פורסם ב3 במאי 2006, 18:16
ביום העצמאות דיברתי במשך מיליון שעות (באמת, אין לי מושג כמה, אבל מהבוקר עד אחה"צ, מיליון) עם מישהו. עם בלוגר. לא סתם בלוגר, הבלוגר הכי פסיכי בבלוגיה (או בעולם). יש לי בלוג, אולי לא עם הכי הרבה כניסות, אולי לא הכי עושה מהומות, אבל בלוג יחסית מצליח, למרות שאני לא יורדת לשפל המדרגה, כמו אנשים אחרים כדי להשיג כניסות. אם היו אומרים לי, לא הרבה רק כמה חודשים קודם שזה מה שיהיה, שיהיה לי בלוג שקוראים אותו ועוקבים אחריו, שאני אדבר עם ההוא, אני הייתי בשוק, פשוט בשוק ושניה אחרי זה הייתי פורצת בצחוק היסטרי, של שוק... אם היו אומרים לי את זה לפני שנים, 5 שנים לפני, 10 שנים לפני, 20 שנים לפני , הייתי בכלל מתה בו במקום (בעצם, 20 שנים לפני, הייתי סתם מתאכזבת, כי אז חשבתי שאני כבר אהיה נשואה עם ילדים היום וחיה חיים נורמליים לכל הדעות...). אבל זה קורה והחיים לא יכולים להיות מוזרים יותר ומפתיעים יותר. ואני אוהבת את זה, כן, זה עוד דבר מוזר, אני אוהבת את זה. אני, המרובעת, החנונית (למרות הרושם שקיבלתם, כן, זה מה שאני – "חשיפהההה!"), שונאת ההפתעות, חסרת הסופנטניות, מוצאת חן עיני יכולת ההפתעה של החיים! (או שאולי אני סתם שיכורה עכשיו, כרגיל...).
החיים האלה, ברגע שחשבת שהבנת אותם ואתה השולט, הם עושים איגוף ונכנסים בך מאחור בהפתעה. תסמכו על החיים שיש להם משהו בשרוול שהסתירו ממך עד עכשיו והם מחכים בדיוק לרגע הנכון להכות אותך באס המנצח (או בסרטן, או בצונאמי...)
לא כדאי לשחק פוקר עם החיים, זאת המסקנה שלי, הם תמיד ינצחו...
הקיצר, מתוכננת לי פגישה. פגישה עם בלוגר פסיכי (שקורא לי אלכוהוליסטית, האלכוהוליסט...). שזה רק מתאים, כי אני לא ממש בן אדם נורמלי בעצמי.
*נכתב תוך שיכרות הזויה, אז אני לא אחראית לאף מילה פה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה