Google
* סבלנות, הבלוג עדיין תחת בניה.
* הפוסטים הועתקו מהבלוג בתפוז.
* אה כן, הצעות לשיפורים יתקבלו בברכה.
* לא מצליחים להגיב? תזיזו את העכבר לאט מעל חלון התגובות עד שהוא יהפוך לסמן טקסט.

יום חמישי, 16 ביולי 2009

די,


אני עוברת לכתוב למגירה,
בי.

יום שני, 13 ביולי 2009

כשהפנטזיה לא כזאת צבעונית, החיים לא כאלה חיוורים


וואו! פרק סיום עונה שניה של "גריי'ז אנטומי" ולרגע חלפה בראשי החרטה למה אני לא מרדית' גריי ששני גברים רוצים אותה. וברגע השני, ברגע השני, כמו שאני תמיד עושה, התחלתי לחשוב באמת ולנער את קורי הפנטזיה הדביקים של זן העכביש היחיד שהוא המצאה אנושית ולא של הטבע, ספיידריוס מלודרמתיוס.
ואז חשבתי לעצמי, האם לא אהבו אותך בעבר, אולי לא חתיכים כאלה, אולי לא רופאים מחוננים כאלה, אולי לא בו-זמנית, אולי אפילו עכשיו רוצים להיות אתך, ואת מסרבת להם ומעדיפה להגיד הלוואי שהייתי מרדית' גריי, ששני גברים אינטליגנטים וחתיכים רוצים אותה?
רק כי ראיתי את זה על המסך, רק כי זה היה מלווה במוסיקה הנכונה ובפוקוס המדגיש?
האם מה שאני עברתי נופל בהכרח ממה שמרדית' עוברת רק כי היא מלווה בבמאי, עוזר במאי, גופר (ושמישהו יסביר לי פעם אחת מה זה, לכל הרוחות!), נערת מים ושני רופאים חתיכים שהם אולי חתיכים, אבל ממש לא רופאים?
אבל גם אני רוצה ששני רופאים חתיכים יריבו עלי, אני מנסה בכוח להכניס לעצמי.
אבל, אני עונה לעצמי הראשון, האם לא אהבו אותך בעבר, אולי לא בו-זמנית, אולי לא רופאים, חלקם גם לא חתיכים, האם אין מי שאוהב אותך עכשיו, יש מי שרוצה אותך ברגע זה, תתאפסי על עצמך, ילדה.
ואז, ברגע שהפרק נגמר, הכתוביות עולות והמוזיקה ממשיכה להתנגן בתוך הראש, אני יוצאת מההזיה שהאכילו אותי בה ואומרת לעצמי, בכוח, ברציונליות, במאבק עם הרגשות, שאין לי מה לרצות להיות כמו מרדית', כי הייתי כמוה, כי יכול להיות שאני עדיין כמוה ורק מסרבת להבין.
וקל לי לסרב, כי מולי אין מצלמה שתלכוד את הרגע, תפרק אותו לחתיכות ראויות למאכל, ואין מוסיקה דרמתית שתחדד את הרגשות ואת ההזדהות.
אהבו אותי בעבר, רצו להתחתן איתי בעבר, היום יש מי שאוהב אותי ויש מי שחושב שהוא היה יכול לאהוב אותי, אבל אני לא נותנת צ'אנס לאף אחד מהם. כי הם לא מתאימים. הם לא רופאים חתיכים. גם אלה שרבו על מרדית' הם לא, הם שחקנים.
אז אולי אני כמו מרדית' למרות הכל. רק בלי מצלמה שתקועה לי בפרצוף ועם עיניים פחות כחולות, ומוזיקה, מוזיקה בכלל נועדה רק לריקודים. בזה אני טובה כמו בסרטים.
זה לא שאני נגד הפנטזיה, ההפך, אני תקועה בתחת שלה, אבל היום, לרגע אחד, היה לי רגע שני ובו הבנתי שהחיים רק נראים חיוורים לעומת הסרטים כי אין תסריט לקבץ את הרגעים הנכונים ואין במאי שיתפוס אותם.
ומה עוד שהם לא מוצגים לך, מולך, מקווצ'צים לשעה, הם נמרחים על פני שנים. אף סרט שימשך על פני שנים לא יעניין ולא יהיה מלודרמטי.
אז תפסו את הרגעים המסויימים של מרדית' ופיספסו את הרגעים שלי.
החיים שלי באמת נראים חיוורים לעומת החיים שלה, עלי לא רבים שני רופאים חתיכים באותו הרגע ויש להניח שלעולם לא יריבו, אבל אצלי גם אין יד מכוונת ואין זרקורים, יש רק פילם אחד, ארוך ארוך שדוהה עם הזמן.


יום רביעי, 8 ביולי 2009

הכלב אכל לי את התירוץ

- 3 נקודות לתירוץ מוצלח

תאוריות ייחוס בפסיכולוגיה החברתית מסבירות הרבה מהמשפטים ששומעים כל יום. למשל:
נכשלתי במבחן כי הוא היה קשה, הקבוצה הפסידה בגלל חוסר מזל, לי זה לא יקרה, זה גורל, וגם, הנספים בשואה הם גלגול של נשמות שחטאו, של עובדיה יוסף.
בגדול, אנחנו מייחסים סיבות שונות להתנהגות שלנו לעומת התנהגות של אחרים וממעיטים בערכה של הסיטואציה כבעלת השפעה.

לפי תאוריית הייחוס של וינר הצלחה או כישלון מפורשים על פי שלושת הגורמים הבאים:
1. גורם פנימי לעומת נסיבות חיצוניות.
2. מקרה חד-פעמי או קבוע.
3. יכולת שליטה לעומת חוסר שליטה.
כדי להמחיש את התובנה הזאת לתלמידיו, וינר מראה כיצד אפשר להשתמש בשלוש הנקודות הנ"ל להרכבת תירוץ טוב לעומת תירוץ רע, ואני ישר חשבתי על טובת קוראי ואיך אני יכולה להוסיף לידע השימושי בעולם.
אז מהו תירוץ טוב?
תירוץ טוב הוא אחד כזה שנגרם מסיבה חיצונית לנו, הוא יהיה מקרה חד-פעמי ומה שקרה לא היה בשליטתנו.
למשל, אחרתי לעבודה כי חייזרים חטפו אותי לשעתיים - לא אני אשמה, זה החוצנים החיצוניים, יש להניח שהם לא ירצו לפגוש אותי שוב ולכן לא יחטפו אותי יותר וזה לא היה בשליטתי, כי מה כבר יכולתי לעשות נגד קרן הגרירה שלהם.
תירוץ רע הוא ההפך. אינטואיטיבית זה ממש ברור במקרים מסויימים, למשל המקרה בו לא כדאי לספר לאישה שבגדת בגלל רומן (פנימי, מתמשך ונשלט), אלא שהבחורה פיתתה אותך (חיצוני, חד-פעמי ולא בשליטתך).
אז גם אם התירוצים לא נכונים, לפחות אפשר לתרץ אותם נכון.

קורס פסיכולוגיה מלא של ויינר החמוד והמעניין




יום חמישי, 2 ביולי 2009

על אשליית לוח השחמט שתעשה לכם בלגאן בראש ועל עוד כמה אשליות שתעדיפו לשכוח

מסתבר שיש שתי רמות של קוגניציה. רמה 1 היא המודעת, החושבת, הלומדת, ורמה 2 שהיא, בעצם, כל השאר... כלומר, כל התהליכים הלא מודעים ואותם רגעים בהם אנחנו לא צריכים לחשוב, או לא מתאמצים לחשוב.
כל למידה של משהו חדש מתרחשת ברמה 1: שם חדש, שפה חדשה, רכיבה על אופניים וכדומה.
ללמוד לנהוג, זאת רמה 1, להגיע הביתה בנהיגה בלי ששמתם לב, זאת רמה 2.
ההסבר שהכי אהבתי להבדל בין הרמות הוא כששואלים אותכם "מה נשמע?" בדרך כלל עונים משהו חיובי בלי לחשוב, זאת רמה 2, כי אם היינו מתעכבים לענות על התשובה באמת, היינו מתחילים להפעיל תהליכי חשיבה, רמה 1, ולספר על כל מיני תחלואים שחשנו ומאורעות שליליים שעברנו.

אבל רמה 2 לא פראיירית כמו שהיא נשמעת, הנה דוגמה:


נכון אין מצב שהריבועים A וB הם באותו גוון של אפור?

אז דווקא כן.
הם כן.
אכן כן.
לגמרי כן.
כן בטוח.
כן!
מספיק! הנה ההסבר:






רמה 1 מתקשה לתפוס את הצבע של שני הריבועים כזהה, כי היא מתקשה להתגבר על תהליכי התפיסה האוטומטיים של רמה 2, למשל פיצוי היתר על הצל. לרמה 2 יש הרגלים והיא לא מוותרת עליהם כל כך מהר (הסבר מפורט בהרצאה למטה, בערך מדקה 16).
כמו שנאמר, יש אנשים שלא נותנים לרציונלי לבלבל אותם, כי האשליה חזקה ממנו.

ובמעבר חד, מה אתם אומרים, אשה למטבח, וגבר, גבר כמו במילות השיר הידוע: "אבא הלך לעבודה..."? לא אה, אנחנו לא שובניסטים.
אז בואו ננסה משהו אחר, אולי גזענים? הלו! ממש ממש לא.
טוב, אז יש לכם תשובה לאת מי תעדיפו, את הילדים שלכם, או את ההורים שלכם? בטוחים שלא? כי כן יש לכם.
גם אם לא ידעתם, רובכם מעדיף אנשים צעירים על פני מבוגרים, אתם חזק בסטריאוטיפים ובדעות הקדומות וכמעט בכל אחד מסתתר שובניסט קטן בין קפלי קליפת המוח (כולל הבנות).
>IMPLICIT ASSOCIATION TEST (או IAT) הוא מבחן שמגלה את הסטריאוטיפים שלכם.
סטריאוטיפים הם רמה 2. הם הקשרים והכללות שלמדנו והפמנו כדי שלא נצטרך לחשוב על כל דבר. הם מחוץ למודעות וזאת הסיבה שאנחנו לא שמים לב כשאנו משתמשים בהם. לכן, גם קשה להפטר מהם.




להתנסות במבחנים אפשר כאן: מבחני אסוציאציות חבויות

ההשלכות לחשיבה התת מודעת הזאת - לאשליות שהיא משכנעת אותנו באמיתותן ולדעות שהיא שומרת על קבעונן - הן די ברורות. הנה סיבה לכך שמסדרי זיהוי הם מסוכנים, הנה למה נראה לי שהשופט דרורי היה מגיע לגדולות, לא בבית המשפט העליון, אלא באחוזי הסטריאוטיפים של ה-IAT, הנה מדוע פרסומות כמו הפרסומת לבירה של גולדסטאר - "אני לבד", הן זבל מהסוג הנחות ביותר ועם זאת המוצלח ביותר, כי הן מכוונות בדיוק לסטריאוטיפים החבויים האלה שלנו.
וזה למה יש אנשים שחושבים שקורים להם ניסים (כן נו, עדיין לא נרגעתי מההוא).

מקור - youtube
וחוץ מזה, אני מנצלת את הבמה, לפני שכל מיני עמוס כרמלים יתפסו לי אותה ל: ספר מומלץ - לא רציונלי ולא במקרה של דן אריאלי (ומי שיקרא אותו מוזמן להעביר אותו אחר כך אלי, בתנאי שהוא לא מאלה שמעבירים את האצבע על הלשון לפני שהם מעבירים דפים)

יום רביעי, 1 ביולי 2009

אני רוצה להתפטר!

די כבר, אין לי כוח יותר. כאלה לחוצים פה ואני שק האיגרוף של כולם, פעם אני חוטפת מהדיירים ופעם מהעובדים.
די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מחווה להמצאת המאה

Loading...

מסר חשוב לנכנסים:

אהא!