פורסם ב8 ביוני 2006, 17:58
איזה כיף לראות שכל מה שאתה מסתכם בעיגול משורבט מסביב למספרי 2, אולי פעם אחת 3. הוא כבר יכול היה להוסיף שם בעצמו את המספר 0 ולהקיף אותו וזהו. אפס אחד גדול זה מה שהוא גרם לי להרגיש שם! מאז בית ספר לא הרגשתי כל כך קטנה וזבל. מילא שאני אומרת את זה לעצמי, אבל כשהבוס שלי אומר לי את זה?? משום מה זה נשמע הרבה יותר נורא.
אז אני צריכה להשתפר דרסטית בכל התחומים, אחרת אני מפוטרת בעוד חצי שנה. הייתי צריכה לקום ולהגיד לו שיפטר אותי כאן ועכשיו. נראה אם הוא ימצא מישהו להחליף אותי בין כל האידיוטים שהוא הביא כל פעם כשהיה צריך להחליף מישהו מהצוות.
ומשה, מנהל המיתקן, יושב שם איתו בחדר, הוא לא הבוס שלי, אבל משחק אותה עלק בוס ומתברר לי שלמרות שנים ביחד של 9 שעות כל יום, הוא תקע לי יופי את המסור החשמלי בגב וגרם להערכה להיות הרבה יותר גרועה ממה שהיא יכלה להיות. ואז אני שומעת במקרה, כי לספר היא לא תספר המניאקית, שלודמילה, הרוסיה, הפרה השמנה שיושבת מולי ומחטטת באף כל היום, ביקשה בהערכה הזאת מהבוס אוטו והוא ישקול לחיוב. לה היתה שיחה טובה כנראה. ואני, את קרן ההשתלמות העלובה, שחשבתי לבקש ואולי אולי לקבל, באמת תודה רבה, כבר לא אעיז לבקש. אחרי הערכה כזאת אני עוד צריכה לסתום את הפה ולהיות ילדה טובה ובטח לא לבקש כלום.
אני רק ישבתי שם וניסיתי להגן על עצמי ומשה ישב ושתק בכיף למשמע הירידות עלי, אחרי שבמשך שעה שלמה לפני זה הוא הכין טוב טוב את השטח לאותו בוס להוציא אותי אפס. אז מה אם קוראים לזה הערכת עובדים, אז רק דברים רעים צריך להגיד שם? או שלמישהו נמאס ממני והחליט להיפתר ממני.
יש כל כך הרבה אנשים פחות טובים ממני ושעושים עוד פחות ממני. למה רק אלי נטפלים כל הזמן???
איך אני יכולה לחזור לשם ביום ראשון ולחייך ללודמילה הזאת, התחמנית הזאת, או לדבר בכלל עם משה תוקע הסכינים? ועוד עכשיו אני בכלל אצטרך להתחנף אליו ולהתרפס ולהתנדב לכל משימה ולדרוש שילמד אותי דברים. זאת לא אני, אני לא אהיה מסוגלת לעשות את זה. אני באמת לא יודעת איך אני אמשיך שם עכשיו. מצד שני, אני לא יכולה לעזוב, זה מקום עבודה טוב כל אחד יהיה טמבל לוותר עליו, ובשביל מה? אין לי מקצוע מסודר, אין לי כוח ללמוד שום דבר עכשיו ואין לי כוח לחפש עבודה. זה יהיה לבחור במוות, כי אז אני באמת אגיע לסף שאין ממנו חזרה. אני במילכוד. ביום ראשון אני חוזרת לעבודה עם צוות שמעולם לא היה שנוא יותר ואני לא יודעת להתחנף 9 שעות ביום, 5 ימים בשבוע, למשך חצי שנה. הדברים רק עכשיו מתחילים לשקוע אצלי, אולי באמת הפעם הגעתי לקרקעית. עכשיו גם מההורים שלי כבר לא אכפת לי. אין לי כוח להאבק יותר רק בשביל להחזיק את הראש מעל המים מספיק בשביל לחטוף שוב ושוב מהלומות. אין.
איזה כיף לראות שכל מה שאתה מסתכם בעיגול משורבט מסביב למספרי 2, אולי פעם אחת 3. הוא כבר יכול היה להוסיף שם בעצמו את המספר 0 ולהקיף אותו וזהו. אפס אחד גדול זה מה שהוא גרם לי להרגיש שם! מאז בית ספר לא הרגשתי כל כך קטנה וזבל. מילא שאני אומרת את זה לעצמי, אבל כשהבוס שלי אומר לי את זה?? משום מה זה נשמע הרבה יותר נורא.
אז אני צריכה להשתפר דרסטית בכל התחומים, אחרת אני מפוטרת בעוד חצי שנה. הייתי צריכה לקום ולהגיד לו שיפטר אותי כאן ועכשיו. נראה אם הוא ימצא מישהו להחליף אותי בין כל האידיוטים שהוא הביא כל פעם כשהיה צריך להחליף מישהו מהצוות.
ומשה, מנהל המיתקן, יושב שם איתו בחדר, הוא לא הבוס שלי, אבל משחק אותה עלק בוס ומתברר לי שלמרות שנים ביחד של 9 שעות כל יום, הוא תקע לי יופי את המסור החשמלי בגב וגרם להערכה להיות הרבה יותר גרועה ממה שהיא יכלה להיות. ואז אני שומעת במקרה, כי לספר היא לא תספר המניאקית, שלודמילה, הרוסיה, הפרה השמנה שיושבת מולי ומחטטת באף כל היום, ביקשה בהערכה הזאת מהבוס אוטו והוא ישקול לחיוב. לה היתה שיחה טובה כנראה. ואני, את קרן ההשתלמות העלובה, שחשבתי לבקש ואולי אולי לקבל, באמת תודה רבה, כבר לא אעיז לבקש. אחרי הערכה כזאת אני עוד צריכה לסתום את הפה ולהיות ילדה טובה ובטח לא לבקש כלום.
אני רק ישבתי שם וניסיתי להגן על עצמי ומשה ישב ושתק בכיף למשמע הירידות עלי, אחרי שבמשך שעה שלמה לפני זה הוא הכין טוב טוב את השטח לאותו בוס להוציא אותי אפס. אז מה אם קוראים לזה הערכת עובדים, אז רק דברים רעים צריך להגיד שם? או שלמישהו נמאס ממני והחליט להיפתר ממני.
יש כל כך הרבה אנשים פחות טובים ממני ושעושים עוד פחות ממני. למה רק אלי נטפלים כל הזמן???
איך אני יכולה לחזור לשם ביום ראשון ולחייך ללודמילה הזאת, התחמנית הזאת, או לדבר בכלל עם משה תוקע הסכינים? ועוד עכשיו אני בכלל אצטרך להתחנף אליו ולהתרפס ולהתנדב לכל משימה ולדרוש שילמד אותי דברים. זאת לא אני, אני לא אהיה מסוגלת לעשות את זה. אני באמת לא יודעת איך אני אמשיך שם עכשיו. מצד שני, אני לא יכולה לעזוב, זה מקום עבודה טוב כל אחד יהיה טמבל לוותר עליו, ובשביל מה? אין לי מקצוע מסודר, אין לי כוח ללמוד שום דבר עכשיו ואין לי כוח לחפש עבודה. זה יהיה לבחור במוות, כי אז אני באמת אגיע לסף שאין ממנו חזרה. אני במילכוד. ביום ראשון אני חוזרת לעבודה עם צוות שמעולם לא היה שנוא יותר ואני לא יודעת להתחנף 9 שעות ביום, 5 ימים בשבוע, למשך חצי שנה. הדברים רק עכשיו מתחילים לשקוע אצלי, אולי באמת הפעם הגעתי לקרקעית. עכשיו גם מההורים שלי כבר לא אכפת לי. אין לי כוח להאבק יותר רק בשביל להחזיק את הראש מעל המים מספיק בשביל לחטוף שוב ושוב מהלומות. אין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה