כשיש סרטן, הלואי עלי בימינו אמן בלי נדר טפו, אממ, כלומר, חס וחלילה, הרופא מבשר את הבשורה.
נגיד, נכנסים ביחד לרופא ושומעים ממנו מה המצב. או שאם לא ביחד, אז אומרים הרופא אמר כך וכך. אבל מה אם את בדיכאון (כשאני עוד בספק לגבי זה ובחדרי חדרים קוראת לעצמי "סתם נהנתנית"), הולכת לפסיכיאטר ולוקחת כדורים? אז את זאת שצריכה לתת עדכונים שוטפים לקרובים לך על מצבך.
אני זאת שצריכה לענות לטלפונים של ההורים ובני משפחה אחרים ולבשר איך עוד מעלתה החולנית, או המתחלה (תקדחו לי במוח כבר ותגידו לי לעזאזל מה קורה!), מרגישה היום. אני זאת שצריכה בתוך כל היאוש שאני נמצאת בו לשמוע את הקול המיואש מהצד השני של הקו, כהד לקולי שלי, כשאני אומרת שאין לי מצב רוח, כשאני אומרת שנראה לי שהכדורים לא עוזרים.
כשיש מחלה "אמיתית" יודעים בדיוק מה המצב. ישאלו אם את מרגישה טוב, ינסו להקל עליך, יבינו אם יהיו לך בחילות של אחרי הקרנות או כימו`, אם לא יהיה לך חשק לדבר.
הכל הרבה יותר ברור במחלה "אמיתית".
עם הדיכאון הזה שום דבר לא ברור. את שפן הניסיונות של הכדורים. את עובדת בשבילם ולא ההפך. את זאת שצריכה לספק אינפורמציה לגבי מצבך. האם עוזרים, או לא. אם את עליזה ושמחה, כולם שמחים איתך, אבל אז הם חושבים שזהו זה, גמרנו. כשהכדורים משום מה פתאום לא עוזרים, או כשצריך להחליף אותם, כשאת נופלת חזרה להסתגרות ולחוסר הרצון לתקשר עם העולם, כולם מקבלים את זה הרבה יותר קשה. הם מופתעים. אף בר סמכא בחלוק לבן לא אמר להם כלום על זה. הם צריכים להסתמך על הדיווחים שלך. אבל אין, אין אין, על איש עם חלוק לבן וסטטוסקופ שתלוי לו על הצואר. תשאלו את מילגרם.
אז את תמיד לבד. את עם הכמו-מחלה שלך.
גם כשיש תמיכה והבנה מסביב, איך את יכולה להשען עליה כשאת יודעת שבמחי שיחת טלפון שלא ענית לה, יום הולדת של אמא ששכחת, קול עייף וחסר תקווה כשאת כבר מדברת, את ממוטטת אותה ואת העולם של אלה שמנסים לתת לך אותה, על הראש שלהם. חסרת מצפון. זה מה שאת מרגישה.
את לא מבינה את זה בעצמך, אז איך אפשר לצפות שאחרים יבינו.
תסלחו לי, אבל אני מעדיפה את הסרטן.
נגיד, נכנסים ביחד לרופא ושומעים ממנו מה המצב. או שאם לא ביחד, אז אומרים הרופא אמר כך וכך. אבל מה אם את בדיכאון (כשאני עוד בספק לגבי זה ובחדרי חדרים קוראת לעצמי "סתם נהנתנית"), הולכת לפסיכיאטר ולוקחת כדורים? אז את זאת שצריכה לתת עדכונים שוטפים לקרובים לך על מצבך.
אני זאת שצריכה לענות לטלפונים של ההורים ובני משפחה אחרים ולבשר איך עוד מעלתה החולנית, או המתחלה (תקדחו לי במוח כבר ותגידו לי לעזאזל מה קורה!), מרגישה היום. אני זאת שצריכה בתוך כל היאוש שאני נמצאת בו לשמוע את הקול המיואש מהצד השני של הקו, כהד לקולי שלי, כשאני אומרת שאין לי מצב רוח, כשאני אומרת שנראה לי שהכדורים לא עוזרים.
כשיש מחלה "אמיתית" יודעים בדיוק מה המצב. ישאלו אם את מרגישה טוב, ינסו להקל עליך, יבינו אם יהיו לך בחילות של אחרי הקרנות או כימו`, אם לא יהיה לך חשק לדבר.
הכל הרבה יותר ברור במחלה "אמיתית".
עם הדיכאון הזה שום דבר לא ברור. את שפן הניסיונות של הכדורים. את עובדת בשבילם ולא ההפך. את זאת שצריכה לספק אינפורמציה לגבי מצבך. האם עוזרים, או לא. אם את עליזה ושמחה, כולם שמחים איתך, אבל אז הם חושבים שזהו זה, גמרנו. כשהכדורים משום מה פתאום לא עוזרים, או כשצריך להחליף אותם, כשאת נופלת חזרה להסתגרות ולחוסר הרצון לתקשר עם העולם, כולם מקבלים את זה הרבה יותר קשה. הם מופתעים. אף בר סמכא בחלוק לבן לא אמר להם כלום על זה. הם צריכים להסתמך על הדיווחים שלך. אבל אין, אין אין, על איש עם חלוק לבן וסטטוסקופ שתלוי לו על הצואר. תשאלו את מילגרם.
אז את תמיד לבד. את עם הכמו-מחלה שלך.
גם כשיש תמיכה והבנה מסביב, איך את יכולה להשען עליה כשאת יודעת שבמחי שיחת טלפון שלא ענית לה, יום הולדת של אמא ששכחת, קול עייף וחסר תקווה כשאת כבר מדברת, את ממוטטת אותה ואת העולם של אלה שמנסים לתת לך אותה, על הראש שלהם. חסרת מצפון. זה מה שאת מרגישה.
את לא מבינה את זה בעצמך, אז איך אפשר לצפות שאחרים יבינו.
תסלחו לי, אבל אני מעדיפה את הסרטן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה