שומן - בדיוק מה שחשבת!

פורסם ב12 במאי 2006, 10:18
עוד קצת תובנות מתוכניות חכמות בערוץ המדע לכל אדיוט-הדיוט. יאללה, יא שמנים ו-couch potatos התאגדו סביבי והסכיתו (אם תצליחו לשלוף את האוזן שלכם מבין האין-צואר שלכם). וואי! אני מקווה שהריצפה פה לא עשויה מפל-קל! (אה, וגם לא התקרה של הדירה שמתחתי...).
מראש אני מזהירה שאין שום תובנה חדשה ושום כדור פלא (בינתיים), אבל כן יש תרופת פלא, ממש ממש חדשנית, ממש קטלנית, ממש עובדת!
מה שקורה זה שכמו כל דבר בחיים, אנחנו עבדים לגנים שלנו. אנשים נולדים עם נטיה לתיאבון או חוסר תיאבון פשוט בעקבות מה שהגוף מכתיב להם או בעקבות פגמים מולדים. תיכף נגיע לקשקשנים שסתם אוהבים לטחון ואחר כך טוענים שהם משמינים בגלל שחילוף החומרים שלהם נמוך...
תאי השומן משחררים הורמון בשם לפטין שמגיע למוח. בלוטת ההיפותלמוס במוח קולטת את ההורמון ובעקבות זאת מווסתת את רמת התיאבון והרצון לאוכל. ככל שיש יותר שומן בתאים, יותר הורמון משתחרר ונשלח למוח וכאשר מרזים וכמות השומן בתאים פוחתת, פוחתת גם רמת ההורמון בדם ופחות ממנו מגיע להיפותלמוס. כאשר רמת ההורמון בדם עולה, יורד התיאבון וכאשר היא פוחתת, הוא עולה.
התגלה שכתוצאה מפגם גנטי, יש אנשים שאין להם כלל הורמון לפטין בדם! לכן המסר להפעלת שובע לא מגיע למוח והם נוטים להיות רעבים, לאכול יותר ולהשמין. אולם העניין לא נגמר פה. יתכן שכן יהיו רמות מספיקות של ההורמון בגוף, אולם הבעיה הגנטית מפריעה בדרך, כאשר המוח צריך לקלוט את ההורמון הזה ולפרש את מסריו. בנוסף, קיימת תופעה של ירידה לרגישות ללפטין (שהיא רגילה ולא פגם גנטי), לכן אנשים שמנים שאין להם בעיה גנטית והגוף שלהם מייצר מספיק לפטין, עדיין ממשיכים להיות בעלי תיאבון בריא. כמו שקורה עם התמכרות לסמים, המוח שלהם פשוט מאבד את הרגישות להורמון וצריך כמויות יותר ויותר גדולות ממנו כדי שהוא באמת ישפיע. לכן, בגלל שהמנגנון הזה מורכב כל כך, אין פתרון פשוט כמו לתת לשמנים את ההורמון החסר והכל יפתר.
כמו כן, הנאמר לעיל נוגע לאנשים שנולדו עם בעיה גנטית, לא לאלה שאוכלים סתם כי האוכל קיים ומכניסים יותר קלוריות ממה שהגוף צריך ושורף בפעילות היומיומית הרגילה של: "אוי לא, צריך ללחוץ על הכפתור בשלט כדי לעבור ערוץ בטלויזיה! איך זה שאין חניה בתוך מקרר הגבינות של הסופר וצריך לעבור עכשיו את כל מפתן הדלת וחצי מעבר??? מה, המעלית מקולקלת? אני צריך לעלות שתיים וחצי מדרגות ברגל ועוד בעליה??? אני יושב על התחת ומחכה כבר 5 דקות יותר מדי למלצר שיביא את הסטייק, כבר הייתי הולך לצוד את האנטילופה בעצמי! (כן, בטח...)
הבעיה היא שיש לנו מנגנון מולד שמכוון אותנו לאכילה. ככל שיש יותר אוכל, אנחנו נאכל יותר. אומנם כל שינוי נתקל בהתנגדות, לכאן או לכאן, אך עדיין הגוף נוטה יותר בקלות לצבירת השומן, מאשר להפסדו, פשוט בגלל הנטיה האבולוציונית שלו להלחם ברעב כתוצאה מעתות של חוסר במזון. ועד שהאבולוציה תדביק את ההתחכמויות של המין האנושי ותגיע להארה שגם אובר-אכילה זה לא מצב שטוב לה, זה מה יש...
המצב של בעיה גנטית הוא כמובן לא ההסבר לכל מגיפת האוביסטי, לכן, אם אתם שמנים, אל תניחו מראש ישר שיש לכם בעיה גופנית. הבעיה שלכם היא בראש אומנם, אבל יותר בכיוון של נויירונים עצלנים ושמסרבים לקבל את האמת המרה, מאשר בקליטת הלפטין. למעשה ידוע שאנשים שמנים שורפים יותר קלוריות מאנשים רזים באותה פעילות, פשוט בגלל שהגוף שלהם צריך להתאמץ יותר. אם אדם שיש לו עודף משקל של 20 קילו הולך, זה ממש כאילו הוא סוחב איתו משקולות של 20 קילו במשך ההליכה הזאת! מי לא היה שורף קלוריות במקרה כזה??
למה אין כדורי פלא? כי המנגנון מורכב מדי, החומרים לא משפיעים מספיק ויש למהול חומרים שונים נוספים, שלהם נטיה להזיק. וכן, כמו כל תרופה, הם לא משפיעים רק על מרכז השובע בהיפותלמוס, אלא גורמים לתופעות לוואי קשות, עד כדי פגיעה בלתי הפיכה בבריאות.
מחקרים על תאומים זהים תמיד מספקים תובנות נהדרות לגבי גנטיקה לעומת סביבה. בתוכנית הביאו לדוגמה שני תאומים שהאחד שמן והשני רזה מאוד. שני התאומים היו בעלי משקל זהה לאורך שנים בצעירותם והם אוכלים, לפי הנאמר, כמויות זהות של מזון. הסיבה היחידה שהאחד רזה משמעותית מהשני היא בגלל שהתאום הרזה נוהג להתחרות במרתון ניו-יורק בקביעות ולרוץ כל יום באופן רגיל. נאמר גם שנמצא שבכל הפעמים כאשר יש הבדלי משקל בין תאומים זהים, הסיבה היא הפעילות הגופנית. זהו משפט המפתח! וכאן נכנסת תרופת הפלא שלי – פעילות גופנית!!! כן אנשים, אלה החדשות הרעות והטובות, צריך להזיע, צריך להשקיע, אבל זה עובד! (ושהלפטין ילך לחפש! ועדיף בריצה קלה...)