פורסם ב16 ביולי 2006, 15:11
השעה עכשיו אחת בצהרים, אני בבית סוף סוף, אחרי יום ארוך של פאניקה, טילים ובריחות ממקום למקום. הייתי בעבודה בטלפון, קרוב קרוב לאותו מוסך רכבות שחטף את אחד הטילים הראשונים. אנחנו רגילים לרעשים דמויי פיצוצים שם, אנחנו קרובים לנמל, לרכבת ולכבישים ראשיים ויש כל הזמן רעשים של משאיות, אוניות ורכבות. לודמילה שעובדת איתי הסבה את תשומת ליבי לקולות הפיצוצים. לקח לי כמה שניות לקלוט שזה אמיתי. סגרתי את הטלפון ורצנו מיד לממ"ד. כשאמא סוף סוף הצליחה לתפוס אותי והרגעתי אותה שאני בממ"ד, היא אמרה לי לרדת לקומה הכי תחתונה בבניין ולא להשאר שם בקומות הגבוהות יותר. אז רצתי לבד במדרגות (כי אם עד עכשיו תהיתי, אז באמת מסתבר שאני לא טיפוס של מנהיגה ואף אחד אחר לא בא איתי) עם פלשבאקים של מגדלי התאומים הקורסים וירדתי עד לקומת הקרקע ושם נשארתי בחדר המדרגות. מדי פעם נתקלתי בפרצופים מוכרים של עובדים והתעדכנו אחד עם השני לאן זה הולך ולאן זה, מה קורה בחוץ, איפה נפלו טילים ומה עושים עכשיו. אחר כך, התיישבתי קרוב קרוב לכניסה לבניין שתהיה דרך מילוט בשעת הצורך, אבל עדיין במרחב המוגן של חדר המדרגות, שזה המקום הכי בטוח בבניין. לא שמעו כלום בפנים חוץ מצעקות ודיבור קולני של האנשים שישבו שם יחד איתי. ניסיתי בהיסטריה להשיג בפלאפון את המשפחה להגיד להם שאני במקום בטוח, בקומה תחתונה, אבל לא היתה קליטה. מדי פעם יצאתי למסדרון, שם הצלחתי לעשות טלפונים מינימליים וחזרתי במהירות לחדר המדרגות המגונן. 3 שעות ישבתי שם בחדר המדרגות. 3 שעות שנדמו כמו נצח. לא אכלתי כלום והרעב התחיל להציק. מהצמא לא חששתי, כי גם ככה לא רציתי להיות צריכה לשירותים כי ללכת לשירותים זה אמר לצאת למסדרון הלא בטוח. וכל הזמן היו מטחים והתרעות על טילים שבדרך. היתה אישה אחת שהביאה איתה שקית פריכיות אורז קטנות כאלה וראיתי שהיא השאירה אותה על המדרגות. אז ברעבוני ולמרות הסטריליות שלי, לקחתי אותה והתחלתי לבלוס את הקלקר הזה בתעבתנות. אני, כשאני רעבה, שהעולם יתפוצץ (תרתי משמע...), אני חייבת לאכול עכשיו ומיד! אחרי שלוש שעות, אמא מתקשרת ואומרת לי עכשיו שאולי כדאי לי ללכת לחניון תת-קרקעי. גם ככה הייתי בפאניקה ורוב האנשים שאני מכירה כבר נעלמו מעיניי, אז התרגזתי עליה שאין לי איך ללכת לחניון כי אני לבד ולמה היא מפחידה אותי עוד יותר. מיד אחר כך, שמעתי בחור שאני מכירה אומר שהכי טוב זה ללכת לחניון ממול. מינינו אותו למגן אנושי ויצאנו הוא ועוד כמה בנות, מהבניין הלכאורה מגונן שלנו ופתחנו בריצה בהפוגות שבין האזעקות לחניון שמעבר לכביש. נכנסו לשם הרמנו מבט לתקרת הבטון הגדולה והעבה והרגשנו בטוחים יותר. היה שם את החדר של מנהל החניון, חדר ממוזג, עם מחשב עם אינטרנט ורדיו. מיד השתלטנו וכבשנו את היעד. ישבתי שם עוד איזו חצי שעה וראיתי איך לאט לאט אני נשארת שם לבד. אין לי אוטו, אין לי איך להגיע הביתה. התלבטתי ביני לביני ואמרתי לעצמי שבמקרה הכי גרוע אני אזמין לי מונית הביתה, בתקווה שתהיה אחת כזאת. אחרי עוד כמה דקות של התחבטויות ודאגה ממה יהיה, מנהל החניון הודיע לאחת העובדות שהוא לוקח אותה הביתה, שאלתי לאן הוא נוסע והתברר שלכיוון שלי. בהחלטה של רגע אמרתי שאני מצטרפת, למרות שאמרו להשאר תחת מקומות מוגנים ולא לצאת לרחוב. הוא נסע במהירות בכביש כמעט ריק. דווקא היו יותר מכוניות ואנשים ממה שציפיתי שיהיו. אבא שלי עוד הוסיף לי כשהתקשרתי אליו להגיד לו שאני נוסעת עם טרמפ הביתה ואמר שזה לא מעשה נבון, עניתי לו שאין לי ברירה, עוד מעט לא ישאר שם אף אחד וגם ככה המקום שהייתי בו ספג יותר טילים מאיזור הבית שלי. הבחור שלקח אותי טרמפ הוריד אותי איזו רבע שעה טובה של הליכה לפני הבית שלי. הלכתי ברחוב בהליכה מהירה, התעודדתי מכמות המכוניות שהיו בכבישים ומזה שראיתי מדי פעם עוד נפש חיה אחת או שתיים, שהסתובבו להם שווי נפש ברחוב, אולי הם היו בשירותים בדיוק כשהודיעו שיש מלחמה, כמאמר הפירסומת. כמובן שאפילו בזמן מלחמה מלחיץ זה, הגברברים לא שכחו שהם צריכים להטריד בחורה שהולכת לפאניקת תומה ברחוב וצעקו לי מהמכונית אם אני רוצה לנסוע איתם, תוך חיוכים מזרי איימים. צעקתי להם חזרה שאמן ויפול עליהם טיל פאג`ר 1-7/רעד 5,000 או סתם חזיז ורעם.
חחח, המצאתי קללה חדשה: לך תתפג`אר!
ככה הלכתי ברחוב במהירות, בפחד מפני הצפירות העולות והיורדות שלא יבואו. בודקת מקומות מילוט וחדרי מדרגות להכנס אליהם. סוף סוף הגעתי הביתה, ישר לסמירנוף אייס ולסיגריה. אפשר להרגע...
אזעקה! יהההה, אזעקה אמיתית, ממש עכשיו, תוך שאני כותבת את קורותיי! היסטריה! ריצה! עכשיו אני כותבת מחדר האמבטיה. רצתי לפה מיד בהסטריה ואז אזרתי אומץ וחזרתי מהר לקחת את הפלאפון ואת המחשב ומיד הסתגרתי פה בחזרה. עכשיו אני כותבת מרצפת חדר האמבטיה, המחשב מונח על האסלה. מזל שגם השירותים פה, לשעת הצורך... מרגישה כמו כתבת שטח אמיתית, תחת הפגזות...
חייבת את הסיגריות שלי, משעמם. רצה להביא. תחזיקו אצבעות. זהו, חזרתי. כמה זמן צריך לחכות אחרי אזעקה עד שאפשר לצאת? אני חדשה בזה. 10 דקות מספיק? אוףףף נו, רדיו חיפה דרך האינטרנט משעממים אותי, שמו שירים ועוד עיבריים מרדימים. מה רע בסינדי לאופר – girls just want to have fun??
טוב, כתבת השטח הזאת רעבה ורעב דוחה הכל, אפילו מוות. הלכתי לאכול, בתאאאבון! (ואת האזעקה הבאה בבקשה, רק אחרי שהשניצלים הקפואים יהיו מוכנים...).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה