פורסם ב18 במאי 2006, 19:52
אני לא נוטה לראות חדשות. מיותר. גם ככה אני נתקלת עצמאית במספיק דברים בחיים שיעכירו לי את האווירה. אבל באותו יום חיכיתי לראות בטלויזיה את זיקוקי ה: "וִוי! וִוי! – מֶרְד...!" וזה מה שהיה לפני, אז ראיתי. הילדה הקטנה שזכתה להשתלה של 6 איברים של תינוקת אחרת. סיפור מרגש אין ספק. מרגש מיי אס! מישהו בשמחת הניצחון והצלת החיים של ילדה אחת, עצר לרגע לחשוב על הילדה השניה שמתה בשביל שאותה ילדה תוכל לחיות??? תסמכו עלי שזאת אני...
לאף אחד זה לא נראה מוזר שההורים של אותה ילדה שחיה פשוט חיכו לילד אחר שימות? ברור שהם לא אומרים את זה בקול. הגיוני שהם אפילו נמנעים מלחשוב על זה בלב. אבל, תכלס, זה מה שהם עשו. פשוט חיכו לילד אחר שימות כדי שיהיו איברים מתאימים לילדתם. אפשר, לדעתי, להגיד אפילו שהם התפללו לזה. הם התפללו לקבלת איברים, זאת עובדה. האיברים האלה לא נוצרים יש מאין. הם מגיעים מגוף אנושי קטן אחר. הגוף האנושי הקטן האחר הזה היה צריך להיות מת כדי שכל העניין יהיה אפקטיבי. הגוף האנושי הקטן האחר הזה יכול היה למות מאותה סיבה שהילדה שלהם יכלה למות. למה הגוף של הילדה ההיא ולא הגוף של הילדה שלהם? למה החיים של ילד אחר חשובים פחות? רק כי הוא ילד של מישהו אחר? מה עם ההורים של הילדה האחרת? האם הם לא היו מעדיפים שהילדה שלהם תחיה על חשבון הילדה שחיה עכשיו? האם הם לא קיוו לילדה אחרת שתמות כדי שהם יוכלו לקבל את אבריה?
נכון שאם היא כבר מתה אז עדיף שמישהי אחרת תחיה בזכות זה. אבל זאת לא הנקודה. הנקודה היא שטוב שהיא מתה.
איפה שהוא מישהו התפלל למותו של מישהו אחר. איפה שהוא מישהו שמח במותו של מישהו אחר. לא יפה, לא יפה בכלל.
אחת חיה, אבל השניה מתה. הורים שמחים והורים אחרים שהיו רוצים להיות במקומם.
צביעות של הקיום האנושי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה