פורסם ב15 באוגוסט 2006, 11:17
הרשומה הקודמת – זה היה שלשום, רק לא פירסמתי בזמן. היום שוב אני בבית. אני מקווה שאני לא חוזרת לסורי. עד שעליתי חזרה על הפסים, באתי לעבודה כמו שצריך, טיקטקתי קריאות, נתתי לאנשים לדרוך עלי ודרשתי עוד, באה המלחמה והזכירה לי כמה אני אוהבת להיות בבית וכמה אני שונאת את העבודה שלי ואת האנשים שם. הבוס שלי התקשר לברר למה לא הגעתי שוב. "זהו, נגמרה המלחמה" הוא אומר לי, כאילו שהזמנים שלא באתי בגלל שהייתי עסוקה בספירת בומים, היו סתם קפריזה שלי. לודמילה בכלל ברחה לחודש שלם לדרום ולא הגיעה יום אחד, אבל אליה הוא לא יבוא בטענות. היא ברחה, מגיע לה צל"ש, אלה שנשארו וסבלו צריכים להמשיך לסבול. לה יש תינוקת, לי אין, זה כנראה משנה את כל התמונה. לטובתה. עוד איזכור עד כמה מוצלחים אלה שהצליחו להסתגל לחברה, להתחתן ולעשות ילדים. כל הכבוד להם, הם הוכיחו את עליונתם עלי. אז לא רק שאני לבד, אני גם צריכה לסבול על זה שאני לבד. אני אשמה שנשארתי ואני אשמה שאני לבד. זה בסדר בוס, אדוני, אני יודעת שאני נפל רקטה שלא פוגעת במטרה, לא צריך לחגוג על הרסיסים.
יכול להיות שאני מרשה לעצמי יותר מדי, אני לא יודעת, אני יכולה רק להשוות לאחרים והם תמיד יוצאים יותר טוב ממני. יכול להיות שאני סתם מפונקת, סתם נהנתנית, כמו שפעם איזה פסיכולוגית הגדירה אותי במקום לעזור? זה גם עניין של גאוגרפיה. יש מדינות שלמות בארץ שאם אתה לא מבלה בהן בים ובמסעדות כל היום, אתה לא נחשב אזרח. שאם אין לך מבשלת, מנקה, מעסה ומדריך כושר פרטי שבא הביתה, מסתכלים עליך בעין עקומה (אבל בכל הגוף ישר מניתוחים פלסטיים). אז נולדתי למעמד הלא נכון ונתקעתי במעמד הלא נכון, אבל אני לא פועלת בהתאם למעמד הזה. אני מרשה לעצמי מה שאסור למעמד שלי להרשות לעצמו.
מחר שוב עבודה וחיים של שיגרה, כמו לפני המלחמה. יש כאלה שאומרים שהיא נגמרה, הם לא יודעים שאצלי לא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה