פורסם ב14 בפברואר 2007, 9:52
היום ההוא היה היום בו החלטתי להתפטר. למחרת לא הלכתי לעבודה. הבוס שלי התקשר והוצאתי את המשפט שלא האמנתי שאני אצליח להוציא, אמרתי שאני רוצה לעזוב את העבודה. הוא אמר "בסדר".
למחרת היתה פגישה רישמית, הוא הגיע לחיפה והעניין נסגר. אמר שהוא צריך שבועיים-שלושה, אמרתי שאוקי אבל אני מעדיפה לעזוב כמה שיותר מהר. חלף שבוע, לא יכולתי לסבול כבר את מאורת הנחשים. לא עשיתי כלום, לא עניתי לטלפונים, ישבתי עם אוזניות והשתעממתי. הנחש הראשי הלשין לבוס ובסוף אותו שבוע הוא התקשר בצהרי היום ואמר שזה היום האחרון שלי שם. קיבלתי את מה שיחלתי לו. התחלתי בסבב מטורף של היפרדויות מאנשים. קיבלתי המון חיבוקים, לכל החיים שלי, והתכווצות שרירים ביד מכך שהייתי צריכה לסגור המון פיות פעורים. חלק מהדברים שלי השארתי שם, לא יכולה לסחוב יותר, שיכחה בתזזיות העזיבה ואפילו ויתור מראש כדי שלא יהיה מה שיזכיר לי את העבר.
מה היה הקש ששבר את גב החתולה, כמו שנשאלתי במסר? היה קטע קטנוני שם, אבל מעבר לו, היתה ההבנה שאני באווירה כזאת, עם אנשים כאלה ובסוג העבודה הזה, לא רוצה להמשיך יותר.
ומה עכשיו? אני על ימי חופש עד אמצע מרץ. אחר כך התכנון לחתום אבטלה ולמצוא איזה קורס של משרד העבודה. בינתיים אני בבית, כלואה מרצון. מעצר בית תמיד נשמע לי עונש כיפי. לא עושה כלום ונהנית מכל רגע. היום אני כבר לא בוכה. היום הכל פתוח. עכשיו טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה