פורסם ב25 בנובמבר 2006, 12:27
במדור
כללי
המכתב הנרגש הבא מופנה גם אליך השחלה השמאלית, אבל יותר קל לי לדבר אל הימנית כי היא מוגדלת מעט ויותר קל לי לדבר אליה. אני יודעת שאת עובדת שם קשה בשבילי. פס היצור לא נח לרגע. מייצרת כל חודש וחודש תוצר מוגמר ומושלם ומקווה שהחודש זהו זה, יהיה מי שיקנה, שמהחודש תוכלי סוף סוף לסגור את המפעל, לקחת חל"ת ארוך ולנסוע לטיול חיפוש שורשים בלוס אובריוס, מרכז אמריקה. עובדת כל היום וכל הלילה מלאכת עבדים ואני ממשיכה להתעלם ממך ולזרוק את תוצרתך המכובדת לזבל. את מזדקנת לך לאיטך, מתחילה לחפף, איבדת כבר תקווה ואת יודעת שפשיטת הרגל קרובה. שלא תחשבי שאני לא מרגישה אותך מזדקפת בציפייה כל פעם שאני מדוושת במרץ על אופני הספינינג, אבל סליחה שאני מטעה אותך, הויברציות שאת מרגישה הן לא מהסוג שאת מקווה לו. את בטח חושבת על איך נפלת, איך הגעת דווקא אלי, על איזה חיים נפלאים היו יכולים להיות לך עם מישהי אחרת. בלילות שקטים של נדודי שינה אני שומעת אותך מרכלת עלי עם הרחם בזילזול, חוצפנים שכמותכם. את מרגישה כמו פועלת שחורה וההוא מרגיש כמו תחנת מעבר. אני שומעת כל חודש איך שאת צועקת לו: "יאללה תעביר! עוד אחת מיותרת...". כדאי מאוד שתפסיקו אחרת אני אדחוף לו טבעת לפה כדי להשתיק אותו ולך אני אעשה קשר חונק בגרון!
טוב, אני מצטערת, נסחפתי, את בסך הכל עושה את העבודה שלך ואני יודעת שהזנחתי אותך ושאני לא מתייחסת לכל פועלך בכבוד הראוי ומביאה לך תמורה בעד האגרה. את בסך הכל רוצה להגשים את יעודך בחיים, תמיד אמרו לך שיש לך פוטנציאל לא ממומש.
אבל אל תזמיני לי את שחל עדיין ותזהירי את החבר שלך שלא יתחיל לגדל ציסטות בגינה או לאמץ צניחה כהובי. אולי יום אחד אני עוד אביא לכם קצת נחת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה