Google
* סבלנות, הבלוג עדיין תחת בניה.
* הפוסטים הועתקו מהבלוג בתפוז.
* אה כן, הצעות לשיפורים יתקבלו בברכה.
* לא מצליחים להגיב? תזיזו את העכבר לאט מעל חלון התגובות עד שהוא יהפוך לסמן טקסט.

יום שבת, 6 בדצמבר 2008

זהו. אין יותר. עלוב, עלוב.

אני כבר לא יודעת מה אני מתעדת, הדרדרות עם סוף ידוע בדיעבד, או משהו שאני אחזור לקרוא בעתיד כדי לדעת מה עבר על הבחורה הזרה הזאת פעם.
כרגע, פתאום היה מאוד חשוב לי למנות דקות מתוך דבוקה שחורה של שעות, שהופכות לימים, שהופכים לשבועות, שנגמרים בשנים:
לשים מוזיקה במחשב בעבודה ולרקוד תוך כדי תיוק, כשאף אחד לא רואה.
לראות את הים מרחוק רחוק, כל יום. לפעמים, כמו במשחק צוללות, למצוא לי נקודה ולשים בה סירה.
חצי השעה שיש לי בה שקט עד שכולם מגיעים למשרדים (זאת היתה יכולה להיות שעה לולא המרפאה ממול והאחות הלחוצה שבה).
לצלול לסרט חסר אקשן, כזה עם מוזיקת פולק ודמויות קטנות שגדלות ולומדות על עצמן ועל החיים תוך שעה וחצי -
מציאת משמעות אינסטנט בטעם וניל.
לשכב במיטה עם איזה פרופסור נורא חכם שמרצה לי מתוך המחשב. מה שאני קוראת לו - סיפור לפני השינה למבוגרים.
כוס וודקה וסיגריות.
אוכל.
יום חמישי בצהרים.
זהו. אין יותר. עלוב, עלוב.


























ותוספת לסתימת פיות:
לא! אין לי סקס, או אפילו חיבוק, אין לי ארוחה במסעדה, או יציאה לסרט, אין לי סוף שבוע בצימר, שבוע ברודוס, איטליה ב-13 יום, בטן גב באילת, או שבת ביערות הכרמל, אפילו לא גל קטן מהים התיכון להרטיב בו את הרגלים, אין לי משפחה, אין לי חברים, אין לי מסעות שופינג בקניון, אין לי מפגשים על בירה בפאב השכונתי, אין לי תחביב ספורטיבי להוצאת מרץ, אין לי חיית מחמד, אין לי פלייסטיישן או מערכת סראונד, אין לי אפילו כיור במטבח!


יום שני, 3 בנובמבר 2008

אוהוווו

נתקע לי הצינור של מכונת הכביסה על הברז של הכיור!
אני לא מצליחה לשחרר אותו, יש לי כבר יבלת ביד!
צינצנות של חמוצים למדתי לפתוח עם סכין,
עכבישים למדתי להרוג למרות הצמרמורת,
מה אני עושה עכשיו?????
נלמד לחיות עם הכיור באמבטיה בלבד כנראה.
סססססססססססססאמאמאאאמק!!!!!!

עוד כמה ציוני דרך:
היה לי יום הולדת 37 בספטמבר. אז היה.
קיבלתי שיחת איומים בטלפון מנהג אחד של חברת נסיעות, סתם ככה כי הוא החליט.
לקחתי את זה קשה ואני היום בבית, אז לפחות דיברתי עם ספק האינטרנט ועכשיו האינטרנט שלי כבר לא שבור.

חידה: איזה מהמשפטים הקודמים הוא האמת?

יום שבת, 1 בנובמבר 2008

כמה ציוני דרך לעצמי

גם אני התמכרתי ל"אח הגדול" - אני מספרת את זה רק כדי שתהיה לי נקודת התייחסות להשוואה כשיצא "האח הגדול 9".
שפרה צריכה לעוף, אם לא למות, ויוסי, כפרה עליו, יקח את המיליון.

אני עובדת כבר חצי שנה. רק כי צריך. לא מתחברת, לא למקום ולא לאנשים. העבודה הזאת לא הקימה אותי ולא עוזרת לי לחזור לקונצנסוז. האנשים שם עצבניים ולחוצים על כלום אחד אחד, חוץ מהדיירים הזקנים, שהם דווקא לא לחוצים ועצבניים אבל רק מדגישים לי כמה לא כדאי להזדקן.

יש אחות חדשה בעבודה. ביום שישי האחרון היא שמעה לראשונה בת כמה אני ואחרי שהתעוררה מההתעלפות הפכה לטנק מרכבה סימן שידוכים ובאה אלי בפול גז לקחת את מספר הטלפון שלי. נאלצתי במשך 10 דקות לגמגם את דרכי בנימוס מחוץ לשדה הקרב.
ככה זה כשאת בת כמעט 40, נראית בת 20 וחסרת גבר לצידך. זה דיסוננס קוגנטיבי שאנשים לא מוכנים לו. כולל אני.

בלוג לא מעודכן לא מזיז לאף אחד (כמעט). וזה בסדר, כי לפחות בדבר אחד למדתי לשמור על פרופורציות.
הטריק הוא להשאר רגועים ולדעת מה את שווה ומה המטרות שלך.
(ולעצמי שתקרא בעוד שנים ואולי לא תבין - עשית משהו מיוחד, הצלחת להחזיק בו, משהו שאת לא עושה בדרך כלל, הוא שם והוא לא הולך לשום מקום, ויתרת על הניסיון להיות הכי טובה בו, נשארת נאמנה לעצמך).

אח שלי, לא הגדול, האמיתי, עזב את הארץ לדנמרק, לחיות עם אהובתו הבהירה, העדינה והדנית. המשפחה הקטנה שלנו התמסמסה לאוויר. איבדו את שני הילדים שלהם - אני לא מדברת איתם כבר מיוני, החודש בו מנדי מתה, הילד השני שלהם עזב לחו"ל. הנחמה היחידה שלי היא שלפחות הוא חיי את החיים ושיהיו לו חיים טובים.
הוא ניסה ליצור איתי קשר, אפילו שלח לי מכתב. בינתיים המכתב הזה עדיין סגור. אין לי כוחות. דברים שלאחרים הם פשוטים, קשים לי מאוד.

שבת בבוקר, יום יפה, התחלה של חורף, ואני עדיין בשלי, כלואה בבית, עם כוס אלכוהול זול, סיגריות מזקינות וחוסר הבנה כללי איך הגעתי עד הלום ולא יצאתי ממנו עד עצם היום הזה.

יום שישי, 11 ביולי 2008

אני לא אעביר ערוץ כשתשודר התוכנית 'הפוליגרף' (כי אני לא אריאנה מלמד)

לפעמים משעשע אותי לחשוב שהטלוויזיה על כל המורכבות הטכנולוגית שלה מבפנוכו, היא בעצם מערוך עץ פשוט מבחוצה. כן, כזה של בצק. היא מרדדת לנו את המוח (שמעתי על מחקר שמצא שדמנציה בזיקנה מופיעה יותר באנשים שראו יותר שעות טלוויזיה. שמעתי עליו מהטלוויזיה). אז לאנשים שאוהבים לבקר אותה מה שיש לי להגיד זה תאכלו לחם (מקמח מלא) ולא עוגות ואל תקנו טלוויזיות.
המסחריות והרדידות קיבלו את המונופול על הטלוויזיה, השתלטות שכמה שחבל שהיא קרתה, היא קיימת ואי אפשר להלחם בה. אפשר רק לבקר אותה בלופ אין סופי מייגע, לעבור לאחד משנים-שלושה ערוצים שכאילו מיועדים למי שחושבים עצמם אינטליגנטים ולזרוק את השלט, או לכבות אותה וזהו.
אבל רגע, אם בוחרים באופציה הראשונה מדוע לא בוחרים באופציה השלישית? אה, אריאנה? האם בכל זאת יש איזושהי תמורה בעד האגרה של צפייתך בתוכנית שאת מכריזה שבה את לא צופה?

צוברת שעות פרומואים, כמעט כמו שעות הסדרות עצמן, לתוכניות חסרות הבינה של לילות הקיץ החמים, התרגשתי מאוד בציפיה לדבר האמיתי (ראליטי!). ברגע של אמת ביני לביני, כשהבנתי שנכנעתי למגמה וויתרתי על התעמלות למוח מהמכשיר הזה, רווח לי כי רגשי האשמה פחות יציקו עכשיו.
פיספסתי את התוכנית הראשונה של הפוליגרף, כי שוב נרדמתי מבוסמת, אחרי יום של ערות מבואסת. התאכזבתי כי חיכיתי לראות את התוכנית הזאת. אז חיפשתי לקרוא מה היה שם וכמה נמוך ירדו, כי אני משום מה, ידעתי למה לצפות וחתמתי על העסקה הזאת מראש. בניגוד לאריאנה שהייתה כנראה בחו"ל בחודש האחרון או שקמה על הפרומו הראשון כבר להשחיז את העט בכדי לכתוב על תוכנית שהיא לא תצפה בה, אבל ש(גם) היא צריכה להרוויח ממנה.
כך נתקלתי בביקורת של אריאנה על התוכנית. בעיקר היא ריחמה על בנות הזוג האומלות של הנחקרים - שנאלצות לספוג כל מיני אמיתות לא נעימות, במיוחד קבל עם ועדה, על בצע הכסף - שבעבורו הנחקרים הפעם באמת מוכרים את אמא שלהם, כי היא שם באולפן, על הסודות שנחשפים מול כולם.
אני רואה עכשיו את התוכנית עם ווֹדי, חבר שלי (VOD בשבילכם) ואולי כי אריאנה הכינה אותי מראש, אני לא מתרגשת. אולם כבר בקריאת הבקורת שלה לא התרגשתי כמותה. נשים שסובלות שטויות משטויות שונות מהגברים בחייהן זה חדש? נראה לי שמעט מאוד הנשים שחיות עם גבר במשך שנים ושלא יודעות מי הוא ומה הוא. אריאנה התרגשה מזה שאחד מהגברים הודה שהוא רוצה שחברתו תתקע סיליקון בחזה (בעזרת איש מקצוע כמובן) ותהתה כיצד הבחורה צריכה להרגיש מכך שהוא מתייחס אליה בכל כך זילות. סליחה, אריאנה, אבל חברה שלי כבר לפני שנים עשתה את זה כי זה מה שבעלה רצה והחברה סביב עודדה, הייתכן שהברנז'ה החיפאית מתנהגת יותר נמוך מזו של תל-אביב אפילו שהיא יושבת יותר גבוה?
אחר כך היא התרגשה מכך שהוא הודה שהוא פינטז על חברתו ואחותה התאומה. אגב, לא היה צריך פוליגרף בשלב השאלה הזאת, כי הניסיון הכושל של הבחור לשלוט בשרירי הפרצוף שלו - פשוט כשל. התשובה שלו בעיניי הרבה יותר מובנת מהתמיהה של אריאנה לגביה.
הודאות שנאמרות בקול שונות ממה שמפונטז בחדרי חדרים? לא נאמר כבר שאין לנו שליטה על המחשבות, יש לנו שליטה על מה אנחנו עושים איתן? אותי לא הפתיעו ההודאות באשמה שזכו למחיאות כפיים, כמו את אריאנה, אותי הפתיעו מחיאות הכפיים. מחיאות כפיים על הודאה נאלחת במיוחד רק בזכות זה שהיא קיבלה חותמת "עובר" מהפוליגרף כי היא אמת לאמיתה. אבל אני לא יכולה לבקר אותן, את הדבר היחיד שהרגיז אותי בתוכנית, כי אני רוצה להמשיך לצפות בה ולא מקבלת תשלום בשביל לספר שאני אלחץ על כפתור בשלט שיעביר אותי לערוץ אחר.
בצע כסף? ממתי זה מפתיע? ויותר מזה, מדוע לקבל כסף על העלאה מעל לפני השטח של מה שכולם חושבים או רוצים לעשות שונה מללכת יום יום לעבודה ולשקר בנחמדות לאנשים כי אנחנו לא רוצים שידעו את מה שכולנו חושבים או רוצים לעשות?

התוכנית הזאת לא תמיד נעימה. אבל היא לא נעימה, לא בגלל הפורמט, לא בגלל ההודאות של המתחרים, לא בגלל זה שהם זוכים בכסף ותשואות תמורת האמת המגעילה, לא בגלל יחס מזלזל לכאורה מאיזה גבר לאשה בחייו, התוכנית הזאת לא נעימה ואפילו מזעזעת דווקא כי היא כל כך צפויה. חוסר הברירה לקבל את מה שלא האמנו שנקבל ישר בפרצוף, מה שלמדנו להסתיר או לא להכיר בו כדי לחיות חיים תקינים הוא הזעזוע, הוא מה שגורם להתרגשות הלא ברורה הזאת של אריאנה שמוכרת אותה לכולם כביקורת הרגילה שלה על עוד תוכנית תת-רמה.

אני רואה ואראה את התוכנית הזאת, אלא אם כן אני ארדם שוב או אשתעמם ממנה. כי אני לא אריאנה מלמד. אני נהנית לאידם של אחרים שאני שונאת, או שמופיעים מראש במדיום שרק מקיים מה שהבטיח ושחולש על חלק נכבד מהחדר המרכזי בבית שלי ואני לא צריכה פוליגרף כדי להודות בזה. אולי אני יכולה לעשות כמו מי שהאנושיות שלהם התבטאה אל מול פני האומה אך לעומתי עשו מזה כסף, ולתרץ את ההודאה המביכה שלי בכך שגם אני אנושית.

אריאנה מלמד מספרת שלא תצפה בתוכנית שמראש היה ברור לי שהיא לא תרצה לצפות בה. אז היא לא תמכור את אמא שלה בעבור כסף, השאלה היא מדוע היא אינה מבינה שהיא מוכרת את עצמה בעבור כסף. אחרת מה הטעם לכתבה הזאת, זה כמו חולה סכרת בחנות קונדיטוריה. אז אריאנה מלמד אוהבת לקרוא ספרים ולאכול קינואה וירקות מאודים במקום עוגות. בעצם אני לא בטוחה לגבי החלק השני.

יום חמישי, 3 ביולי 2008

הדרך לדייט רצופה כוונות טובות

החלטתי לתעד בשידור חי דייט בהתהוות. כמו שהילד שלי אומר, הכי הרבה תשארו ידידים אחרי. אז אין לחץ. הרי מראש לא ברור שום דבר, כלומר לי ברור שלא יצא מזה כלום, אז אני רוצה לתעד רק למקרה שיצא מזה משהו ואז לשם שינוי, פעם ראשונה בחיים שלי, אני לא אוכל להגיד לעצמי: "אמרתי לך!" וזה בפני עצמו יהיה קטע כל כך מכונן בחיי שפשוט יסתם לי הפה ואני לא אוכל להתלונן יותר.
אבל אולי, הנטיה שלי לתעד את זה נובעת דווקא מכך שאני כן מצפה לאותו רגע מכונן שסוף סוף יגיע ואני בעצם רוצה להראות שאני צודקת וכמו תמיד, ברור שלא יצא מזה כלום. כן, זהו זה.
אז סליחה מראש, מקוראנו, אם בכלל, נראה שלא, אולי היה עדיף שתקרא קצת אותי לפני שתעיז להחליט שאתה מעוניין לצאת איתי, על כך שאני מספרת את קורותנו בפני כל, עידו.
אחרי חלופת אימיילים (בה הוא כבר הוציא ממני הבטחה ללכת איתו לאינדיאנה ג'ונס החדש, פעמיים. כי הוא כנראה שכח שהסכמתי כבר, חד משמעית, בפעם הראשונה. הוא כנראה לא האמין למזלו הטוב, ככה אני מעדיפה לחשוב, כי הוא שאל שוב וקיבל שוב תשובה חד משמעית. אולי בפעם השניה זה ממש נתפס אצלו ש- כן) הוא קיבל מספר טלפון. למה? לא יודעת. נראה לי שהוא גוץ שמנמן וחנון (מי אם לא כזה אין לו מה להפסיד ויתחיל איתי באימייל...) ושהוא לא הטעם שלי. אבל אני קצת לא יודעת מה הטעם שלי כשמגיעים לבני אדם, כי הם בכל זאת הרבה יותר מורכבים מיופלה, לא משנה כמה תרכובות כימיות של טעמים הם עוד ימציאו, וגם לגבי טעמי ביופלה אני משנה דעה אחת לכמה זמן, וגם קצת הרבה משועממת.
חוץ מזה, יש לו לפחות מנוי אחד יותר מלי על הבלוג שלו וזה כבר מעורר את יצר הסקרנות שלי לאיך הוא עשה את זה ואני לא וגורם לי לפנטז על חקירת העינויים שהוא יעבור אצלי עד שאני אשכיל בעוד מידע שלא ידעתי קודם ואהיה חכמה הרבה הרבה יותר.
את הטלפון הוא קיבל לפני יום. אני מחכה שהוא יתקשר.

כלומר, לא- מחכה ליד הטלפון מחכה, אלא- מחכה באופן כללי שכזה, בודקת אם הסוללה טעונה, האם היו שיחות כשלא הייתי, מנהלת את אי-חיי כרגיל, אולי עדיף שהוא לא יתקשר כי אין לי כוח לדברים חדשים, מחכה.

עם זאת,

שבת. היום ה-5.7, את הטלפון הוא קיבל ב-2.7. הדייט העתידי נמס לו בינתיים בחום הקיץ הישראלי. כי, מה לעשות, אין לי מזגן בבית. בינתיים, כשאני עומדת על מדף ונמסה, משב רוח קרה ביום אחד, לא ישפיע עלי שלושה ימים אחרי. אז בסדר, אין לי סבלנות, לא בקיץ ולא בכלל. אבל פאקן שלושה ימים להרים את היד, להפעיל כמה אצבעות שמנמנות וללחוץ על כמה כפתורים?
כבר אמרתי לעצמי שאני לא מוכנה לעמוד במצב כזה יותר. הפעם, אני מקיימת. ומי שיש לו משהו שכנגד להגיד שיפסיק את המזגן שלו למספר שעות או שיתן את הטלפון שלו למישהו שאמור להתקשר ולא עושה זאת מספר ימים.

ואני לתומי חשבתי שיש כאן אופציה לסידרה. אבל כרגיל, אין חדש תחת השמש.

יום שישי, 27 ביוני 2008

זוכרים שפעם חשבו שבעתיד מוח האדם יהיה מחובר ישירות לטכנולוגיה? אז העתיד כבר כאן


משהו לא בסדר באינטרנט שלי. כהדיוטה מותר לי לדבר בצורה כוללנית ולהגיד "האינטרנט שלי".
כהדיוטה אני גם עושה את כל הפעולות המצופות ממני: מנתקת את ספק הראוטר מהחשמל ומחזירה, לוחצת על repair על אייקון הרשת האלחוטית, הופכת דתיה אדוקה לרגע ומתפללת לשליט הסייברנטיקה שישפיע עלי מחמלתו ויחזיר את המצב לקדמותו.
ביומיים האחרונים הרשת שלי לא כתמול שלשום. היא לא מתנתקת, אבל גם לא טורחת לעבוד כהרגלה. כהרגלה? כהרגלי כמובן.
אבוד, מי שכבר מחובר לאינטרנט, מחובר במלוא רמ"ח אבריו, וואטבר דאת מינז. אז זה משנה שאין לי שקע בעורף אליו מתחבר תקע מושך כאבל? אני לא חושבת. החיים שלי משפיעים על הטכנולוגיה שאינני מבינה ואותה טכנולוגיה שאינני מבינה משפיעה בחזרה על החיים שלי. בתחום העתידנות יש כאבל שחייבים לראות שמוסף למשוואה הזאת. פרט פעוט כמו ה"אינטרנט שלי" שהפסיק לעבוד כמו שצריך גרם לי להבין שהכאבל כבר קיים. זה שלא רואים אותו אומר לי שאולי מדובר באלוהים.
או שהעתיד כבר כאן, מתחת לאף. העתיד הטכנולוגי, אותה שאיפה, שמרוב שעסוקים בה שוכחים לפעמים שאנחנו כבר מנגבים את האף, אחרי שלקחנו אותה.

יום שני, 23 ביוני 2008

אני רוצה

הבנתי ש"אני רוצה" זה כל העניין בתקופתינו. שלא תחשבו שאני לא חלק מהעניין. הייתי תמיד, אבל מתי שהוא, כשהחיים לא נתנו לי את כל מה ש"אני רוצה" נטשתי את הסיסמה הזאת לזמן מה. אז כן, אני מרגישה בוגדת. כן, בהחלט, שאני מרגישה אאוטסיידרית מכל השאר. רוב הזמן לא נעים לי, שלא עמדתי בדרישות הדור שלי וה"אני רוצה" שלו. לטובתי יאמר שזה לא שהפסקתי לרצות. לרעתי יאמר שהפסקתי לדרוש.
כל מי שהכרתי אי פעם ולא נפלו לתהומות כמוני, המשיכו לדרוש. הן דרשו בעל וקריירה וילדים, הם דרשו קריירה או לפחות הכנסה יפה ואישה וילדים. אני כל מה שדרשתי אי פעם היה להיות שייכת לזן הזה של קריירה וילדים.
רציתי, או איך רציתי. אמרתי תמיד שאני רוצה לגור בפנטהאוז שצופה על גגות העיר מלמעלה, או בית עם גינה, באיזה ישוב מבודד. שני הפכים, מוזר, אבל שניהם קרצו לי באותה מידה.
אז רציתי, אז מה? בזמן שאני הייתי עסוקה בלרצות, כל חברי הילדות שלי היו עסוקים בלהשיג קצת פחות. והם השיגו את זה, אבל ברגע שהם השיגו, החיים שלהם היו מלאים הרבה יותר משלי. זאת שמחכה למזג האוויר הנכון, במקום להטיל עוגן בזמן ואז להמשיך הלאה אל החוף הבא.
אני ישר חיכיתי למושלם, הם פשוט לא חיכו. הם גם רצו ואז יישמו. אני רציתי יותר מנמל בטוח, אני רציתי את חופי אמריקה החדשה. אולי זאת הטעות שלי. אולי רציתי יותר מדי. אולי רציתי, כמו שצריך, אבל בלי לחשב מראש את הסיכונים.
הימרתי על הכל או לא כלום.
וזה בדרך כלל מה שרוב האנשים לא עושים.
אז כנראה שסתם הפסדתי.
אבל חשוב לי להגיד שגם "אני רוצה". בחיי שאני לא יודעת למה.
הפכתי 'ביטניקית' מבלי רצון, קיבלתי את כל מה שהחיים הפילו עלי, התאיישתי ולמדתי לחיות בלי כלום, אבל כנראה שזאת לא אני, כי אני חייבת לצעוק לעולם, שגם אני רוצה. כי אני מרגישה שאני בוגדת. שאני לא אחת מהחברה. למרות שאני חיה כאילו לא, עניה וחבוטה, עדיין חשוב לי לזעוק ליקום, שגם אני רוצה!

יום ראשון, 22 ביוני 2008

כמעט שכחתי

יומן הקפטן:
כבר כמה חודשים שאין לי לא פסיכולוגית ולא פסיכיאטר. העפתי אותם, או עפתי מהם.
(וזה לא אומר שמצבי יותר טוב).

בזמן האחרון נראה לי שהבלוג הזה הופך ללוג רשת במובן הראשוני שלו.


יום שישי, 20 ביוני 2008

מקאמה שהופרטה

בוטוקס. גם אם זה לא נראה טבעי. אף סולד. לא. אף שנראה טבעי. חזה גדול. כן. אבל כאילו טבעי. יחסי אהבה-שינאה לטבע באופן כללי. רגלים בקו אחיד לכל האורך. בטן. מה פתאום, שואבים אותה. זה לא מתאים לבת 40 שרוצה לסחוט עוד מחמאה. חייבים לעמוד בסטנדרטים החדשים, של 60 במקום 20, ככה אומרים, זה מופיע בכל המגזינים ובכל המסכים. פלזמה.
לא מה פתאום,
LCD, ולא של עמך, אלא מאלה היקרים. HD מראש כי אסור להתפס לא מוכנים. שליש מהתוכניות הן פרסומות. כלכלה תמיד תהיה בכותרות.
היום כולם עשירים יותר מלפני חמישים שנה. אבל מאושרים באותה מידה. עוד כסף ועוד צבירת סחורה. לא. עדיין מאושרים באותה מידה, תרבות הצריכה, מצד שני, מצטמטצמים לעוד סיסמה על מדבקה.
ובכל זאת תרבותיים, אולמות התאטרון והקונצרטים מוכרים מנויים במשקל, כמו בשוק, אם תודה שנרדמת מול תוכנית ראלטי בטלויזיה, אתה עושה טעות. אז איך זה שתוכניות ראלטי הן רוח התקופה? אולי מתחת למלאכותיות, מבלי דעת, מבקשים טיפת אמת, ככה, בתת ההכרה.
אסור להיות טובים כי היום להיות טוב זה רע,
אמביציה, זוהי התכונה. אין לעצור להנות מהפריחה. גם לא בסוף שבוע, בג'יפ שהוא אופנת השטח-לכביש האחרונה. אולי בחו"ל. שם אף אחד לא רואה ושם הכל איכשהוא תמיד, הרבה יותר יפה.
קריירה זו רק מילה אחרת לעבדות. פשוט מצאו דרך למנוע מההמון את ההתמרדות. אחר כך, שוב הנשים ישלמו, בטיפולי פוריות. את המירוץ מתחילים עוד טרום הגן, אין הורה היום שילדו אינו על סף המחונן. הדורות הבאים הם רשימת תארים. פעם ליום היו חלקים, היום אין רגעים, אין זמן, יש הספקים.
לא מתעשרים מעבודה, חייבים להשקיע באיזו חברה. בית גדול עם גינה. או לפחות דירה מרווחת באיזו פינה, של בלוק מרובע. משכנתא למאה שנה, אה וגם שיפוצים, העיקר לגעת קצת במה שמספרים שהם החיים הטובים. אז לוקחים הלוואות, זו נורמה טובה, הזדמנות נפלאה, זה נכון, אלה עובדות, יש מחנך אחד שמצליח לגעת בכולם - הפרסומות.
קואוטצ'ינג, מדריכים לחיים טובים, פסיכולוגים, או הרבה כדורים, מכל מיני סוגים, אנשים עדיין מאמינים בכוכבים. 80% העושר בידי 20% מאושרים. השאר, כבר לא בורגנים, הם סתם עניים. תוכניות ירודות בטלויזיה מאחדות בין מהות חיים של רדיפה לבין זאת של השרידה. התוכן אותו תוכן, רק איכות המכשיר שונה, בלית ברירה.
הקפיטליזם מביא את הקידמה, אולי זה סתם כשל במחשבה? זה לא משנה, כי אבוד כבר, אין דרך חזרה. הוא כמו כדור שלג מתגלגל במדרון, עוד כמה שנים והסוציאליסטים יחזרו לארון.
ואפרופו, מי שלא יצא משם, כמעט מרגיש היום מיעוט. להיות גאה זו, זו הזכות. אחרי שנים של אפליה, הופכים לרוב באוכלסיה, מיעוטים ממיעוטים שונים ולו רק בזכות הרעש שהם עושים. דווקא בעולם חסר גבולות, עדיין מתעקשים על זהויות.
גלובליזציה מתחלפת בלאומנות, שמתחלפת בליברליות, שצוחקת על השמרנות, ששורדת למרות ההשכלה, שנלחמת בכל מה שהיא יכולה ובכל זאת, בינתיים, כמו תמיד, דיי מפסידה.
לצעוק בורות היום, מחליף את מה שפעם היה, סוף האגדה, של בגדי המלך החדשים. טוקבקים. ידע המונים. ואם הם בעצמם בורים? זה כבר לא משנה, הרי שתיקה שווה חוכמה, מעכשיו ולעולם ועד שווה פסה.
יערות הגשם, אקלים וחממה, לאנרגיה מתווספים שמות תואר, טובה - רעה, חזרה לטבע, ירוק זה השחור החדש. יש על מה לדבר בסלון, יש במה להשקיע, אל גור נהג בחוכמה, הפך מכלום, למושיע. יערות נכרתים, חופי ים נדרסים, הרבה אוכלוסיה מוסיפה משהו לשינויי האקלים, אנרגיה ירוקה היא יקרה וכל מיני חזרות או כותרות, גם היום, לא מזיזות לזאתי, איך קוראים אותה, מסעודה משדרות.

יום רביעי, 18 ביוני 2008

אני בוכה כבר שנים אז לא יקרה כלום אם אני אבכה עוד יום אחד (או: יום בחיי)

בוקר.

5 בבוקר.

צריך לקום.

קפה (נמס עלית, חלב סויה אלפרו עם תוספת סידן, כי ההוא בלי הסוכר הוא פשוט מגעיל, סוכרזית אחת ואם קמתי במצב רוח מרדני, אז שתיים).

סיגריה.

עוד סיגריה.

טוב, סיגריה אחרונה ודי.

מקלחת רק אם לא ניצלתי כבר קופון לאחת כזאת בערב הקודם.

מייקאפ ואם יש זמן ומצב רוח, עוד כמה צבעים כדי להיות קצת צבעונית ולא סתם בז'ית.

תרסיס הגנה נגד השמש, לא ברור בשביל מה. אולי כדי להמשיך להיות יפה גם בגיל 60 ולבד.

בגדים שצריך לתרום כבר, אבל אז צריך לקנות חדשים. יש כסף אבל אין מצב רוח לזה.

נעלי התעמלות כי מחכה לי הליכה ארוכה.

עבודה.

עוד עבודה.

שום קטע חברתי.

רק עבודה.

עבודה לא קשה.

כולם מסביב חברים.

אני שונאת אותם.

מתרכזת בעבודה.

שונאת אותה גם.

9 שעות, לפעמים 10 ו-12, מדי פעם בורחת אחרי 7-8.

אף אחד לא מחכה לי בבית.

חוזרת הביתה.

גם היום לא מסדרת אותו.

גם היום לא נרשמת לחדר כושר.

אלכוהול בשרשרת, כי שוב נפגעתי מאנשים, סיגריות בשרשרת כי לא מעניין אותי שום דבר.

יושבת במחשב, או בטלויזיה. אין לי סבלנות לא לזה ולא לזה.

הולכת לישון.

לא תמיד רצוף.

ואז

בוקר.

צריך לקום.

יום חמישי.

שותה יותר, מעשנת יותר, ישנה קצת יותר, אוכלת הרבה.

לפעמים מזמינה סרט ב-VOD.

יום ראשון.

בוקר.

צריך לקום.

מה קורה אחרי כמה שנים כאלה אני כבר יודעת, מה יקרה לי אחרי עוד כמה שנים, לא מפחיד אותי לחשוב על זה, כי אני פשוט לא מעיזה לחשוב על זה.

יום ראשון, 15 ביוני 2008

זה שאני צינית לא אומר שאחרים לא טיפשים


היום הביאו לנו מרצה לעבודה שתספר לנו שאפשר להתמודד עם אבל ואובדן. דה, אמרו העובדות הרוסיות אצלנו, דה-אה, אמרתי אני, כי גם אני הצלחתי ללמוד רוסית. מיליון הרוסים שהגיעו לארץ אינם טועים וכולם, אחד לאחד, מצאו לנכון לפנות אלי ברחוב במהלך השנים (זה יוצא משהו כמו 1,666.666666666667 ליום), כדי לשאול אותי אם אני רוצה לבוא לאכול פירושקי היום בלילה. לכולם אני משיבה דה וזה עובד כי הם עוזבים אותי ואני מבריזה להם. היה אפילו אחד שרצה להתחיל איתי באוטובוס פעם והתיישב לידי. כשהוא ראה שהספר שקראתי היה באנגלית, הוא התנצל שהוא חשב שאני קוראת ספר על הכנת פירושקי והסתלק בבושת פנים.
בקיצור, סדנת ה"בואו נפתור את כל הבעיות האישיות שלכם ונראה לכם איך צריך להתנהג באופן מקצועי, כי אתם מקצוענים ולא 70% כוח עזר, מרוויח מינימום ומנקה מקסימום, או מוות לא חייב להיות הסוף, תראו איך אני חיה ממנו", קרבה אותי שעתיים חסרות תועלת ליום מותי.
הלכתי להקשיב למרצה כי חשבתי שהיא תעזור לי להתמודד עם אבלי ואובדני, מנדוקי שלי.
אז מה היה לנו שם? שמענו על זה ששפת הגוף היא 80%-93% מהתקשורת (דה-אה, בגלל זה כשאני משקרת לאנשים ששואלים אותי מה נשמע, אני מעלה חיוך גדול, עיניים בורקות ישר לתוך העיניים שלהם וזוקפת את ראשי), למדנו שאנשים ששואלים מה נשמע לא מתכוונים לזה באמת (דה-אה, בגלל זה השקר שלי עובר), הוסבר לנו שעלינו לתת זמן לאיש הזקן, לשבת בגובה העיניים, להקשיב לו ולתת כבוד (דה-אאוטצ', מה תגיד האחות שעשתה את זה וספגה ספל קפה מתשושה-סיעודית אחת, על הראש??), עשינו תרגיל בו כולם עצמו את העיניים והלכו לאיזה גן ירוק בו שום רוע לא יכול לגעת בהם ואני נתתי להם כפות מאחור כדי להראות שדווקא כן (דה-הא-אה לראשון מהקוראים שיצעק שברגע הזה חשבתי להסתלק משם!), נאלצנו לפנטז על רגע המוות האישי שלנו וגילינו שמה שאנחנו מפחדים ממנו בעצם הוא כל מה שלא אמרנו דווקא (אכן ידע מועיל לחיים טובים).
הדבר הכי משמעותי (ביחס למה שהיה עד עכשיו, כן?) היתה רבע השעה האחרונה של השעתיים האלו בה שמענו עליו, שאומר שצריך להפרד מאדם גוסס או שמת כבר ב-5 משפטים פשוטים, אך שמניבים תוצאות שלא יאומנו. הפעם כן מומלץ לנסות את זה בבית. לא בטוח שזה יעבוד, אבל בטוח שזה לא יפגע. חוץ מזה שזה גרם לדמעות הקהל לזרום כוודקה הזולה לכבדי וזה תמיד טוב לסגירת כל הרצאה (אגב, זה בדיוק מה שגורם לי לתהות, אם המרצה שמעה את המחקר שדניאל כהנמן מזכיר בהרצאותיו על כך שאנשים זוכרים את רגע השיא ואת הסוף באפיזודות של סבל, מה שאומר שאם הסוף טוב, הם יזכרו לטובה, או לפחות רעה את אותה אפיזודה...).
חמשת המשפטים שיש לומר לאדם גוסס הם כדלקמן:

תסלח לי

אני סולח לך

אני אוהב אותך

תודה

שלום

רגע רגע, כשזה מלווה בדוגמאות מסיפורים אמיתיים, זה הרבה יותר משכנע. לא. טוב, לא אותי. טוב, לא אותי ולא את כוח העזר הרוסייתי. אחדו כוחות אחיותי! דההההה, לכולם!
ואם אבוד והגוסס כבר מת? ליבי החל להחמיץ בליבי, כמעט גם אני התחלתי לבכות שם כי לא הספקתי להגיד למנדי את חמשת הדיברות. אבל לא! מיד חולקו הדפים והועברו העטים (מוזר, לי במשרד כל הזמן יש מחסור של עטים) ונתבקשנו לכתוב למישהו שמת לנו בהתאם לכתוב מראש.
אני חשבתי שאיזה מזל שמנדי מתה לי, כי אחרת לא היה לי למי לכתוב. סליחה, הפעם אני באמת לא מתכוונת להיות צינית, אבל דווקא אז הבנתי שאני צריכה להרגיש ברת מזל שאף אחד משמעותי לא מת בחיי הארוכים, עדיין. אז מת סבא ומתה סבתא, אבל רבאק, זה היה מזמן, אילולא מנדי הייתי צריכה להתחיל לחשוב שהמוות שלהם השפיע קשה על חיי ושאני לא אוכל לסגור פצעים ישנים בלי חמישה משפטים חדשים.
אז כתבתי למנדי וביקשתי ממנה סליחה שלא ישבתי איתה יותר בחוץ עם הרוח בפרוותה ואפה מסניף ריחות רחוקים, כמו שהיא אהבה ושלא נתתי לה יותר קאבנוס, כי כמה שהיא היתה שמנה וחיה לא רע 15 שנה, עוד קאבנוס היה לא טוב ללב שלה. ואמרתי לה שאני סולחת לה על... על כלום. ושאני אוהבת אותה ותודה ושלום.
אנשים בכו שם, תוך שהם כותבים, אני חייכתי, כי נזכרתי במנדוקי המקסימה וכי הצחקתי את עצמי עם ה-הו הא-אויויוי- הקאבנוס שיכולתי עוד להאביס אותה בו.
נאמר לנו שאת השפעות הכתיבה הזאת נרגיש עוד שבוע אחרי. באותו רגע כבר הפסקתי להרגיש כלום. נו טוף, מחר אני אלך שעה לפני הביתה, כדי לקזז את השעה הנוספת שההרצאה הזאת הוסיפה לי לשעות העבודה, ככה שאני ארגיש את ההשפעה לפחות יום אחרי.
אחר כך במשרד, התאספו כמה בנות נרגשות, שסיפרו למי שלא הגיעה להרצאה כמה היא הפסידה, איזה מרגש זה היה ונותן כלים וכמה זה לא התאים לכוח העזר הרוסייתי שצחקק והפריע ואמר דההה במהלך ההרצאה, כי שמה, בארץ לא דוברת אובדן ואבל, לא מבינים כלום. אני רק תהיתי כמה זמן היה לוקח למי שלא הבין מדוע כוח העזר לא הבין, להבין, אחרי שהיה עושה את מה שכוח העזר עושה במשך שנים.
בקיצור, כולם ימשיכו לעשות את העבודה שלהם, כמו שהם עשו אותה עד עכשיו, לא להתייחס לאנשים אחרים כמו שהם עשו עד עכשיו, לחוות מוות של אנשים קרובים ולהתמודד אתו, כי זה מה שיש.

בדיעבד הייתי צריכה להגיד למרצה בשקט באוזן: "תגידי להם שיכתבו בבלוג וזהו, בואו נלך הביתה..."

יום חמישי, 12 ביוני 2008

מה זה ה-iphone הזה שכולם כותבים עליו?

או בעברית, זה כמו האיפון היומי שאני חוטפת בעבודה?
אני כבר מבוגרת, קשה לי לעקוב אחר הטכנולוגיה, כמו כשקשה לי לקבל את ההצקה הרנדומלית המפתיעה היומית בעבודה.
הנחמה היחידה שלי היא שבעוד 20 שנה אני כבר אדע מה זה iphone והרבה ורסיות שיבואו אחריו ועם זאת לא אסבול עוד איפונים מבאסים מכל מיני ארבה.
בכל מקרה, בשני המקרים צריכים להתחשב בי, בגילי ובמצבי הנפשי. תחסכו ממני גדג'טים או בני אדם שמכאיבים לי. או שאני שולטת בהם, או שאני לא רוצה לשמוע מהם.

יום ראשון, 8 ביוני 2008

היום בו הבנתי שאני מותג

אז מי אני בעצם, אני אני, או אני 'החתולה של שרודינגר'.
מרגע שהתחלתי את הבלוג שלי, בתפוז, שהבלוג הזה הוא המשך שלו, חשבתי שאני האמיתית זו הבחורה שכותבת את הבלוג, כלומר "החתולה". אומנם לקח לי זמן להתחבר לזה שגולשים מכנים אותי "החתולה", כי לא לזה כיוונתי בכלל, אבל הייתי הכי מחוברת לכינוי שלי ולבלוג שלי, כי אני נגד הפרדת רשויות כשזה נוגע לעצמי. אני רוצה לתפוס את עצמי כעקבית בכל המצבים. דרישה שאני מבינה שהיא לא הגיונית, כי כולנו אנשים שונים במצבים שונים. גיליתי שמבלי משים אני מנסה להלחם בנטיה הזאת למולטי-פרצופיות, כי תפסתי אותה תמיד, וול, כדו-פרצופיות וגם; כצביעות, כחוסר אותנטיות, אי-עיקביות. משהו שדומה יותר לדירה ההפוכה שלי מאשר לבית המוזיאון מהז'ורנלים שאני חולמת עליו.
ובכל זאת, הרגשתי הכי אמיתית בבלוג. החיים האמיתיים? בעטתי בהם לכל הרוחות. אני בדיוק מי שאני, חולשות, חוזק וכל השאר, רק כשאני ממלאה בפוסטים את הבלוג שלי.
לפני זמן מה הבנתי ש"החתולה של שרודינגר" הפך למותג. זה קרה זמן קצר אחרי שעברתי מתפוז לבלוגר. עברתי מקהילה צפופה, בדרך כלל חמה ומחבקת, למקום שומם וקר. ואז נאלצתי למרפק את דרכי בין אחרים, עצמאיים אך מבוססים כבר. או אז הבנתי שמה שאני מנסה לעשות, כשאני בודדה בשטח, זה למתג את עצמי.
כלומר, כשהייתי שייכת לקהילה, זה לא היה מיתוג, כי הדברים באו בקלות יחסית, לא הייתי צריכה לעבוד בשביל זה, הכינוי שלי היה מובן מאליו בכל תגובה שם. עכשיו, כשאני מגיבה, אני או צריכה לרשום את הכינוי שלי ולהוסיף לינק מחדש, או שהוא רשום כבר, כי הגבתי באותו מקום בעבר, אבל זה עדיין מלווה בנורות מהבהבות ובצופרים מצפרים, מה שלא כל כך קרה לי בתפוז.
מה זה אומר שאני מותג? זה אומר שאני כותבת על עצמי (מה שתמיד עשיתי), שהטוויטרים שלי הם על עצמי (מה שהיה גם בסנוז של תפוז), שאני מגיבה בבלוגים אחרים בכינויי, תגובות ששואבות מחיי ומדעותי (אלא מה) עם לינק לבלוג שלי. וזה כל ההבדל. מה ההבדל בעצם? הלינק לבלוג שלי? השם שאני צריכה לרשום כל פעם מחדש, או לוודא שהוא שם כבר, בזכות הקוקיז? יחי ההבדל הקטן שגרם לי להבין שאני מותג.
אז אני מותג או אני אני?
'החתולה של שרודינגר' היא לא מפורסמת, אבל היא עדיין מותג והיא גם עדיין אני.
לפני כמה ימים התחלתי לשמוע הרצאה מטד טוק של איזו בלוגרית מפורסמת בארה"ב. הפסקתי אחרי שהיא סיפרה שכשהיא התחילה לכתוב את הבלוג שלה, היא התכוונה לזכות באיזה פרס לבלוגרים שם. היא אכן זכתה בפרס ההוא. זה עיצבן אותי, אבל היא זכתה למחיאות כפיים מהקהל. קודם כל, אני שונאת מתחנחנים או אנשים שמספרים לך שהם קבעו לעצמם מטרה והשיגו אותה, פשוטה כמשמעו. זו לא קנאה, זו סקפטיות בריאה.
ושנית, מדוע אנשים סלחניים ומקבלים בלוגרים שתכננו מראש להיות פופולריים ומעלים אותם על כס בלוגרי-העל (בלוגרי-העלק, כמו שאני אוהבת לכנות אותם). אם סופר יכתוב מראש ספר רק כדי שהוא ימכר, כולנו יודעים לאיזה ז'אנר נייחס את הספר שלו.
אני מעדיפה להיות מותג ועדיין להיות אני. ואם אפשר להיות מותג בעל שם עולמי, מבלי להתאמץ למתג את עצמי. כי זה פשוט נראה לי זול, אותה רדיפה מכוונת מראש אחרי התהילה. לפעמים אני תוהה, ביני לביני, אם זאת צביעות שלי.
מותג עולמי אני לא אהיה, כי אני כותבת בשפה הלא נכונה. גם מותג עברי למהדרין אני כנראה לא אהיה, כי אני לא מוכנה למכור את עצמי (לפחות לא בכתיבה), אבל אני עדיין מותג. ובזכות היושר הפנימי שלי אני גם עדיין עצמי.
אבל, בסופו של יום ופוסט של בלוג, הֵיי, אני מותג! אני שֵם! אני קיימת! ואני משהו!

הלכתי לשירותים לדקה ואז נזכרתי בעוד משהו שחשבתי עליו. אם אני מותג אז הבלוגרים האחרים הידועים יותר, הם בכלל ה-מותגים. סחתיין עליכם, אתם כבר לא רק אנשים, אתם ממש מותגים, אתם כמעט כמו משקפי השמש של קוקו שאנל שלי! כמה אושר ושמחה החיים שלכם בטח מכילים...
פאק, אני מציאותית, אני לא אגיע לרשימת הבלוגים של אפלטון, אבל, הל, בלי כוונה, כמו שצריך, הפכתי למותג!

יום חמישי, 5 ביוני 2008

הנה שיר שבאמת נכתב לכלבה



15 שנה של יצור מופלא הסתיימו.
היום בסביבות 8 בבוקר היא נרדמה כדי לא לקום יותר.
הו מנדי...
אין מנדי יותר.
חבילת אושר פרוותית, התינוקת שלי, נגמרה ברגע אחד, ככה פתאום.
אין מנדי יותר.

זה השיר שלה, גם אם לא ידעה שהיא קרויה על פיו. גם אם אמא שלי אמרה לי פעם שהיא לא תדע שקוראים לה מנדי מרוב שמות חיבה שהמצאתי לה במהלך השנים.
בי בי, מנדי. יום אחד זה יקלט לי שאת מתה.












מנדי 1993-2008


יום ראשון, 25 במאי 2008

בנים...

ככל שאני לומדת להכיר אתכם, אתם מתגלים כיותר ויותר פשוטים וצפויים.
אז מה הבעיה? הבעיה שאני, בתור אישה, לא יכולה לחשוב באופן פשוט וצפוי. לכן אני עדיין, עם כל הניסיון והשנים שעלי, עדיין מופתעת עד כמה אתם פשוטים, עד כמה קל לכבוש אתכם או, לחילופין, עד כמה מהר אתם נעלמים כשאני לא משחקת במשחק תום וג'רי, כשאתם התום ואני הג'רי - קשה להשגה, קולית, מכאיבה כשצריך ואז, באתנחתת המירוץ, מאנפפת בריסיי הארוכים לקראת המרדף המתחדש.
מה שקורה הוא ששוב ושוב אני נפגשת עם השבלוניות שלכם ומסרבת להודות שזה כל מה שיש. לא מוכנה לקבל את זה. לא מצליחה להכנס לראש פשוט יותר משלי. ואז אני מאבדת אתכם. זאת הסיבה שכל הנסיון שלי וכל השנים שלי אתכם שווים, בדיוק ולא טיפה אחת מעל, לפעם הראשונה בה התאהבתי, לפני 20 שנה.
אני מכירה אתכם, מכירה את כל הצעדים הנכונים שיקשרו אתכם אלי ועם זאת לא מסתדרת עם קשר סבתא פשוט. קצת כי אני לא מצליחה לתפוס שזה כל כך פשוט וקצת כי אולי אני מכוונת בכלל, מבלי משים, לגובלן מסובך, אבל הרבה יותר מעניין.

מצד שני, כשאני כבר כן זורמת אתכם והופכת פשוטה וצפויה, אז אני נכנסת למגרש שלכם, באמצע המשחק?? ברור שזה לא מוצא חן בעיניכם. אז פתאום, כשאני פשוטה וצפויה כמוכם, אתם כבר לא רוצים בי יותר. כשאני אוהבת ומרעיפה חיבה, זה מבלבל אתכם. כמו תום, אתם הרי מתכננים על הארוחה שבדרך, לא צפיתם שתשכבו עם בטן מלאה וכפתור פתוח על הספה, מחטטים בין השיניים בקיסם, לא זוכרים שאכלתם בכלל וסובלים כאבי גזים...



מוסיפה תווית חדשה:

יום ראשון, 18 במאי 2008

בלוג של ילדה בת 15

(תלחצו על הכותרת)

אני כל כך מקווה שהיא והחברות שלה לא מייצגות של שכבת הגיל הזאת בארץ.
אולי אני סתם מקנאה? כי אלי נכנס גבר בפעם הראשונה רק בגיל 22? וזה היה כרוך בכאבים איומים...?
כי החבר הראשון שלי היה בגיל 19? ואני תמיד אזכור את השאלה של אמא שלי, אחרי שחזרתי ממנו פעם: "אתם לא ישנים יחד באותה מיטה, נכון?" ואני השבתי לה, רק בשביל שלום-בית: "לא" וביני לבין עצמי תהיתי על פער הדורות ועל תמימות של אישה בת 50 וגם, אם זה בסדר ששיקרתי.
על הבלוג של הילדה הזאת עליתי ברשומה שלה על כך שהיא כבר לא בתולה, איזה שתי רשומות אחורה מהרשומה האחרונה שלה. בת 15, שכבה עם בן 19 והיה לה כיף על הפעם הראשונה. ואני תוהה למה זה מטריד אותי.
אולי כי אני גם תמיד אזכור את השוק של רופא הנשים שהייתי אצלו בשביל איזו בדיקה, כשהוא שמע שאני עדיין בתולה והייתי אז בת 21.
היא מספרת עוד שכל החברות שלה שכבו, הכי הרבה, עם בנים שכבה אחת מעליהן. כל החברות שלה?

והנה ציטוט מעלף על החברה שביקשה תמונת עירום של החייל בן ה-19: "טוב, אפשר להבין אותה, כבר כמה חודשים שהיא לא עשתה סקס עם מישהו חחחחח".

חחחח ממש....

זה בסדר, השלמתי את הפערים מאז, יותר מרוב הבנות החסודות של שכבת הגיל שלי, אז למה אני עדיין המומה ולמה אני תוהה אם פיספסתי משהו שילדות בנות 15 כבר יודעות?

יום רביעי, 14 במאי 2008

לא עבד של אף אחד

לפחות כאן...

לילי התקשרה עכשיו,

היא מנסה כבר לתפוס אותי יומיים או שלושה.
חברת ילדות שלי שעברה בעקבות בעלה ומשפחתו לירושלים, עשתה שם שלושה ילדים ומסתבר שעכשיו הם מתגרשים והיא חוזרת לצפון.
התקשרתי להורים שלי לעדכן אותם על השידרוג, ולו רק בשביל שאמא שלי לא תנסה לחפש אותי בטלפון במחלקה שאני כבר לא עובדת בה, ואז אמא סיפרה לי שהיא דיברה איתה שעה בטלפון, כי היא התקשרה גם להורים שלי, והיא במצב קשה וחוזרת למחוזות ילדותנו.
אז השיחה עם אמא שלי גרמה לי לענות לטלפון כשלילי התקשרה מקודם שוב. למזלה, שוב הייתי שתויה ולכן חברותית, מבינה, נחמדה ושופעת מחמאות ושמות תואר שעיקרם הוא "מאמי שלי". וכל זאת למרות שלושת הילדים שלה, הצווחים ברקע.
המסקנה שלי, אין כמו חברי ילדות.

שודרגתי! (שמו עלי עציץ ומעכשיו נא לכנות אותי - "המזכירה")

החסרונות:
צריך להתלבש יפה ולהתאפר כל בוקר.
צריך לסבול את המזכירה שאני מחליפה אותה עוד כמה שבועות (מסוג האנשים של: "בניתי, עשיתי, עד שהגעתי לא היה...").
זה 9 שעות עבודה ולא 4 כמו בחודש האחרון.
אני עדיין חולנית-דיכאונית וזה מצריך אנרגיות לשים את המסיכה השמחה.
אני אצטרך להתמודד עם אחריות.
ההליכה לשם היא בעליה.

היתרונות:
אפשר להתלבש יפה ולהתאפר כל בוקר.
האנשים בסביבת המשרד נראים לי הרבה יותר נחמדים וכיפיים מצוות המחלקה שהייתי בה.
מהנפיחות של המזכירה שאני מחליפה אותה, צריך להוריד 50% ואז העבודה נראית הרבה פחות מסובכת.
זה בכל זאת מרחק הליכה של 20 דקות בלבד מהבית.

מה שמדהים שאנשים כבר מתחילים להתייחס אלי אחרת - להסתכל לי בעיניים כשהם מדברים איתי, לדבר איתי בכלל, להיות נחמדים אלי... זה בעיקר אותם אנשים שזילזלו בי קודם לכן.
המסקנה שלי היא שלא משנה מי אתה, משנות מה הדרגות על הכתפיים שלך.

יום ראשון, 11 במאי 2008

לא יודעת כבר מה לעשות, אפילו כותרת לא הצלחתי למצוא

העבודה החדשה היתה יכולה להיות מקפצה לחזרה שלי לחיים, אבל כמו שזה נראה לי בינתיים, היא הפכה לפטיש שרק דופק אותי, מהלומה אחר מהלומה חזרה לתוך האדמה.
לא מספיק שאני צריכה להתמודד עם מציאות אכזרית של אגודה סודית, שהוכנסתי אל בין נבכיה, מוקדם מדי, מבלי רצון ובלי אזהרה, חברת הזקנים הסיעודיים, אני צריכה להתמודד עכשיו גם עם המשרתים באותה אגודה סודית - הגלמים שעלו על יוצריהם - הצוות הטיפולי.
שום דבר שאני עושה הוא לא בסדר. לא זכיתי למילה טובה. רובם אנטיפטים חמוצי פרצוף. כשאני כבר מעיזה להגיד משהו, לפעמים נראה לי שעצם העובדה שאני לא צורחת את המשהו הזה מצד אחד של החדר אל משנהו, עומדת כנגדי והם לא מתייחסים אלי בגלל זה.
כל יום אני סופגת נזיפה על משהו אחר. פעם זו הישיבה שלי על המחשב שלהם, פעם זו הדלת של הקבלה שלא תפסתי בזמן והיא פגעה במישהו, פעם זה הטלפון שלא עניתי לו, פעם אלה אבני הדומינו שבניתי מהן מגדל ועם האבן האחרונה הן נפלו ברעש גדול. מישהו בכלל טרח להדריך אותי לגבי הטלפון הסלולרי המחלקתי ושיש לענות לו??

אני מכירה כבר את כל הזקנים בשמותיהם. אני נחמדה אליהם כל יום. אני מאכילה אותם, אני משחקת איתם, אני מתנדבת לרוץ לצלם ולשלוח פקסים במשרד שנמצא כמה קומות למטה, אני הולכת עם חולת האלצהיימר יד ביד בסיבובים אינסופיים במסדרון כשאין מה לעשות איתה והיא מסרבת לשבת, אני רצה להביא לה דף ועפרון כשבעלה עוזב אותה והיא צריכה תעסוקה כל יום בשעה קבועה, אני עוזרת להם להוריד מהשולחנות, אני עוזרת להם בהאכלה, אני עוזרת להם במצגות ובתקלות טכניות במחשב, אני מתייקת במשרד, אני מתעניינת ושואלת ומבררת אם זה בסדר מה שאני עושה.
כמעט שאף אחד לא מעריך את זה.
אני רק שומעת איפה אני לא בסדר.
אני עושה כל מה שאומרים לי ומנסה להיות תושיתית גם קצת יותר, ואז אני חוטפת על זה שהראתי תושיה.
אז ביום הראשון חזרתי בוכה הביתה בגלל המראות הקשים של אנשים שפעם היה להם כבוד והיום כבר אין, מאז אני חוזרת בוכה הביתה רק בגלל אותם אנשי צוות שמקשים עלי עוד יותר את העבודה שהיא קשה גם ככה, אולי לא מבחינה פיזית, אבל מבחינה נפשית.
בהתחלה הייתי חדורת מוטיבציה, חייכנית, שמחה, רוצה להשתלב, תוך חודש הצוות הפך לגורם שמאיים עלי יותר מאומללות סוף החיים של הזקנים שהם מתחזקים שם.
ואם זה לא מספיק, או נראה שאני סתם מתבכיינת, מספיק לשמוע את האחות, ירדנה, מחלקת הוראות לעובדות הרוסיות (זה המצב, אני רק מציינת עובדה): תשקלו רחל, תשכיבו לאה, תבדקו אברהם - בלי "את" לפני השם המפורש, כאילו הם סתם חפצים. בעצם, אפילו לחפצים הגיוני שיצורף ה"את" הזה.
כל הזמן חושדים בי. באתי חדורת מוטיבציה וכל החשדות, ההערות והפרצופים העקומים הוציאו לי את הרוח מהמפרשים.
מצטערת מאוד, אבל אני מאלה שלא חושבים שאדם צריך קודם להוכיח את עצמו ואז נהיה נחמדים אליו, אני מאלה שקודם עושים הכל של-'חדש' יהיה נוח וירגיש בבית ורק אז אם הוא לא מחזיר בתמורה או סוטה מהדרך הישרה, הוא יעורר את חמתי.
חוץ מפעם אחת, אף אחד לא הציע לי לשבת איתם לשולחן לארוחת הבוקר. הפסקתי גם ללכת לחדר האוכל לארוחות בוקר, אני גונבת פרוסת לחם מהמטבח של המחלקה. התירוץ שלי הוא שלא נורא, בשואה אנשים חיו על פרוסת לחם ליום, אני אוכל להחזיק עליה חמש שעות.
כל יום כמעט אני חוזרת בוכה הביתה, מחזיקה את עצמי לא להתפטר, מתכננת איך למחרת אני אשתדל לשבת יותר כמו בול עץ, לסגל מבט יותר מזוגג בעיניים, להחזיק את הפה סגור ואת הזרועות לצד הגוף. אולי ככה אני לא אעשה שום טעות או אספק למישהו תירוץ להגיד לי משהו עכשיו. ואז בטח יאשימו אותי באנטיפתיות ועצלות. הזבלים.





יום ראשון, 4 במאי 2008

בוא נראה, אני פרה שמנה שצריכה דיאטה, לעשות את המובן מאליו או לפנות לאיזה "נטורופת" שיתן לי תפריט של גבינה, ירקות וכדורים?

התשובה בגוף השאלה, לא?
השאלה היא לא שלי, כמובן.
מישהי בעבודה, שתמיד היתה 'גדולה' ושיש לה שכל בכל המובנים האחרים, החליטה פתאום שבחיים היא לא היתה 'כזאת גדולה' ושהיא צריכה להוריד במשקל.
איפה היית עד עכשיו? זאת השאלה שלי.
בפועל אימצתי (בכל הכוח) פרצוף מבין ושתקתי.

אחר כך היא אמרה שהיא התחילה ללכת לנטורופת שנותן לה כדורים או טיפות, לא הבנתי בדיוק איזה מהם (אולי גם וגם, מה זה מזיק...) ותפריטים מדוייקים. את נורמלית?!?!?! זה סתם זבל במקרה האחד, או שזה ממש יכול לפגוע בבריאות שלך, במקרה השני, צעקתי עליה.
בפועל, אימצתי (בכל הכוח) פרצוף מבין ולחשתי - זה אולי מזיק או לא שווה כלום.
"אני חייבת משהו שיתן לי את הדחיפה הראשונה", היא ענתה לי.
אני אימצתי פרצוף מבין (בכל הכוח) והינהנתי בהבנה.

שבוע מאוחר יותר, אימצתי מראש (בכל הכוח) פרצוף מבין ושאלתי - איך הולכת הדיאטה?
"קשה", היא ענתה, "שבוע ראשון זה רק גבינה וירקות, חוץ מהטיפות".
אני התפרצתי - מה, את מפגרת??? את רוצה לשלם למישהו שיגיד לך מה לעשות עם המובן מאליו? תשלמי לי! אני אגיד לך בדיוק מה לאכול ואיזה תרגילים לעשות וכן, לא נעים לשמוע, אבל התעמלות דרך קבע היא חלק מהעניין!
בפועל אימצתי (בכל הכוח) פרצוף מבין והתעניינתי - ומה מותר לאכול בשבוע השני?
"בשבוע השני, מותר לי מנת בשר בנוסף ביום". אני בהלם, בשוק, מעולפת על הרצפה - סחטיין, כל הכבוד לך על המאמץ שאת משקיעה, על כך שאת מחזיקה כל כך יפה, איך ירדת במשקל, רואים שהטיפות עוזרות, אחלה דיאטה. באמת.
בפועל אימצתי (בכל הכוח) פרצוף מבין ובפנים התפוצצתי...

נו באמת! גם אני יכולה להגיד לאנשים לאכול רק גבינה וירקות בשבוע אחד, להוסיף מנת בשר ביום בשבוע השני, חכו, נראה מה השבוע השלישי יביא, הפתעה... אולי תוספת של הלבן של הביצה, לתת להם לשתות מים מבקבוק של טפטפת, לקרוא לעצמי נטורופתית ולחיות ברווחה!

למה אני לא עושה את זה? כי אני לא ר-מ-א-י-ת!

כמה אנשים יכולים להיות טיפשים? כמה כמה ולמה למה?? אני לא רוצה לזלזל באופן גורף, למרות שאני מאוד רוצה לזלזל באופן גורף, אבל פשוט קשה לי להבין איך אנשים שידעו לחשוב עצמאית ונכון בכל תחום אחר, נופלים בתחום שונה. האם זה בעיקר נשים, האם תעשיית הדיאטות אשמה, האם העובדה שלא הונחלה חשיבה ביקורתית בילדים כשהם עדיין צעירים היא הסיבה, האם זה בגלל שאין מלחמת חורמה בזבלים שמשווקים את עצמם כעושי ניסים?
מה זה משנה, למה אני יכולה להבין שזו לא הדרך ושאין פתרון פלא, למה אני מבינה את רזי האכילה הנכונה (אפשר לחשוב...), השמירה על הבריאות ועל המשקל והם לא? מה לא בסדר בתמונה הזאת?

אגב, אותה אחת, לפני שפנתה לנטורופת, חיסלה מול עיניי בארוחת צהרים אחת בפסח, כמה מצות עם מרגרינה וריבה עליהן. עכשיו היא אוכלת רק גבינה וירקות. אה, וגם כמה טיפות מים. וגם יצאה לבלות ושברה את הדיאטה כשאכלה שני זיתים. שני זיתים!
היא משלמת הרבה כסף, היא מקבלת בדיוק את התמורה בעדו.
טיפשי, אבל חכם מאוד, כי זה עובד. השאלה באיזה מחיר. לדעתי מיותר ומטומטם מאוד.



תוספת בונוס לפוסט:

מישהי אחרת בעבודה, אמא לילדים, לא דקיקה בעצמה, בלשון המעטה, סיפרה איך, כנראה בגלל בעיות המזון העולמיות, בעלה לא מצא אורז לבן והביא אורז חום הביתה מהקניות. היא לא ידעה מה זה בכלל, הילדים התלוננו על הטעם. אני, שוב שתקתי, אבל באמת מה שרציתי לספר לה, זה שאורז חום הוא לא כזה נורא. משרים אותו חצי שעה-שעה במים ואז מבשלים אותו רגיל כמו אורז לבן.
איך זה שבן אדם מבוגר נתקל פעם ראשונה בחיים שלו באורז חום? איך?????
ומה שחשוב פה, שמדובר באמא לילדים שהתזונה שלה ושל הילדים שלה אמורה להיות חשובה לה.
אנשים, פשוט תתביישו לכם/זה לא פלא שאתם נראים כמו שאתם נראים (ובטח גם הילדים שלכם...).

יום שישי, 2 במאי 2008

Red Dwarf שידרו פרק לרגל ימי הזיכרון שלנו

אם כבר לצפות בסדרת מדע בדיוני, חסרת אפקטים, זו הסדרה.
כמה ימים לפני יום השואה, שודר הפרק הבא, שאני מכנה: "ניצחון הטוב על הרוע, גירסת ננס אדום", היוצרים מכנים אותו: "Meltdown", אבל קדימה תלמידים, כל הכיתה ביחד עכשיו, השורה התחתונה היא: "חו-סר ה-תוחלת ש-ב-מלחמו-אות!"

ארבעת אנשי הצוות (רימר - עם ה-H על המצח, ליסטר - זה שנראה כאילו הוא יצא מהסרט 'הקומיטמנטס' וקורא לכולם smeg head, קאט - החתול שעבר אבולוציה לאדם וקרייטן - הרובוט) מגיעים לכוכב שהוא שידרוג של מוזאוני השעווה. כל הנפשות בו הן בובות השעווה של ידוענים מההיסטוריה, שגם אמורות לשחק את תפקידיהן במקום סתם לעמוד שם. הבעיה שאחרי מיליוני שנים שנותרו לבדם, רובוטי השעווה הפכו מנטלית לדמויות אותן הם מגלמים. וכך שליטי הרוע הגדולים של ההיסטוריה, עושים כעת בדיוק מה שהם יודעים לעשות ומנסים להשמיד את עדיני הנפש הטובים.

במילים אחרות: היטלר, מוסוליני, קליגולה, נפוליאון, החונק מבוסטון, כל מיני נאצים אחרים, חברי K.K.K וכדומה (נכתב ללא סדר מיוחד...), הכריזו מלחמה על: אלביס, איינשטיין, פיתגורס, מרלין מונרו, לורל (מלורל והארדי), גאנדי ואמא תרזה (נכתב עפ"י סדר החשיבות שלהם...).

בגלל שהטובים הם מעטים/חנונים/פציפיסטים/אינטלקטואלים/יפים/אלביס המהמם, והרעים הם לא כל זאת, הם אוטוטו עומדים להפסיד במלחמה. רימר, הלוזר של אנשי צוות ספינת "ננס אדום", מחליט שזוהי ההזדמנות שלו להנהיג ולהוביל סוף סוף. מישהו. בעצם משהו. לפחות בובות שעווה.
הוא שם נשק בידי מרלין, גאנדי, אמא תרזה, הדאלי למה ושאר הטובים ומאמן אותם לקרב. שלושת חברי הצוות האחרים מנסים להניע אותו מכך בטענה שהרובוטים השעוותניים פיצחו את התיכנות שלהם, הם מסוגלים לחשיבה עצמאית (וגם לא רוצים למות) וזה הופך אותם לאנשים לכל דבר וכל מה שרימר עושה הוא בעצם להוביל אותם למותם.

בסופו של דבר הקרב מתרחש וכולם יורים בכולם. כדי להיות בטוח שהוא יינצח, לרימר יש תחבולה - בעיצומו של הקרב הוא שולח את קרייטן, רובוט הספינה, שלא יכול לסרב לבקשה של בן אדם, להעלות את הטמפרטורה בתרמוסטט של הכוכב.

הקרב הסתיים, הטוב ניצח, כי הרעים הובסו.
רימר עולז וצוהל, מכריז על היום כיום ניצחון של הטוב על הרוע ולא יכול להרגע מתחושת האושר העילאי שאוחזת בו על כך שהביא לכוכב שלום, חופש ודמוקרטיה.
הארבעה חוזרים לספינה שלהם, משאירים אחריהם כוכב ריק...


ואלביס שר בסוף את שיר הנושא! גדול!

הנה -קטעים נבחרים



יום רביעי, 30 באפריל 2008

הלוווו, אולי די לבבל"ת על טוויטר??

רן הר-נבו כותב ב-'רק רשת' על טוויטר. לחתולה של שרודינגר מישהו כבר צריך לסתום את הפה. לא היה אחד כזה. קבלו:


"מסתבר שעם כל הרעש העצום והבאזז הבלתי נסבל כמעט, לשירות יש בסך הכל 1.3 מיליון Unique Users בחודש...הנתון הוא אמנם של comscore, ולא של טוויטר עצמם - כך שצריך להיות זהירים - אבל גם אם המספר מעט גבוה יותר, מדובר בכמות זניחה, הרבה הרבה מתחת לכמות המלל האינסופית שנכתבת על השירות."
- האם לא תרמת עכשיו בעצמך ל"כמות המלל האינסופית שנכתבת על השירות."??

"המספרים האלה קצת היממו אותי, בעיקר בגלל שקורא ה-RSS שלי מקבל מדי יום 6-7 פוסטים שמנתחים כל פינה ב-Twitter, בפייסבוק כולם מטווטרים לי במוח, משקיעים אמריקאים, אנשי מדיה, כולם שואלים את דעתי על המוצר - עד שהיה נדמה לי שמדובר בתופעה חובקת עולם."
- אז אולי כדאי שתפסיק את המנוי לבלוגים האלה??

"מסתבר שכמות האנשים שמרגישים צורך לבשר לעולם שהם הולכים להתקלח ולהילחם בקשקשים, לא כזאת גדולה אחרי הכל."
- בחיים לא חשבתי לספר שאני הולכת להתקלח ודרך אגב, בחיים לא סבלתי מקשקשים.


"הבועה הזאת, שבה אתה מוקף באנשי היי-טק שהם - כמה מצער להגיד - דומים לך מדי, יוצרת לפעמים אשליה שתחומי העניין שלך מעניינים את כל העולם ואשתו."
- בוקר אור, מקיאטו כפול או מלחי הרחה? בדיוק כתבתי על זה...

"אני חייב לציין שגם ברוב הבלוגים שאני קורא לאחרונה ולא קשורים לאינטרנט, הווידג’ט של Twitter כבר איננו, נמחק."
- אני בלוג שלא קשור לאינטרנט והווג'ווג' של טוויטר חי וקיים אצלי. למעשה הוא המשך של הסנוז של תפוז, אחרי שעזבתי אותם ושמחתי מאוד שהם שוב לא המציאו את הגלגל אלא העתיקו ויש לי חלופה, שהיא בכלל המקור. גם בסנוז לא סיפרתי על המקלחות שלי (אולי לצערם של חלק מעשרות המנויים שלי).

"השורה התחתונה בעיני היא שקהל היעד של טוויטר הוא הברנז’ה עצמה, זאת שכותבת ומפתחת את המוצרים שאחר כך חודרים לשאר השוק. ומכיוון שהברנז’ה היא הראשונה לאמץ כל דבר, היא גם הופכת אובססיבית לגבי שירותים שמעניקים לה שירות שאופיין בדיוק לצרכים שלה. אלא שבניגוד לפייסבוק או פליקר, למשל, אני לא רואה את טוויטר פורץ את גבולות הברנז’ה עצמה. מדובר, בעיני, בכלי עם קהל יעד מאוד מאוד מוגדר - והחדירה אל קהל היעד הזה הושלמה כמעט."
- איבדתי אותך, אולי הייתי צריכה לעדכן בטוויטר שאני קצת שתויה עכשיו. אבל אבל, במאה אחוז כוח מוח, בטוח הייתי מבינה אותך!

"זהו. סיימתי את הפוסט. עכשיו אני הולך לשירותים, משם לצחצח שיניים, אחר כך לישון, בבוקר יש לי ארוחה עם משקיע, ואחריה אני הולך לעשות מיילים, שיחת ועידה, ומשם לשדרה החמישית לקנות נעליים. מרתק, לא?"
- מותק, זה שהטוויטרים שלך מעניינים כמו הישרדות בלי התחת של מרינה, זה לא אומר כלום על הטוויטרים שלי. אגב, סטילטו חזר לאופנה, לך על זה.



למרות הפוסט העצבני, ביקורת ונתונים הם תמיד מבורכים....

יום שני, 28 באפריל 2008

העבודות שבעיני כיף לקום אליהן בבוקר

בהמשך לפוסט הקודם (וקצת בהשראת הבעלים של חתול ג'ינג'י אחד).

נכון לעכשיו ובלי נסיון קודם (שיכול להרוס לי את החלום), אלה עבודות החלומות שלי:

עבודה על גוררת בנמל חיפה.
ראיתי פעם גוררות מחנות ספינת נופש בדחיפה של הצד שלה אל המזח, מחזה מרהיב.
בזמן שהתגייסתי בדיוק פתחו בפני בנות את מקצוע ה'ימאיות' על גוררות חיל הים. ביקשתי גם את זה חוץ ממשהו עם מחשבים. לא התקבלתי, אולי הייתי אובר-קווליפייד? יש לי הרגשה שקיבלו רק ארסיות למקצוע הצבאי הזה ולא אשכנזיות לבנבנות כמוני... בסוף עשיתי מבחני לוגיקה והתקבלתי לקורס קצר ומצ'וקמק בממר"ם. לפחות שירתתי בבקשה הראשונית שלי, מבחינת מיקום על היבשה - בבסיס במדבר.
פיזיות לא מפחידה אותי. חורף לא מפחיד אותי. בדרך כלל אני סובלת מחום, לא מקור. כמו שאני רואה את זה, איזו ספינה צופרת לך, צליל מדהים (מזכיר צפירת משאיות), אתה קופץ לקריאה, שט לך בנמל, גורר, מחנה, בווירטואוזיות מדהימה ואז נח לך בשמש עם ספל קפה, עד הפעם הבאה.

עבודה בגן חיות.
מה יכול להיות רע בחיות? שום דבר שהוא לא רע יותר בבני אדם.

סקיפרית.
ואז יש ערך מוסף! - אני גרה על סירה משלי באופן קבוע במרינה. השכנים שלי הם אנשים כמוני שבחרו לחיות על סירות. זוהי אוכלוסיה מדהימה. סובלנית, מאושרת, חופשיה. כשאנשים עושים מה שהם באמת אוהבים ומה שהם בחרו בו מראש, הם רוב הזמן במצב רוח טוב. אלה האנשים היחידים שאני מוכנה להיות מוקפת בהם.
לפני כמה שנים בחיים לא הייתי מתפשרת על חיי תפרנית על סירה, היום אני כבר מסכימה להכל, כי כל דבר יהיה קפיצת מדרגה מהחיים שלי עכשיו. כבר מזמן סטיתי מהתלם. מנקודת התחלה שאמורה היתה להביא אותי לבורגנות המצויה, לקחתי פניה חדה, לא רצונית, לכיוון התפרנות והבוהמיות. אז אני זורמת...

מדריכת חדר כושר.
להסתובב כל היום בין המכשירים, אה וגם בין כמה בני אדם שעובדים עליהם, לקבל קריצות ממשקולות מתכת עגולות, שחורות, זה כמעט משתווה לנוף של ים מול העיניים.
הבעיה היחידה שצריך ללמוד בווינגייט, איזו שנה, ואין לי כוח לזה.

אם רק הייתי יכולה לקנות תוספת שכל במכולת, הייתי מוכנה להיות בכיף סטודנטית מן המניין בטכניון ודוקטורנטית לאיזה משהו מדעי, עדיפות לאסטרופיזיקה. אבל בעניין הזה לעולם אשאר wannabe, כמו הרבה מלצריות בהוליווד.

בעלת חוות פטריות בנגב/בעלת תחנות רוח ליצור חשמל בגולן.
כך או כך מרוויחים נופים יפים ופתוחים. ותחנת רוח מכניסה, אם אני זוכרת נכון, 50,000 דולר בשנה. הבעיה, שהילדים שלי, אם יהיו לי ילדים, יגדלו ילדי טבע מגעילים, שזה רק קצת פחות נורא מאם הם יגדלו ילדי עיר מפונקים. וגם, כמה זמן אוכל להדחיק את הרצון לדפוק הופעה ולקרוע את העיר בנעלי עקב ובגדים שהם לא ג'ינס וכובע בוקרים.

יום ראשון, 27 באפריל 2008

הלוואי ויכולתי לעבוד עם הסוריקטות בגן חיות

די כבר, אוקי?!?!
אני עוד 3 שנים בת 40, יש לי השכלה אקדמאית ונסיון של שנים בעבודה במשרד מכובד מאוד. אני לא איזו תיכוניסטית להתעמר בה, אני לא אשמה שאני נראית כזאת! או זה שאני חייכנית ויודעת לתת כבוד לזקנים האלה, שזה הבית האחרון שלהם על פני האדמה ונחמדה, ואתם כבר איבדתם כל צלם אנוש, זה נותן לכן זכות לדבר אלי ככה וכמעט לצעוק עלי?!?!?!
הפילו אותי לתוך העבודה הזאת ואני עושה אותה בדרך הטובה ביותר שאני יכולה, יש לך בעיה עם זה יאנה, זונה רוסיה?!?! את יכולה להגיד לי בשקט את מה שיש לך להגיד ולא לצעוק ולהאשים סתם. ויעל האחות, את רוצה לעשות להם את המצגות על המחשב, בבקשה תעשי, נראה אותך, או שתתני לי קצת קרדיט על זה שאני יושבת מול המחשב שלכם, לא בשביל לנוח,משהו שאני לא עושה ואתם עושים כולכם כל הזמן. ולא כי אין לי מושג מה עושים איתו, כמוך, אחות עקומה.

יום שבת, 26 באפריל 2008

על פליטי דארפור, נשיאת המילה אמפתיה לשווא וגאוותנות יהודית

אני רואה עכשיו את תוכנית "המושבעים" (שבת 11:00) בערוץ 2, שנושאה הפעם הוא הפליטים מדארפור.
התוכנית לוקחת נושא בכותרות ומציגה הצגה של משפט כולל שופט, עו"די תביעה והגנה ומושבעים (כולם מתחום המשפטנות גם בחייהם האמיתיים).
הפוסט הבא נכתב בהשראת דברים שנשמעו בתוכנית הזאת ודברים שהיו תקועים אצלי בראש וחיפשו דרך מוצא, עד עכשיו.

אידאת הצדק היא דבר שאף אחד לא חושב שקיים ברגיל, אבל משום מה דווקא כשמדובר בנושאים כמו שלום עם הפלשתינאים, בעיית הפליטים וכדומה, כולם פתאום הופכים צדיקים גדולים ומנופפים בצדק השמיימי האולטימטיבי.
כל הזמן שומעים "אין צדק בעולם", אבל למשל וספציפית לנושא, כשזה נוגע לפליטים, המתנגדים לא יעיזו להגיד בפשטות "אין צדק בעולם" [ולכן עופו מהמדינה שלנו ותמותו גם כמו ג'וקים אם זה מה שירחיק אותכם מכאן], למרות שכל דבריהם מובילים לזה. ההפך, הם נהיים הצדיקים הכי גדולים ומחפשים מה קדם למה, הביצה או התרנגולת, מדינת ישראל מספקת נשק ולכן אחראית, או לא מספקת נשק ולכן לא אחראית.
זה לא משנה אם הנשק שמכרה ישראל לאנגולה גרם לבעיית פליטים שם או לא (דיון שנערך בתוכנית).
לא צריך לרדת לקטנוניות של אחריות המדינה לפליטים רק אם המדינה גרמה להם. אם אנחנו מכרנו את הנשק, צרפת או ארה"ב, או כל מדינה אחרת. ברור שאת הנשק שם הם לא מקבלים באמצעות לחיצה על כפתור מכונת החלקיקים הקוונטית והוא פשוט מתהווה יש מאיין, הוא מגיע מאיזו מדינה מערבית שרוצה לעשות כסף קל.
כולם מוכרים נשק היכן שהם יכולים, כולם מרגלים על כולם, כולם מכחישים, כולם ג'נטלמנים דיפלומטיים מנומסים, שצורכים פורנו בזמן העבודה.
אני לא מבינה את האנשים שמנסים לחטט בהיסטוריית האחריות של מדינת ישראל בשביל לאשר או לא קליטת פליטים.
אני גם לא מבינה מדוע ואיך זה קשור להיסטוריה שלנו באופן כללי.
לא מעניין אותי זה שעברנו היסטוריה דומה ובגלל זה אנחנו צריכים להיות מוסריים יותר. צריכים להיות מוסריים, נקודה.
מעצבנות אותי תגובות כמו - בגלל מה שעברנו אנחנו צריכים להיות יותר מוסריים, או מבינים. את האנשים שאומרים את זה אני רוצה לשאול: ואם לא היינו פליטים בעצמנו, היינו מקבלים 'פס' מחובת המוסריות?
אח שלי מרגיש רגשי אשם שהוא רוצה לרדת מהמדינה לדנמרק לחיות שם עם אהובתו הבהירה. עם משפחה שדוללה משני הצדדים בשואה וסבא וסבתא חלוצים שבנו את ביתם במו ידיהם ועברו גם כאן פרעות, הוא חש אי-נוחות לא לחיות בצל מעשיהם. תשובתי לו הסתכמה ב: על הזין שלך. או בפירוט - אלה החיים שלך, לא של סבא שלך. הוא עשה את הבחירות שלו, עכשיו תעשה את הבחירות שלך, לא שלו.
באותה מידה, צל העבר לא משנה לי כהוא זה לגבי הדרך בה מדינת ישראל ואנחנו כיהודים חרטטנים צריכים לנהוג כיום.
זה נכון שזה מוסיף לאמפתיה (ותיכף נגיע שוב למילה הזאת...), אבל לא הייתי רוצה לחשוב שכל המוסריות שלי כבן אדם, נשענת על התחשבנויות עבר.

הכי עיצבנה אותי בתוכנית - הגאוותנות הישראלית של חקירה אם הפליטים הגיעו לישראל מסיבות "פרו-ציוניות", אם הם מכירים את ההיסטוריה של העם היהודי, למה בחרו בה ולא בדמוקטריה אחרת (האמת המרה שהם בחרו בה כי היא היתה הדמוקרטיה הכי קרובה).
אני מסכימה שמעצם קוטנה של המדינה, הצורך (שהוא קיומי בלבד) לשמור על רוב יהודי והמשאבים המוגבלים שלנו, צריך להגביל את כמות הקליטה, אבל לא ממניעי עניי עירך קודמים, לויאליוט למדינה וכדומה, אלא מסיבה כלכלית בלבד וניתוח ראציונלי של איפה אפשר להתפשר ואיפה לא.
אני ממש לא מתומכי אסוכלת ה"עניי עירך קודמים". אולי הרמב"ם אמר את זה, בעבר, אבל קצת חשיבה עצמאית, אולי , במקום "ניים דרופינג" או דמגוגיה בגרוש עם חור מימי חומה ומגדל?
עורכת הדין הנגדית בתוכנית, ואני מניחה שאלה הטענות הרווחות, מנגידה את בעיית הפליטים לחולה סרטן שהתרופה לה הוא נזקק לא תכנס לסל התרופות, לתוספת הקיצבה לניצולי השואה, למיגון גן בשדרות ושוב היא מביאה את המשפט "עניי עירך קודמים". אם לא היו הפליטים האם כל הבעיות הכלכליות האחרות של מדינת ישראל היו נפתרות?

עוד טענה שהועלתה בתוכנית היתה שיש גם הרבה מסתננים. אבל בגלל מסתננים לא נקבל את הרדופים הנואשים? אין שום בעיה עם מנגוני הסינון של המדינה ואני האחרונה שאגיד משהו נגד מסתנן שנזרק לכלא או גורש, אז תרגישו חופשיים לסנן, יש לכם אישור ממני.

תמיד אלה שיוצאים כנגד סיפור אנושי קשה, אומרים שיש להם אמפתיה לסיפור הקשה, אבל עם כל האמפתיה הם נאלצים לסרב.... סליחה, אבל לזרוק את המילה אמפתיה לאוויר עם המילה "אבל" אחריה, זה מוריד את כל האמינות, לא?
אז אפשר לדייק ולהגיד שיש סימפתיה, אבל לא אמפתיה.
מי שחש אמפתיה אמיתית, חש את מצוקות הזולת כאילו היו שלו ממש. מי שחש מצוקה אישית ירצה שיעזרו לו בכל מחיר ולכן גם יבין עד כמה זולתו הסובל צריך את עזרתו. מי שחש אמפתיה אמיתית, יקריב מכיסו, מנוחותו ומעצמו, בשביל לעזור לחברו. זה לא המקרה כאן.
יש מילה אחרת למי שרואה את זולתו סובל ולא מזיז לו מכך: סוציופת.
שימו לב, המילה היא לא ציוני, לא ישראלי, לא יהודי, לא ח"כ מנופח, לא פרקליט מטעם המדינה...

בסופה של התוכנית, המושבעים המאולתרים החליטו כנגד זכויות לפליטים ברוב של חמישה מול שלושה. ה"עותר", בחור סודני, דובר עברית רהוטה וחומר אנושי הרבה יותר טוב מהרבה ישראלים, סיכם את זה ב: "הדמוקרטיה הישראלית קיבלה מכה" וב:"אם אין דמוקרטיה לא יהיה שלום".

יאלללה, סתם עוד תוכנית ריאליטי-צעצוע בטלוויזיה. פירה תפו"א עם חמאה ושום בדרך החוצה מהמיקרו שלי, אושר גדול.

זה מה שקורה כשמשעמם לי

אנשים שמהלכים חופשי בינינו.

ואני זאת שלוקחת כדורים ותוהה אם אני נורמלית, כן?? לא מובן לי בכלל.


יום שישי, 25 באפריל 2008

מקבץ לפסח

NOT.

* קיבלתי את ההזמנה מהסופר. 300 שקל פחות, כי שכחתי ששניצלים אי אפשר להזמין בפסח... אה, וגם לא ספגטי, למי שלא ידע. ומסתבר שגם כמויות חלב הסויה של אלפרו, שאני מזמינה תמיד, הן לא כשרות. לא שיש לי משהו נגד חלב רגיל, הוא ממש לא רעל! אבל זה נוח שזה בא בקופסה עמידה וגם מוסיף לי קצת חלבונים ממקור שונה מהפרות לתפריט, רק שיהיה.

* האם הגברים ששולטים באינטרנט חושבים שאני איזו chick להתעלם ממנה? לעתיד פתרונים.

* אסור לי להכנס גם ל-HIT. הלב מזהב שוב עיצבנה אותי עם רשומה שזכתה למיליון הצבעות (בדיוק!) על איזו תחרות יופי מפגרת של בלוגריות שהיא יוזמת.

* מדהימים הדברים שמעצבנים אותי, אה?

* במקום שניצלים יש לי סטייק עין קפואים שאחד מהם הולך להכנס למיקרו עכשיו. טוב, אולי אני באמת סתם צ'יקה.

* מבטיחה ללמוד לבשל כשיהיה גבר שיבטיח לאהוב אותי עד יום מותו (וזה בטח יהיה מהבישול שלי).

* ביטחון עצמי נמוך לא הולך טוב עם מודעות יתר ותשומת לב לפרטים.

* האחות הראשית בעבודה הגזימה בפעם הרביעית שהיא דיברה אלי בהתנשאות והפעם שאלה מה אני עושה במחשב שלהם. עשיתי להם בפעם השניה איזו מצגת מטופשת בפאוור פויינט לאיזה חג/יום זיכרון שכנראה אמור להגיע השנה. נמאס לי שבגלל שאני נראית צעירה חושבים שיכולים לזלזל בי.

* טוב, אין יתרונות בלי בני אדם מסביבך שיצביעו על החסרונות.

* בעצם יש, אבל לא כשמדובר באחיות וברופאים. אף פעם לא הסתדרתי לא עם אחיות ולא עם רופאים. הם יותר מדי מנופחים מעצמם ואני יותר מדי שמחה לתקוע בהם סיכות.

* .... שכחתי....

* תתעלמו מהסוגריים (מתברר שוודקה כן כשרה לפסח).

יום רביעי, 23 באפריל 2008

הבלוגרים האלה כל כך תקועים בתחת של עצמם

web 2.0 ... בלה בלה בלה... תוכן גולשים... בלה בלה בלה... אלפא-בלוגרים... (בלה בלה בלה)2... זנב ארוך... בלה-פעם היו מחזיקי מפתחות כאלה-בלה....
כל כך הרבה מילים נשפכות בבלוגים הטכניים האלה והקוראים שלהם הם בדיוק הבלוגים הטכניים השכנים.
פייסבוק תחת הלדרמן, ימות או לא ימות?
רשתות חברתיות, תגית שאף בלוג שמכבד את עצמו לא יהיה שלם בלעדיה.

אולי זו שכבת הגיל שלי, אבל הסיבה העקרית שאני יכולה להרשות לעצמי לשים תמונה ולשפוך הכל חופשי ברשת, היא בדיוק בגלל שאני יודעת שאף אחד שאני מכירה לא מתעסק בתוכן גולשים ובבלוגים.
לרוב האנשים שאני מכירה, יש חיים אמיתיים, לא וירטואלים.
לי אין כרטיס בפייסבוק, בגלל שלא מצאתי שום טעם לזה ומשום שאני לא רוצה שהחיים שלי יהיו גלויים לכולם, בשמי המלא.
אז אני מבינה שאצל הדור הצעיר זה לא ככה. אז לפחות שהחבר'ה מהבלוגים הטכניים האלה ידייקו! אולי כל מה שהם אומרים יהיה אקטואלי עוד כמה שנים, אבל עכשיו זה פשוט נראה שהם רושמים מילים על גבי מילים כדי שחבריהם יוכלו לקרוא, להגיב לרשום מילים על גבי מילים משל עצמם, בשביל שהבלוגרים הקודמים יוכלו לקרוא, להגיב, לרשום מילים נוספות וחוזר חלילה...
כל כך הרבה יצירה של תוכן גולשים רק מפי אלה שכותבים על תוכן גולשים. קצת אירוני, לא?

יום שלישי, 22 באפריל 2008

חוויות מהמחלקה הסיעודית

צחוק בצד, כבר 10 ימים בערך שאני עובדת, חצי משרה, במחלקה סיעודית של בית אבות. מי שיש לו מישהו שהגיע לאחד המקומות האלה יכול להבין בערך, בביקורים החפוזים שלו שם, כמה גרוע יכול להיות הסוף של החיים שלנו.
אבל השוק שחוטפים כשנמצאים במחיצת יותר מבן אדם אחד כזה, במשך כמה שעות כל יום, זה משהו שלא נתקלים בו בדרך כלל.
הנה טעימה קטנה (בחירת מילים מוזרה...) מהווית האנשים שאני רואה כל יום, במספר השעות המועט שאני שם:

בתיה - זקנה קטנה וחמודה נורא ולו רק בגלל לחיי התינוקת המנופחים שלה וכובע הצמר התמידי החבוש לראשה. בארוחת הבוקר התרגלתי לצעקות ה"תביא לי!, תביא לי!" שלה. לפעמים היא דורשת עוד קפה, לפעמים סתם לא ברור מה היא רוצה שיביאו לה. בהתחלה לא הבנתי למה מתעלמים ממנה ולא מביאים לה עוד קפה. אחר כך הבנתי שזה סיפור יומיומי.
אסור לתת לה תשומת לב או להביא לה, וואטאבר היא רוצה שיביאו לה, אחרת זה לא נפסק...

אברם - עצוב כי הוא מסוג הזקנים האלה שתמיד דומים לסבא שלך, ולא משנה מי אתה ומי סבא שלך. לבוש כמו פעם עם מכנסי בד וחולצות מכופתרות. תמיד עם כובע על הראש. כמו שסבא שלי היה הולך. עם משקפים ומבט של-"פעם בטח יכולת לנהל איתו שיחות סופר אינטלקטואליות" בעיניים, שעכשיו עצובות שלו. הוא מדבר בעיקר ביידיש, אבל זה לא משנה, כי הוא כנראה לא אומר שום דבר ברור גם אז. חסר מנוחה כל הזמן, לא יכול לשבת רגע על הכסא. הפקודה הרגילה איתו היא: "אברם, זיץ!", או משהו כזה. כשנגשים אליו לנסות להושיב אותו או לנסות להבין מה מציק לו, הוא מתחיל לדבר איתך ביידיש, במבט מיואש מראש, אז פשוט או שמושיבים אותו או שהולכים ממנו.

עלי - ערבי, שהיה פעם נויירולוג. עכשיו יש לו אלצהיימר של צעירים. הוא רוח הרפאים של המחלקה. הולך, הולך, הולך במסדרונות. מדי פעם גם בוכה תוך כדי הליכה. נותנים לו ללכת, הוא לא מזיק. למה הוא בוכה? האם זה קורה בהיבהובי ההארה של המוח שלו, על חוסר היכולת ואי ההבנה שנפלו עליו פתאום. האם זה על מי שהוא היה פעם ולא יהיה יותר? האם זה סתם רפלקס של המוח הקדום? זה ששומר שהוא ימשיך לנשום, שהלב ימשיך לפעום, שמערכת העיכול תעבוד, והכל לחינם...

רחל - עיניים כחולות, עדיין יפה למרות השיער הקצר והלבן לחלוטין, שבעלה בא כל יום להאכיל אותה, ופונה אליה ב:"להתראות, אימא'לה", כשהוא נפרד ממנה בנשיקה ומשאיר אותה בדרך כלל בידיי. כי היא צריכה בייביסיטר. יש לה אלצהיימר והיא כנראה לא יודעת מי הוא או מי בן האדם התורן שנמצא לידה כרגע בכלל. אבל כדי להעסיק אותה, נותנים לה תמיד דף ועיפרון והיא מקשקשת במכניות. עד היום לא הבנתי איך תמיד רשום על הדף השם המלא שלה - שם פרטי ושם משפחה, לרגע תהיתי אם היא עושה את זה. היום זה התברר לי. בעלה רושם כל יום, כל יום, בראש הדף את השם שלה. באותיות דפוס גדולות. היא כנראה לא מודעת לזה בכלל, אבל הוא לא יפסיק. הוא מנסה לשמר אצלה משהו.
אף שם של אף אדם לא היה חשוב ועם כל כך הרבה משמעות כמו השם המלא של רחל, שמופיע כבמטה קסם כל יום באותיות דפוס גדולות בראש דף הקישקושים חסרי המשמעות שלה.

שולה - שיושבת בכסא גלגלים ומהבוקר צועקת כל יום ויום: "רע לי! אני מתה!". אותי היא לא צריכה לשכנע. ואוטומטית נודדות המחשבות לאיך היא היתה כשהיא היתה צעירה יותר, האם היא היתה מסוג האנשים שתמיד התלוננו, שתמיד היה להם רע, לא משנה מה? ואז אני תוהה אם היא מראה לאיך אני אהיה כשאני אהיה זקנה-בלה. האם גם אני אשב כך, היחידה במחלקה, למרות שלכולם רע, ואזעק שרע לי?
או שאולי היה לה טוב פעם? לא יכול להיות הגיוני שרע לה, בכסא הגלגלים, במחלקה הסיעודית, עם עושר של מחלות ושום דבר אחר?
ואני מאמינה לה. והיא מתחננת לרופא המחלקה כל יום מחדש, שיעזור לכאבי הגב שלה ולעיניים שהקטרקט לוחץ עליהם והיא כל הזמן צריכה לשירותים וככה כל יום, עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד. זה לא יגמר, עד ששולה לא תגמר....

חיה - גם היא בכסא גלגלים, עם שקית הקטטר תלויה מלמטה. אני מאכילה אותה כל יום. צריך לעשות את האוכל דייסה חלקה, כי היא לא סובלת גושים. זה מיילא כשהאוכל הוא דייסה, אבל האתגר שלי היא הביצה. אז פשוט יוצרים סטרטאפ של טעמים, מערבבים חביתה עם ריבה, מועכים עם המזלג כמה שאפשר לעיסה כמה שיותר חלקה ולומדים להתגבר על רפלקס ההקאה, כשבודקים שהיא בלעה את כל הפירורים מהביס הקודם לפני הביס הבא.
אני בספק אם היא זוכרת אותי מיום ליום, אבל בינתיים, אני עדיין מקפידה להגיד לה בוקר טוב ושלום כשאני הולכת.

ערן - גבר שבגברים. לבוש בסטייל (יחסי), חיוך ממיס, מבט עירני וחזות של אחד שאין ספק שפעם סובב את כולם על האצבע הקטנה. ההומור הציני שלו, נורה מן המותן ומשכיב את כולם ברצפה. מה נדהמתי לגלות שהוא יושב כמו ילד קטן, עם הסינר שכולם לובשים בארוחות ומחכה שיאכילו אותו. וכל ביס שהכנסתי לו לפה, היה בעיני סמל לעוד שארית של האדם שהוא היה פעם, שהוא נפרד ממנה מבלי יודעין.


ביאסתי אתכם מספיק?
השוק עובר, החומות נבנות. עם זאת, אני כותבת את הרשומה הזאת עם דמעות בעיניים ואני שמחה עליהן, כי אני חוששת מהרגע שאני אהפוך לזומבים האלה שמטפלים בכל הזקנים האלה מדי יום במשך שנים.
אבל אני מבינה שלא היתה להם ברירה.
כמו המסעדה בסוף היקום של דאגלאס אדמס. אתה רואה את הסוף ואתה חייב להתמודד עם זה ולהמשיך להנות מסטייק טוב...









יום ראשון, 20 באפריל 2008

מצאו את ההבדלים

ידיעה ששמתי ב-HIT לעומת אותה ידיעה ששמתי ב-SHAVEH.CO.IL






מספר ההצבעות ב"שווה קריאה" לא גבוה, אבל ההבדל ברור, לא?

"שווה קריאה" מספקים גם כפתור לשים בתחתית כל פוסט (שאני אשים ברגע שאני אצליח לפענח איך אני עושה את זה בדיוק), אבל "היט" מרוכזים בעצמם כהרגלם ולא מספקים כפתור לדרוג תכנים מחוץ לקהילה הסגורה שלהם.

ושוב מצביעים ב"היט" אותם אנשים לאותם אנשים ושוב תצטרכו לפלס דרככם בין ידיעות מפורום קרן פלס... או רשומות על רשומות של "חג שמח".
שוב מערימים שם חומות של נוחות שסוגרות על הגולשים שלהם, מונעות מהם את הצורך לבדוק מה קורה בחוץ וגורמות להם ל-טימטום מוסדי.



יום חמישי, 17 באפריל 2008

כנסו! כנסו! (הכל מותר בשם חופש הביטוי או יותר נכון חופש הניצול למען עוד קצת רווח כספי) העיקר שתכנסו...

אולי יש ויטמינים ברגלי צפרדעים שאנחנו לא מודעים להם ושמעלים את ה-I.Q?
הנה ידיעה שנתקלתי בה ממש עכשיו:
"אנשי ממשל צרפתים קוראים להטיל עונשים כבדים של עד 3 שנות מאסר וכן קנס כספי, כנגד מפעילי אתרי 'פרו-אנורקסיה' ופרסומים אחרים המעודדים נשים ונערות להרעיב את עצמן. בנאום בפני הפרלמנט הצרפתי, מסרה שרת הבריאות Roselyne Bachelot כי "מתן עצות לנערות צעירות אודות כיצד לשקר לרופאים, לומר להן אילו דברי מזון הם הקלים ביותר להקאה ולעודד אותן לענות את עצמן בכל פעם שהן אוכלות דבר מזון - אינו מהווה חלק מחופש הביטוי". השרה מסרה עוד כי על המדינה למצוא ולנקוט בהליכים משפטיים כנגד אלו העומדים מאחורי אתרים מסוג זה. מקור: רויטרס."
(הגעתי אליה מכאן)

אבל בינתיים באתר מרכזי בישראל בשם תפוז:
מאפשרים לפתוח קומונות פרו אנה - יאללה בנות, כנסו!
ומתממים לגביהן - כנסו!

ולא רק על התממות מדובר. הקישור האחרון פורסם באחד הפורומים של תפוז עם קריאה עולצת לבוא ולקרוא על קומונת הפרו אנה החדשה שלהם. קישור לפירסום הקומונה בפורום אני לא יכולה להביא, כי אותו פירסום נמחק שעות ספורות אחרי שהתמרמרתי עליו ואחרי שהמפרסם, עובד תפוז, ענה לי בצורה גסה ומעליבה.

אנורקסיות כל העולם (כולל פליטות צרפת) התאחדו ובואו לתפוז! כאן מקבלים את כולם בשם חופש הביטוי ובזכותו בלבד (אבל לא את אלה שאתר ONE מאיים לתבוע בגינם את תפוז, אפרופו הבלוג של ייגרמייסטר, שמיהרו להעלים מיד).

יום שלישי, 15 באפריל 2008

תהיות על תהילה ביותר מ-15 מילים

אמא שלי נוהגת לשאול אותי, אחת למותו של מישהו מפורסם: "שמעת מי מת?!?!" (ולא שהמשפט הזה הוא הבעיה, כי זה די מסקרן כשלא באמת יודעים. הבעיה היא המבט המופתע והנזפני כשאני עונה בשלילה, החזרה השניה על המשפט בנסוח אחר: "לא שמעת???" והפאוזה הארוכה, לצורך דרמטיות יתרה, שבאה לפני התשובה).
אחרי שהבנתי שאת אמא אי אפשר לחנך מחדש ושהמפורסמים, למרות המפורסמות שלהם, פשוט לא יפסיקו למות, החלטתי לענות במשפט הבא: "שמעת מי משבעת המיליארד על פני האדמה, חי?!?!"

אז, אחרי ששומעים מה קורה למפורסמים, מוות או חולי, תמיד יש איזה סוג של פאוזה עצמית כזאת בלב. ככה היה עם אייל פלד והשבץ המוחי שלו. האם צר לנו על אייל פלד יותר משצר לנו על סבא שלנו, או איש צעיר בגילו של פלד אחר ברחבי העולם, או ילדים קטנים שמקבלים סרטן וכו'? ברור שלא, אז מה העניין פה, לעזאזל? לא יודעת להשיב.
אולי זה בגלל שזה חלק מהרכילות על האנשים שבצמרת. שמעתי שיש סיבה מתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית לרכילות על אנשים בסביבתנו ובעיקר בנוגע למפורסמים ולמנהיגים. רכילות = ביקורת או בקרה. באמצעות הרכילות אנחנו מבקרים את פועלו של אותו אדם לטוב או לרע ושומרים אותו בגבולות, או יכולים להיות מודעים למקרה שהוא עבר אותם.
אבל לא על רכילות רציתי לדבר. אני בעיקר תוהה מדוע לסלבריטאים מגיעות זכויות יתר. באייל מטפל הרופא של ראש הממשלה לשעבר. הלוואי שאייל יבריא, כמו כל אחד אחר במדינה הזאת. אבל כל אחד אחר במדינה הזאת לא זוכה לטיפול מסור ותחת תיקשורת מבקרת, של הרופא הכי טוב. יכול להיות שזה יצא במקרה ואז אני סותמת, אבל אם לא, זה גורם לתחושה לא נעימה.
והנה אני גם שומעת שסלבז המדינה ירדו לאילת לסופ"ש בחינם, כבר לא זוכרת לרגל מה, ובתמורה היו צריכים המסכנים לעמוד בגבורה תחת הבזקי ה"טפילים". כלומר: הפאפרצי - אבל שאינם טפילים, רק כשאותם סלבז לא רוצים להעלם לתהום הנשיה או מפרסמים פרוייקט חדש. אם אני הייתי מפורסמת, הייתי מוכנה שיצלמו אולטרסאונד-פאפארצי של העובר בבטן שלי, או סתם איזה פוליפ בקיבה!
כמובן שהם התלוננו שכשהתברר שהיו שם צלמים. גם קיבלו בחינם, כשיש להם את הכסף לשלם על כך לעומת הרבה אחרים, גם הלכו על זה, כשהם לא היו חייבים, גם ידעו שיהיו שם צלמים, גם הלכו על זה דווקא בידיעה שיהיו שם צלמים וגם לשחק אותה מופתעים ו"די, די", בסוף? נושנושונים, לכו תעבדו על מישהו אחר. או לכו תעבדו וזהו.
אחר כך אני שומעת שהם קיבלו זוג נעלי 'אול סטאר' בחינם, בארוע לסלבז בחגיגות ה-100 שנה לחברה (100 שנה...?!). ואלה רק שני ארועים שקרו לאחרונה ושאיתרע מזלי להתקל בהם. זה הרי לא חדש שמפורסמים מקבלים מתנות חינם בארועים שונים שרוצים ביקרם, בארץ ובחו"ל.
בסדר, אז אולי אם אני הייתי מפורסמת גם אני הייתי נוהגת ככה. תמיד אפשר לבוא ולהגיד לי שכן, אבל אני תמיד יכולה לענות שלא. עובדה שאני לא מצליחה להפוך לזרובבלה, או נגיד ללב מזהב או מטר שמונים (אנשי תפוז יכירו את שני השמות האחרונים), כי עובדה שאני לא יודעת או לא רוצה לשחק את המשחק.
אם הייתי אישיות מפורסמת והיו מציעים לי חופשה חינם באילת, עם עוד עשרות שכמותי, בידיעה שיהיו שם צלמים ובידיעה שזה מכוון מטרה לי ולמפרסמים שנותנים לי את ההטבה הזאת, הייתי שוקלת אם לקבל את זה לא כחופשה, אלא כעבודה ואז לא הייתי מתלוננת ובאה כדי לראות ולהראות. אבל אם באמת הייתי רוצה לנוח מול ים כחול ושמים, לא הייתי מקבלת את ההזמנה הזאת.
להיות מפורסמים זה לא רק כיף, זה גם לקבל טובות הנאה. עבודה קשה? את זה תגידו לאבא שלי שקם 40 שנה בחמש בבוקר ועדיין בגיל 60+ צריך לתזז בכל הארץ למשך שבועות (ובעבר זה היה גם ללבנון) או לאמא ש-30 שנה אחרי עדיין מצרה על כך שעזבה עבודה מבטיחה בביטוח לאומי בשביל מקום פרטי בו היא צריכה להלחם עד היום כדי שלא יהפכו אותה לאפס המוחלט. וכל זאת ללא טובות הנאה או שכר שאינו ממוצע.
פעם אחת בא גם לי להגיד למפורסמים: "די, די"....

יום ראשון, 13 באפריל 2008

מה עשינו היום בעבודה החדשה?

או, מה עשינו היום בגן, ילדים?

האכלנו שוב את חנה. הפעם היא אכלה פחות, אבל היינו מרוצות לראות שהפעם היא גם בלעה.

רדפנו אחרי אברהם ושלומי במשחק תופסת כיסאות. את מי שאני תופסת הוא חייב לשבת חזרה בכיסא.

לינה התעקשה לקום וללכת הביתה תוך שליחת נשיקות לכולנו והשאירה את הציור שלה חצי גמור. אחרי הפעם הרביעית שהחזרנו אותה ביד לכיסא שלה, כי היא כל פעם שכחה היכן היא יושבת, פשוט נתנו לה ללכת. מקווה רק שהיא זכרה להסתכל שמאלה וימינה ושוב פעם שמאלה בחציית הכביש.

עם ארנון ניהלנו שיחה ערה וזורמת עם המון מילים יפות וגבוהות, שאין לי מושג היכן הוא קלט אותן. שמחתי מאוד גם שהוא הצליח להרכיב מהן משפטים עם דיקדוק ברור, שאני יכולה לענות להם חזרה.

שחר (כן, כמו זאת שיש עליה שמועה שקיימת בהישרדות) היא אחת מהמתוקות. שקטה, משחקת לבד בצד, אוהבת מאוד לעשות מגזרות נייר. כלומר, לחתוך חתיכות מהעיתון ולשפשף אותן על השולחן. לפחות לה לא צריך לתת ריטלין.

ננזפנו שלא אומרים: "לשחק", אומרים: "לעבוד", "אנחנו עובדים", "רוצה לעזור לי לעשות כך וכך...?". מדובר בלצבוע שבלונות, להרכיב פאזל של 3 חלקים, להשחיל עיגולים על כפיס עץ וכדומה...

שמענו שאנחנו יפות וחבל שאנחנו לא נשואות, מאחת מהעוזרות שרצתה לשדך לנו את אחיה. סירבנו בנימוס, למרות שאם היופי הרוסי עובר גם לבני המשפחה ולא רק לבנות, אז האח צריך להיות נאה מאוד.

תראו, כשקיבלו אותי לעבודה, גם אם זה בתור טובה, בדיור המוגן היוקרתי הזה, תכננתי על פקידת קבלה, משהו משרדי, עזרה במחשבים, שיחות של שלום, מה נשמע וסיפורי נכדים, עם בלומה ועם הלנה בהפסקה שלהן בין משחקי הברידג'....

נכון לסגירת רשומה זו, היחידה שהקיאה, זאת היתה דווקא אני (ברצינות לגמרי). כן, עוד בתחילת הכתיבה שלה, בעיקר מיצי קיבה, כנראה משהו שניסיתי להחזיק בפנים עוד מתחילת העבודה שם (ראה: 8 לאפריל). שיהיה, גם ככה אני משתדלת להקיא אחת לשבע שנים כדי לשמור על פרופורציות.

יום רביעי, 9 באפריל 2008

יש עוד מישהו במדינה הזאת שלא יודע שלא מעבירים אלי שרביטים?

אורי צציק העביר אלי את שרביט הפירגון. כוס אמק, דבר ראשון. דבר שני, מותר לי לפרגן לשרביט הזה? ועוד יותר לעצמי שאני עונה בכלל לשרביט כזה? (ולא עושה איתו מה ששרק עשה עם השרביט ב"שרק השלישי"?). דבר שלישי, דווקא למצוא אנשים לפרגן להם היה לי קל, אפילו רציתי להוסיף סעיפים לרשומה. מה שלא היה לי קל זה למצוא 5 אנשים להעביר אליהם את השרביט, כי בעולם הוירטואלי+האמיתי, מספר החברים שלי לא מגיע ל-5 וזה כולל את הכלבה המשפחתית.

להלן הפירגונים שלי:
1. לתוכנית מהדורה מוגבלת. פירגון שהוא גם הצדעה תוך ירידת הדגל על תוכנית שתפסה אותי לא מוכנה ושכבשה אותי מהרגע הראשון שלה. בחיים שלי לא נתקלתי בכל הרבה קטרזיס של "דיבור מלוכלך" וביזוי של כל פרה קדושה אפשרית בשידור טלויזיוני להמונים, בלי בושה, בלי התנצלויות, אבל עם המון הומור שלעיתים רק או דווקא חוסר הגבולות הביא לשיאים חדשים.
בסופו של דבר, ידה הארוכה של הצנזורה הגיעה גם לתוכנית הזאת. אני מודה לצוות המדהים ולקונספט המטורף (וגם ההפך), על 4 עונות של פרצי צחוק והלם, הלם ואז פרצי צחוק וכדומה, ממני בחורה ופמיניסטית, שלא מצאה עצמה נפגעת לרגע מהדילדואים שנזרקו חופשי אחד על השני באולפן.
(שידורים חוזרים שלה יש ב-V.O.D בחינם).
2. צ'ארלס דארווין - גאון יוצא דופן. ברגיל לא הייתי בוחרת מדען, כי זה חסר טעם ולא פייר לגבי היסטוריה ארוכה של מדענים בתחומים שונים, אבל עושה רושם שהוא זקוק לפירגון יותר מכל השאר, משום שהוא מהווה מטרה קלה יותר ממדענים אחרים ובמיוחד כיום (למשל וטרי טרי ביקורתו המטופשת של מנחם בן), כשכל כך אופנתי להכנס בתורת האבולוציה שלו. העניין הוא שבדארווין הרבה פעמים פשוט נכנסים באופן אישי וזה כבר מתחיל לעלות לי על העצבים. לא יודעת אם היה מדען שכל כך טעו לגביו, כמו לגבי דארווין (חוץ מאיינשטיין אולי). זה נכון שרעיון האבולוציה לא היה יחודי לו, ושאלפרד ראסל ואלס, כמעט והקדים אותו, אבל הייחודי לדארווין - הוא התעלה מעל כל אמונות הדור שלו ודורות קודמים (ולימודי הכמורה שלו!) והציע את מנגנון הברירה הטבעית, ללא כל התערבות אלוהית. הוא היה אולי, ואני מרשה לתקן אותי אם אני טועה, האתאיסט הראשון?
בהקשר הזה אני חייבת להוסיף שם קצת פחות ידוע- מנדל, שנחשב לאבי תורת הגנטיקה. מנדל היה נזיר (!) שעסק בהכלאות אפונים ותעד את ממצאיו לפרטי פרטים במחברות. אגב, הוא היה בן זמנו של דארווין ואף שלח לדארווין מכתב, בעקבות ממצאיו בחקר הגנטיקה של האפונה, אבל אותו מכתב נמצא חתום וסגור בעיזבון שהשאיר דארווין אחריו....
מפרגנת לו על מקוריות בדקדקנות תיעוד מחקריו ובגילוייו החדשים, שלא הוערכה בזמנו.
3. לאלה שלימדו אותי לחשוב "מדעית". וזה דווקא לא קרה באוניברסיטה, אלא בזכות האינטרנט.
זה מתחיל מפורומים, מדעי התזונה (שבינתיים דעך ונפח את נשמתו סופית, לאחר "פיטוריו" של יוסי מרקוביץ' מנהלו המתנדב) וחדרי כושר של תפוז, עם יוסי, אלפקה פקה, אלי ו. (אין להם מושג מי אני, אבל אני לא שוכחת אותם) ואחרים שאולי שכחתי או שאני לא בטוחה בשמם, שעזרו לי לצלוח חופשי ולגמרי לבד, בלי עזרת אף מדריך, את האימונים בחדר הכושר וכל מה שקשור להם והעמיקו את ההבנה שלי בתזונה ובספורט בשעתו. יכולתי לסמוך עליהם בעיניים עצומות. עד כדי כך שידעתי לתקן מדריכים יוצאי וינגייט, או לזהות מתוכם את אלה היותר מקצועיים.
וכלה ועדיין לא סופי, עם SilentMike ,שאצלו המשכתי בהתמחות אותה התחלתי בפורומים הנ"ל, לא מבחינת התחומים הספציפיים, אלא במהו דיון נכון, מהם כשלים לוגיים בדיונים והחשיבות של - לא לדבר באוויר.
4. בתור אחת שהיו לה הרבה שעות פנויות בזמן האחרון והרבה חוסר כוח לקרוא, לגלות שיש הרצאות על כל הדברים שמעניינים אותי, חינם ובזמני החופשי, ברשת, זה משהו שגרם לליבי ממש לקפץ בקירבי ולרצון עז לנשק את רגליו כל פעם של פרופסור תורן אחר. אומנם, הם לא יידעו על זה, אבל אני רוצה להודות באופן גורף לכל אוניברסיטה וקולג' בארה"ב שמפרסמים בפודקאסטים ובוובקאסטים, קורסים שלמים, או הרצאות אורח לציבור הרחב , בחינם ולכולם!
תודה מיוחדת + קישורים לחבר'ה שהם משלנו ומשדרים בעברית:
הערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה, על הרצאות הוידאו שלו.
המועדון האסטרונומי של אוניברסיטת ת"א, על הרצאות הוידאו שלו.
ורן לוי. לו מגיע פירגון עוד יותר מיוחד, משום שאחרי המון פודקאסטים בלועזית, הופתעתי לגלות שיש גם אחד בעברית בנושאים שמעניינים אותי וברמה גבוהה. זה לא קל להעביר פודקאסט לבד במשך כחצי שעה (משהו כזה ולפעמים אף יותר, אם אני לא טועה). בגלל זה פודקאסטים בדרך כלל יכילו זוג או יותר של שדרנים, או שאם מעביר אותם אדם אחד, הם יהיו או בצורה של ראיונות, או קצרים ומגיעים ל-5-10 דקות. רן לוי עושה את הבלתי אפשרי. בנוסף הוא גם מעניין, שנון ונעים מאוד להאזין לו!
5. חשבתי על אישיות בארץ, ואם אפשר איזה מנהיג, אבל לא עוקבת אחרי מה שקורה פה בכלל, אז אני מסתמכת על אח שלי שפעם סיפר לי על ח"כ ישר אחד , שגם כל חברי הכנסת האחרים פירגנו לו ובחרו אותו למשהו כמו ח"כ נולד או משהו כזה, דב חנין, שנוסע באוטובוס לעבודתו וויתר על אוטו השרד. אח שלי תמים ודעות ומעשים כמו של דב חנין יכולים להכעיס הרבה ואולי גם לשלוח אותנו לאבדון ובכלל, אין לי מושג מה קורה איתו היום, אבל בשביל הסיכוי שקיים פוליטיקאי ישר אחד בקירבנו, יאללה, מפרגנת.

למה נראה לי שיצאה לי רשומה מעצבנת? טוב, לא משנה, אולי זה בגלל שאני כבר עצבנית מראש היום. אין לי 5 אנשים לשיטת הפירמידה הזאת של השרביטים, אז אני לפחות אעביר לשלושה: supermind , עכברון כחול, רוצה? ולספרן הלילה.



יום שלישי, 8 באפריל 2008

סליחה, מה השעה? תודה. וואו כבר עברה שנה? אני מאחרת!

יותר משנה שאני יושבת בבית, מאז התפטרותי מהעבודה הקודמת בפברואר 2007 (בה השתהתי 8 שנים).
וכשאני אומרת יושבת, כמו רוב האמיתות שלי, זה באמת יושבת. לפעמים היה גם שוכבת. לפעמים אפילו התהפכתי לצד השני. לפעמים גם קצת כתתי רגלי בין הסלון למטבח, זה שומר על כושר הליכה לא רע.
ועכשיו למשפט שהפיל אותי מהרגלים (לחיוב, לשם שינוי, אחרי הרבה נפילות אחרות מדברים כמו דפיקת הראש בקיר או ליטרים של וודקה):

עבדתכם הנאמנה מתחילה לעבוד!!!!

כן, אני יודעת שאני אמורה להגיד שפחתכם, אבל למה כל מקצוע שנשים נכנסות אליו, נשמע פחות טוב??

אז, כמו שזה לא נכון שדברים טובים באים בחבילות קטנות, כלומר רוב הזמן, לאור הטכנולוגיה הנאנואית של היום, זה גם לא נכון שהזדמנויות נופלות עליך מהשמים, כלומר רוב הזמן, לאור ההזדמנות שנפלה עלי מהשמים אתמול.
בעצם, גם היא היתה תוצר של נאנו-טכנולוגיה, הטלוויזיה שלי.

לא אלאה אתכם בפרטים, מה הופיע שם, או מי הופיע שם, יותר נכון, שגרם לי לקפוץ מהשקע הנוח שישבני יצר במשך חודשים על הבלטה האהובה עלי בסלון (אולי לא כל כך נוצר שם שקע, כמו שהתחת שלי התקשה כתחת של בבון ולכן זה רק נראה לי נוח), אבל הרמתי טלפון לאמא - אמא לאדם המדובר - האדם המדובר לבוס שלו - אחר כך לאמא שלי - אמא שלי שוב אלי - אמא לאדם המדובר -ואז האדם המדובר אלי. והנה יש לי פגישה לראיון עבודה במקום מדהים. תוך חצי שעה. (והנה הולאתם בהתרחשות המאורעות, בכל זאת ואף יותר ממני...).

הפגישה היום בבוקר. אין לי מושג מה יהיה ואם יהיה בכלל, אבל בינתיים אני משחררת קצת לחץ ומנסה את הקטע החדש הזה של 'אופטימיות'.

to be continued.....





יום ראשון, 6 באפריל 2008

על מקרה מצער שקרה לי עם תפוז

הפוסט הבא מובא, אלא מה, מנקודת המבט שלי, ללא תגובה רישמית מצד הנפשות הפועלות האחרות המוזכרות בו ו/או רצון מצידם לענות לי (על חלק מהדברים!), כאשר עדיין הייתי בפלטרופמה עליה הם חיים. לפיכך, המוצגים והעדויות הם אמת לאמיתה, אולם יתכן שנגועים בסובייקטיביות, אין בהם כדי להטיל דופי באנשים ובמערכת המוזכרים, או בגולשים שבחרו להשאר באותה מערכת ואם הוטל כזה, הוא על דעתי ומנסיוני בלבד.
עם כל ההודעה המפוצצת הזאת, אני עדיין מרגישה שנעשה כאן עוול ושיש אמת וצדק לפחות במרבית דברי.
פוסט זה הוא חובתי לעצמי לתעד את מהלך העוול הזה ואולי גם להוציא אותו "out of my system".

לאחר שינויים אחר שינויים בתפוז, אותם החלקתי בשקט. הרגשתי שאני לא יכולה לשתוק יותר. התכנים שקודמו בדף הבית שלהם, כללו חומר שכל בר דעת יכנה תת-רמה. רובם היו הודעות מפורומים שכללו סוגים שונים של שלישיות, פורנוגרפיה, אלימות, גועל בסיסי ביותר ושאר סנסציות למשיכת קהל.
משהו נשבר אצלי, כשנוסף לכל אלה, כאשר כבר ראיתי בדף הבית של האתר, רשומה המקודמת מתוך בלוג, התברר לי שזו הפעם השלישית, בזמן קצר, בה הם מפרסמים רשומה בינונית מתוך בלוג אישי של נ' עובד שלהם שגם מקורב היטב לד', אישיות מפתח חדשה באתר ושכולכם מכירים.

השלב הבא היה השארת הודעה אצל ד' בבלוג הבית (תחת פוסט הקורא להמלצות בשביל קידום והכולל תגובות ביקורת מצד גולשים אחרים) על נ' שבלוגו האישי, מקודם ללא הפסק - בעמוד הבית של תפוז! - רק בגלל היותו עובד של האתר. תלונה על התכנים שמִדרדרים לצהוב ולמכנה המשותף הנמוך ביותר האפשרי, תהיה כיצד אקודם כעת, לאחר שהוחלפו העורכים, אם קוראי אינם מסוג האנשים שנוהגים להמליץ ומעין בקשה נואשת שיבדקו את החומר שלי גם, גם אם לא המליצו עלי וגם אם אני לא נוהגת להמליץ על עצמי. הוספתי שאם חסרים להם חומרים, שהם נאלצים לפרסם שוב ושוב בלוג פרטי של עובד שלהם, אולי שיכנסו לבלוג שלי, לא יראה להם לא צריך, אבל לפחות שיבדקו.

לא קיבלתי מענה לתגובה זו, למרות שתגובות חדשות ממנה, נענו שוב ושוב.

לעומת זאת, קיבלתי ועוד איך מענה של "ימותו הקנאים" מצד העובד נ', אותו הזכרתי, ועוד ביוזר הרשמי שלו כעובד האתר.
השארת שתי בקשות נוספות לתגובה באותו בלוג.

לא נענתי ולכן: רשומת יאוש על סגירתי את הבלוג בתפוז בגלל שלא קיבלתי תגובה עד עתה, בבלוג הבית.

הענות, מהירה יחסית, של ד' וקבלת תגובה ממנה, סוף סוף, תחת אותה רשומת סגירה בבלוג שלי.

שירשור המשך של תגובות ביני ובינה, כאשר היא, להערכתי, אינה עונה לעניין ואף עוברת לביזוי שלי מסוג האד-הומינם, במקום להתייחס לדברי ולענות להם כפשוטם.

שתי דוגמאות לתגובות שלה אצלי באותה רשומה שקשה לי לשכוח (בפרפרזה, אבל לא כל כך חופשית):
1. על מה אני מתלוננת בכלל, אם קודמתי איזה חודש 3 פעמים ולפיכך יכולים אחרים להאשים אותי בקידום יתר.
2. ביקורת שלה על כך שאני מתירה בבלוגי תגובה אנונימית (מסוג התגובות שאני עצמי קוראת להן תגובת נאצה), בה הזכיר המגיב כינויי גולשים שזוכים, להערכתו לקידום יתר בתפוז.

1. על כך השבתי ומוסיפה גם עכשיו, ש-3 פעמים בחודש, הן כאין וכאפס, לעומת אחרים שמקודמים בתפוז, יום אחר יום ורשומה אחר רשומה, ואף באתר הבית בנוסף לדף הבלוגיה ולעתים באותו הזמן. ופתאום לד' לא כל כך חשוב להאשים אותם בקידום יתר...
זו בעיני ירידה נמוכה מאוד, לפרט את 3 התאריכים בהם קיבלתי את אותו "בול בחירת העורך", באותו חודש, כאשר זה לא שייך לעניין, מסריח מכשל האד הומינם, כלומר היא נתפסת להיכן אפשר לבקר אותי, במקום לענות לטענות שאני מעלה וכן מזניח את שאר הפעמים בהם לא קודמתי.

2. בתגובתי לה, תהיה שלי, כיצד היא מרשה לעצמה לבקר את ההתנהלויות שלי עם תגובות בבלוגי שלי. שוב, לא שייך, אבל ממש לא שייך לעניין ונראה כיריה מהמותן באפלה, ללא חשיבה קודמת או מטרה מעבר למטרת הפגיעה בי. בנוסף, השבתי שהיא אינה מודעת למדיניות אי-מחיקת התגובות שלי בבלוג (גם אלה הפוגעות בי אישית וממש מעליבות) ואינה יודעת עד כמה אני מעורבת בפרטים של מגיבי, עליהם אני טורחת לוודא את כל הפרטים ולזכור אותם בע"פ ולהגיב להם חזרה ככול האפשר, ללא התעלמות מעליבה. משהו שהיא לא טורחת לעשות בבלוג שלה. כשאני חיכיתי לתגובה ממנה.

לאחר אותה החלפת תגובות בינינו, כאשר תחושתי היתה שכל רצונה של ד' היה לנער אותי ממנה וכאשר עוד אני הייתי זאת שניסתה לסגור את זה יפה, נשברתי סופית.
במשך כמה ימים תהיתי ביני לבין עצמי אם להניח לעניין, איך להניח לעניין, או לעזוב באמת, כמו שהצהרתי מתוך תיסכול עוד בהתחלה. לבסוף החלטתי להשאר, בעיקר לאור תגובות הקוראים שלי, שלא הבינו למה עליהם להענש ולכך שהחלטתי לא להיות כלי משחק ו'לתקוע את רגלי באדמה'.

נשארתי, אך לא ללא מה שראיתי כקרב חזרה. הרשומה הבאה היתה על כך שאני נשארת, למרות ד', ובידיעתי שאני יכולה לפחות להשתמש במילים, בבלוג אישי ושלי (!) ניצלתי זאת כדי ל"רדת" עליה היטב.
להגנתי יש לומר, שהבלוג שלי הוא אני. עד השלד העירום. מראש הוא נוצר כדי להוציא תיסכולים וזה בדיוק מה שעשיתי.

למותר לציין שהפסדתי במאבק הזה...?

מה"שווים הצצה" (מעין קידום) בסנוז (שרות המיקרו-בלוגינג של תפוז) הורדתי מיד. הסיבה, ממקור מבוסס היטב, היתה :"לא מגיע לה פרס". הסנוז לא קשור לבלוגיה, הוא מיקרו-בלוג בפני עצמו. הייתי שם מתחילת ימיו, במומלצים שלו ובכלל. לא הייתי שם בחסד, הייתי שם בזכות. היש סיבה נלוזה מזאת להוריד אותי מסרגל הצד הקבוע שם?

מאז אותה רשומה, כתבתי כמה וכמה רשומות, חלקן מתאימות ככפפה ליד לקידום, חלקן כל כך מושקעות, שהיו אולי אפילו מעבר למה שתפוז יכלו להרשות לעצמם לקדם, שכן הקוראים הבבונים, שאליהם הם מכוונים, היו בורחים. הרשומות המושקעות דרשו ימים רבים של השקעה וחיפושי מקורות, הפחות מושקעות, עדיין נגעו לנושאים מעניינים, שב"רומו" של תפוז, אבל תוך כתיבה שנונה ומצחיקה.

חיכיתי.
חיכיתי.
חיכיתי.
ועדיין חיכיתי.
שמשהו מכל זאת יפורסם.
צריך להכניס כאן מאמר מוסגר של מענה לכל אלה שתוהים לעצמם עכשיו אם אני כותבת בשביל קידום ותו לא. אז לא, ממש לא. אבל מי שיגיד שהוא לא רוצה להיות מקודם, או לא שמח מכך כשזה קורה, הוא צבוע. בנוסף, רשומות שנושאן נהגה מראש במוחי כשירות "יידוע הציבור", מה הטעם להן, אם הציבור לא יקרא אותן, אלא רק קוראי הקבועים, שהם כבר אינטליגנטים ברובם בפני עצמם??

ובכן, אחרי כחודש וחצי של פרץ רשומות מדהימות (וכל מי שסבל אי פעם ממחסום כתיבה יבין עד מה גדול התיסכול), כאשר אף רשומה שלי לא קודמה, העזתי לשאול על כך בפורום הבלוגיה, תחת שירשור שכבר פתחו בנושא. בחיל ורעדה ובבישול עצמי טוב טוב, שאני סתם פרנואידית.

קיבלתי מענה מיידי. ד' הודתה בגלוי ובלי בושה שאיני מקודמת בגלל אותה רשומה, לפני כחודש, שכתבתי עליה. היא קראה לזה תוקפנות מילולית.
האם אפשר עוד להעליב ולרמוס יותר ממה שסבלתי עד כה? מסתבר שאפשר. היא הוסיפה שאני גם לא אקודם עד שלא אסיר את אותה הרשומה.
מילא להסיר אותה, גם זה דבר שאינו של מה בכך, משום שמעולם לא מחקתי רשומה, יש לי עקרונות. אבל לא להודיע לי שמתנהל נגדי קרב נקמנות אישי ונסתר?? לתת לי יותר מחודש לקוות, שוב ושוב, לחפש את עצמי במקודמים, לחשוב שאולי רשומה אחת נשכחה, אבל אולי הבאה, ואז שוב, אולי הבאה? ואז שוב, אולי הבאה? לתת לי להתבשל במיץ של עצמי, להפוך ביני לביני, האם אני פרנואידית, האם אני נעלבת ללא סיבה, האם זה בגלל סיכוי קלוש שיש למישהו משהו נגדי, או סתם מקריות? הרי בהתאם לכל הגיון, יותר הגיוני שאני ארגיש לא בסדר עם עצמי, מאשר לחשוב שלא מקדמים אותי בכוונה. לעומת המתלהמים הקופצים שד' רגילה אליהם, אני נוטה קודם לבדוק היכן אני לא בסדר לפני שאני מאשימה אחרים.
אז יותר מחודש אני חושבת שאני לא בסדר ונותנים לי להמשיך לחשוב כך, והיו גם ממשיכים לתת לי להמשיך ככה, עד קץ או באמת כמו שקרה, שהעזתי לשאול בגלוי על דפי הפורום, אם זה בכוונה או לא.

מחקתי את אותה רשומה לגביה היא טענה שדיברתי בתוקפנות (התוקפנות היחידה שלי, היתה כנגדה ולהערכתי בצדק, לא כנגד תפוז. עוד עובדה מחשידה כנגד הנקמנות האישית שלה). מיד, יש לציין.

היא היתה מרוצה וסלחנית והודיע שזוהי פתיחתו של דף חדש בינינו. ואני תהיתי ועדיין תוהה, האם מסר פשוט ממנה לא היה פותר את כל העניין שבועות לפני כן? הרי אני לא ידעתי שנגזר עלי הגולל בקידומי תפוז, בגלל אותה רשומת תסכול שלי. ולא שאני מתממת. אני הכרזתי שאני נשארת באתר למרות ד', לא ידעתי שהאתר הוא הוא ד'!

הוד קדושתה וכוחניותה, החזירה אותי ל"שווים הצצה" בסנוז (אותו סרגל צד של פירסום קבוע בו הייתי), כמחווה של רצון טוב, לדבריה שלה. לא כי מגיע לי, לא כי יש לי 50 מנויים שם, לא כי העדכונים שלי מקוריים, מצחיקים, חכמים. לא כי הייתי שם מראש, במשך חודשים, עד שהיא החליטה פשוט מנקמנות אישית להוריד אותי. אלא כי היא החליטה שהיא עושה לי טובה!

אני שמחתי שאני שם חזרה. אפילו לא נרשם לי במוח, שהיא מציגה את זה כאילו היא עושה לי טובה, כאילו לא מגיע לי באמת. למי מגיע? לר' שמעדכנת פעם בשלושה ימים: "איזו חמודה, חתולינה" או "אוכלת וופל" ???? (אבל היא עובדת של תפוז! אנשים! תנו כבוד!!).

עבר עוד זמן מה מאז, כולל תגובות שלה לסנוזים שלי (אותם עדכוני המיקרובלוגינג של תפוז) שנראו לי יותר כמין התחנפות וניסיון לריצוי, מאשר הודעות כנות.

קיבלתי ממנה גם מסר אם אני מוכנה לפתוח בלוג בית לאתר המשחקים שלהם- שאפו. סרבתי להצעה בעיקר בגלל שהם רצו מתנדב חינם שישקיע מזמנו ומכספו. נתנו למישהי אחרת לפתוח שם את הבלוג, שלא ממריא....

עדיין לא קודמתי.
סוף סוף, כתבתי על בניזרי ורעידות האדמה שלו. נושא לוהט לכל הדעות, שפשוט עצבן אותי. מה נהיה? אני מקבלת מסר מד' שרוצים לקדם את הפוסט הזה שלי (הראשון מזה כמעט חודשיים, כן?) רק שעלי לערוך כמה ירידות שלי על בניזרי משם. הלוו?? כל הפוסט הוא ירידות על ירידות של בן אדם אחר על אנשים חפים מפשע ושהן חסרות כל ביסוס?
אז ערכתי שם תואר אחד משם שנתתי לח"כ הנכבד והשבתי שכל שאר הכתוב הוא כללי ואל לתפוז לחשוש מתביעת לשון הרע.
(דרך אגב, שמתי לב שהיא אוהבת להשתמש בלשון רבים, כאילו כדי להוריד מעצמה אחריות).
הפוסט קודם, יש אלוהים! ולא סתם, אלוהי תפוז בעצמו הראה לי את רחמיו.

אבל זה לא נגמר.


התוכן הרי המשיך להצהיב. אנשים החלו להעיז להתלונן יותר ויותר, הן על עמוד הבית והן על עמוד הבלוגיה. התלונות והתהיות שאני הייתי בין הראשונים להעלות, חזרו עכשיו על עצמן יותר ויותר ובתיסכול גובר. אבל, מאוחר מדי בשבילי, אני הייתי הראשונה לחטוף את האש, כי אני בדרך כלל הראשונה להבחין בפרטים כשהם עוד קטנים, או להעיז להגיד משהו כנגדם.

ניסיתי להתעלם אבל בתת ההכרה הכל נרשם והצטבר לי.

חוץ ממאבק יומיומי באי מתן התוכן הפורנוגרפי, האלים והמצהיב של תפוז להרשם במוחי, בשעה שאני עוברת מהר על דף הבית כדי להגיע לפורומים. המשכתי להתקל בקהל הנבוב של האתר. זה הגיע עד כדי כך, שמצאתי את עצמי מתכסחת שוב ושוב עם גולשים שהם תת רמה.
הזכרתי כבר את "ימותו הקנאים"? 4 פעמים לפחות שמעתי את המשפט הזה נאמר ישירות או בעקיפין לגבי מגולשים ומעובדים של תפוז.

בקיצור, כשגועל נפש של תוכן, שאני בתור אדם בוגר, כל שכן צעירים שנכנסים לאתר, התקשתי להתמודד איתו, חודר בבוטות למרחב האישי שלי, נקמנות אישית מצידה של ד', גולשים שבכלל לא פניתי אליהם, שעונים לי בטימטום - מוריד ומוריד את מפלס הסבל שלי, נתקלתי במסמר האחרון שלי בארון המתים של תפוז: שוב פעם נ'.

נ' הזה, לא עושה רושם של אדם חכם במיוחד. במספר הפעמים שנתקלתי בו (חוץ מפורום מסויים שהוא מנהל וששם הוא אכן ענה לי במקצועיות ובנחמדות, כמובן להודעות מקצועיות ונחמדות משלי), הוא היה ילדותי, לא מקצועי ומעליב.
(ואני אוסיף שקיבלתי עדות נוספת, ללא מקורות, מעוד מישהו שנתקל בהתנהגות הנלוזה שלו ובאי שביעות הרצון ממנו מגולשים אחרים בתפוז).

אותו נ' פירסם בפורום הבלוגיה את הבלוג הרשמי שלו וקרא לנו, הגולשים לבוא לקרוא על קומונת פרו אנה של תפוז. עכשיו, אני לא מתחסדת גדולה, אבל זו לא קומונה שהיא בעד אנורקסיה???????
תגובתי מתחתיו היתה בוטה בהתאם, קצרה ולעניין: "קומונות זבל לא מעניינות".
נ' השיב בטיפשותו הרגילה: "יפה לך לדבר מגעיל".
תשובתי היתה: "יש דרך אחרת להסתכל על קומונה שהיא בעד אנורקסיה??"

רק כמה שעות אחר כך, מסתבר לי שהשיחה הקטנה הזו בינינו, כולל ההודעה הראשונה שלו שמפרסמת את אותה קומונת פרו-אנרוקסיה בעליצות, פשוט נמחקה. אם כל מה שהיה חשוב זה היה למחוק שפה והעלבות ההדיות מהפורום, כמו שנהוג מדי פעם, למה הם מחקו את ההודעה הראשונה שלו גם? וככל שאני מבינה, אני, לא פגעתי בו אישית, אולם הוא כיוון קללה ישירות אלי!
שוב פעם משהו מריח לא טוב? (ד' כבר נזפה בי פעם שאמרתי "מסריח", לכן חונכתי לדבר יפה הפעם) .... בתפוז?
על מה הם מנסים לכסות הפעם? על עובד משתולל שלהם, שפוגע בלקוחות? על עידוד לאנורקסיה רק כי זה מביא לקוחות? על עצמם כנגד תביעת דיבה מצידי?
אולי ניסו להגן עלי? המממ... לא.

תפוז מעדיפים להחזיק בו ולא לקרוא אותו לסדר, או לישב הדורים בינו ובין הגולשים, מאשר לתת לגולשים ובלוגרים וותיקים שלהם ללכת.... (הוא טוב להם עם ילדות בנות 17).

אחרי שאותו השרשור נמחק, אני הרי לא פריירית (קצת מהזמן) והבאתי שוב את הדברים לידיעת הציבור באותו הפורום, בנוסח: "היה כאן שרשור כך וכך שנמחק". הפעם הם לא מחקו, אבל גם לא קיבלתי שום תגובה רשמית מהם. לא התנצלות, אפילו לא הסבר.

עזבתי את תפוז.

שוב אני בודקת (כבר אמרתי שאני קולטת את כל הפרטים) ושעות ספורות אחרי הפוסט בו אני מכריזה שאני עוזבת את תפוז, כשהדיו מהמקלדת שלי עדיין לא הספיק להתייבש, אני מגלה שהורידו אותי מה"שווים הצצה" של הסנוז. פוסט העזיבה שלי פורסם (ללא תכנון מראש) בצהרים, מה שאומר שה-"powers that be"של תפוז, קרי: ד', ראו אותו מיד, לא חשבו להגיב לי בכלל כדי לנסות לשמור אותי אצלם (אני לא נעלבת, רבים וטובים ממני הם לא השאירו) ומיהרו לקפוץ על המציאה. דף חדש, אה? עוד הוכחה לי, שלא היתה פה שום כוונה אמיתית לפתוח דף חדש איתי, אלא רק התחשבנות בפוטנציה שמחכה לשעת הכושר שלה.

מאז אני כאן, גמרתי עם כל דבר כתום, חוץ מהפרי האמיתי. לא לקוחה שלהם יותר, לא של הפורומים, לא של הסנוז, לא של הבלוגיה, לא של האלבומים, לא של הפליקס. יוצאי הדופן היחידים שלהם אני אגיב, הם הבלוגרים שם, שלהם הייתי נאמנה מראש. הם לא אשמים וזה לא קשור אליהם. יש לי קישור ישיר אליהם ויש לי קורא RSS לחומר חדש שלהם. אני יכולה לעקוף את תפוז בקלות כדי להמשיך לקרוא ולהגיב אצלם.

כמה סיבות לכך:
1. בגלל גודל האתר, הנגישות שלו לכל אחד והמשיכה המכוונת מראש מצידם לכמות לעומת איכות, אני פשוט לא רוצה להתקל יותר בילדים, בתגובות ירודות בפורומים, ברשומות מפגרות.
2. ברגע שכבר מגיבים בפורום רציני אחד, זה גורר להגיב הלאה גם במקומות אחרים.
3. גם כשמגיבים במקומות ספציפיים שמצליחים לשמור על רמה למרות כל הסיכויים (למשל, פורום בלוגים), עלולים להתקל בתגובות קלוקלות. נתקלתי בזה, למשל, באתר "הידען", אתר מכובד וספציפי הרבה יותר מתפוז, על אחת כמה וכמה באתר שחרט על דגלו להיות שטותניק.
4. אני לא יכולה למנוע מאנשים מלהגיב לי ברגע שאני מסניזה משהו, או מגיבה בפורום. וכמובן שזה גם נוגד כל הגיון או זכות דיבור, אז פשוט נמאס לי לקבל תגובות מטופשות ושלום, שלום.


גיליתי (לטיפשותי, או אולי לתרדמתי), שלכל דבר שתפוז עשו וריכזו אצלם, יש מענה ברשת. יש לי עדכונים נוסח הסנוז, דרך טוויטר, יש לי אלבומים ומצגות דרך פיקסה, יש לי בלוג, יש לי סטטיסטיקות והרבה יותר מפורטות, יש לי אמצעי קשר עם הקוראים אותי או עם מי שאני קוראת אותו, יש פורומים גם באתרים אחרים, ויש ויש ויש.....

לסיום ולמקרה שמישהו חושב שאני תמימה. אי אפשר לברוח מאנשים, לא רק בתפוז יש ילדים, ילדים מפגרים, או מבוגרים שהם ילדים. אני מודעת לזה. הצעד שלקחתי מנסה למזער את התופעה. לפחות לגבי.

הבנתי שבלוגרים דווקא נוטים לעבור מפלטפורמה לפלטפורמה, שזו לא בושה. שאני לא צריכה להרגיש בוגדת בעצמי, בקוראי, או שאני משאירה אחרי בלוג רפאים, כי עזבתי בלוג ראשון בחיי ושהייתי כל כך נאמנה לו בפלטרופמה אחת. אולי זה דווקא מראה על התבגרות, אם ננסה לחשוב על זה בחיוב. או סתם סדר עדיפויות שונה בחיים, אם נחשוב על זה כיכולת התאמה ואלסטיות למצבים שנופלים עליך ושאתה לא מסכים איתם.

בכל מקרה, הכל קטן פה, יתכן שאת הקבר שלי בבלוגוספירה הישראלית הכללית (והמקושרת היטב) אני רק מעמיקה עם רשומה זו.
אבל אלו קורותי.



יום שבת, 5 באפריל 2008

ג'ני מקארתי, לא שיזיז לך, אבל אני מחרימה אותך!


לפעמים אני מצטערת שאני לא בלוגרית בארה"ב, זה אחד הרגעים האלה. יש לי פשוט תחושה מראש, שמה שאני אגיד על הבחורה לא ישנה משהו לאף אחד, וגם זאת במידה שיודעים בכלל על מי אני מדברת.
בארה"ב היא שוס בימים אלה ולאו דווקא כי היא מתרכזת במה שהיא כן יודעת לעשות - לשחק, או משהו כזה - אלא כי היא תוקעת את האף בעניינים שהיא לא מבינה בהם, אלא אם כן, רשיון להורות הוא גם דוקטורט במחקר מדעי.
למרות זאת, אפשר עוד להפיק תועלת מהפוסט הזה, לא רק כי היא מוכיחה שבלונדיניות הן באמת טיפשות, אלא בגלל שנס הדגל שהיא מובילה נגד החיסונים בארה"ב וטענותיה לגבי האוטיזם, הם נורת אזהרה ורלוונטים גם לכאן.
בלונדה, היא אם לילד אוטיסט. זה עניין קשה בפני עצמו. קשה להכנס לנעליה, קשה לשפוט אותה. מה שכן, היא עושה לי חיים קלים מאוד בלבקר אותה.
לא רואה תוכניות שכאלה, אבל איכשהו כבר יצא לי לראות שהיא הופיעה פעמיים אצל אופרה (Oprah) ופעם אחת אצל לארי קינג, כשאני יודעת שאצל לארי היא הופיעה שוב כנראה מאז התוכנית שראיתי מזמן.
שני משפטים שלה נחקקו לי בזיכרון, חוץ מתוכן הדברים הכללי שלה, כנגד החיסונים לתינוקות, משום שהם גורמים לאוטיזם.
הראשון, בו עדיין הייתי סבלנית ורק ציינתי לעצמי שהיא חיה בסרט - היא סיפרה שכשאוון, בנה, היה בן שנה וזמן מועט לפני כן הוא קיבל חיסון, היא הסתכלה לו בעיניים ופשוט ראתה "איך הנשמה יוצאת לו מהגוף". מאז הילד אוטיסט.

השני, הוא סיבת ההחרמה שלי אותה, בו היא החליטה שהיא הכוכבת הראשית בסרט החיים של מישהי אחרת, מישהי שאינה כוכבת מפורסמת ומדענית בעלת שם כמוה - היא סיפרה איך גרמה לפיטורי עובדת במעון של אוון, בגלל שזו שאלה אותה אם הוא לא סובל מבעיה מוחית. "איזה מן דבר איום להגיד על ילד!" היא מזדעקת ואופרה מהנהנת בראשה, "איך אפשר להגיד דבר כזה??", היא משחקת את השוקיסטית היטב.
יש לציין שהעובדת, פנתה אליה, לפני שאוון אובחן כאוטיסט ושמתברר שהיו דברים בגו. מי יצא טמבל עכשיו? לא העובדת, בטח שלא אוון, הבלונדה יצאה. יצאה טמבלית, מרשעת, מניאקית, חוצפנית, תופסת תחת, פוגעת בחיים של מישהו אחר רק כי היא סלברטי והיא יכולה וכל זאת בשידור לעיניי מיליונים. מיליונים שהתייחסו בטח יותר להנהונים המואצים של אופרה, מאשר למעשה חסר הצדק והפרופורציות, שסופר עליו זה עתה.
אגב, אני לא יודעת מה היה גורל אותה עובדת אחר כך, אם הוחזרה או לא לעבודה, כי אף אחד לא חשב לדבר על זה או לשאול על זה.

אצל לארי, היא התעקשה שצריך להקשיב לאמהות, כי "אמהות יודעות הכי טוב". היא חזרה וטחנה את זה שוב ושוב. אני לא אתווכח עם העובדה שאמהות בהחלט יודעות משהו. אבל "הכי טוב"? או להקשיב רק להן? או שרק להן צריך להקשיב ושהן לא צריכות להקשיב לבעלי המקצוע בתחומים הנוגעים לילדיהן? הרי היא בדיוק הוכיחה שהיא לא יודעת הכל כמה פסקאות למעלה מכאן, כשמישהי זרה קלטה את הילד שלה יותר טוב ממנה.

היא גם הוציאה ספר, בו היא מספרת שאפשר לרפא אוטיזם וכיצד היא עושה זאת עם בנה. אל תשכחו לצפות בטקס הנובל הבא, זוכה הפרס בתחום הרפואה, יהיה הפעם סקסי ובלונדיני במיוחד.

משרדי הבריאות, של ארה"ב ושל ישראל, ממשיכים לחסן את הילדים, כי חיסון זה חשוב, בעברית הכי פשוטה וכי בכל המחקרים עד כה לא נמצא קשר בין חיסוני התינוקות ואוטיזם.
אבל ג'ני מקארתי מצאה.


אופרה ולארי נותנים במה לטימטומת. על אופרה הייתי מאמינה (זה לא חדש אצלה ולא יגמר לעולם...), אבל על לארי, חשבתי שהוא יותר טוב מזה.

מסר חשוב לנכנסים:

אהא!

בניית אתרים