת שאני יכולה לסמוך עליך. ידעת איך להרגיע אותי, להוציא ממני את כל האגרסיות, לבדר אותי, להיות איתי ברגעים הכי קשים שלי.
טינקי, אין לי מושג איך אני אסתדר בלעדיך, שכחתי איך זה לבד. אתה תחסר לי נורא, לפחות עד שאני אקנה את הפוקט רוקט הבא...
(את השם טינקי ווינקי, או טינקי בקיצור ובחיבה, טבע בחור אחד שהתבלבל בשם האמיתי של המכשיר, קרא לו ככה ומאז זה נדבק).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה