זכרונות

פורסם ב24 ביוני 2007, 9:15
העלאה באוב של זכרונות עבר רחוק זו תופעה שאופיינית לאנשים זקנים, אלה שיודעים שכבר אין להם עתיד והם חסרי תעסוקה בהווה. כל מה שנשאר זה להתרפק על העבר. לא יודעת למה זה קורה לי. יתכן שבגלל שיש לי יותר מדי זמן ופחות מדי מאורעות חדשים ויתכן כי אני מנסה להבין איפה איבדתי את עצמי, או מי אני בכלל.
לא יודעת באיזה גיל זה היה, לא יותר משלוש-ארבע, אבל אני זוכרת את עצמי אחרי ניתוח עיניים, הראש עטוף כולו בתחבושת. אני לא זוכרת כאב או בכי. אני כן זוכרת שאבא שם אותי גבוה על מגלשה ואני גלשתי בלי פחד, למרות החושך. אני זוכרת את האחות גוזרת מאחורי הראש את התחבושת ולא זוכרת יותר כלום מאז.
אני זוכרת איך ההורים היו קוראים לי "חיילת" בחיבה כשהייתי קופצת מהמיטה בחדווה ובמרץ מוקדם מאוד בבקרים שבהם הלכנו לטיולים, אבל אני זוכרת כמה הייתי מפונקת כשבכיתה ב` המורה שינתה את סידורי הישיבה ולראשונה הופרדתי מחברתי הטובה, אני זוכרת איך התחלתי לבכות באמצע השיעור ועשיתי הצגה שלמה וכבר אז הייתי מודעת לזה שאני עושה משהו שלא עושים והתביישתי בעצמי, אבל לא יכולתי לעצור את עצמי. ואז אני נזכרת שוב, איך לקחו אותי, בכוונה תחילה כדוגמה לשאר, כאשר עברנו זריקות חיסון ואני הייתי הראשונה לשבת מול כל הכיתה ולקבל את המחט עם חיוך של ספורטאי על דוכן המנצחים.
אני זוכרת איך בהפסקה אחת ביסודי, קפצתי מגדר גבוהה במסדרון, עליה ישבתי, ישר על צלע של עציץ חימר גדול וחטפתי חתך לאורך חצי שוק. אני זוכרת שכאב ושתפסתי את הרגל בכוח כדי לא לבכות, עד שיחלוף הכאב הראשוני, ואני זוכרת איך מראה העצם הלבנה והדם שניסה לחלץ את עצמו מהצדדים דווקא נראה לי מדהים ומסקרן. אבל אני גם זוכרת, איך הילדה האמיצה הזאת חזרה מיד לשיעור כי ההפסקה נגמרה והעיזה להרים את היד ולבקש ללכת לאחות, רק בגלל שהילדים שישבו בשכנות האיצו בי לעשות את זה.
אני זוכרת שנים של ביישנות נוראית. במשך כל שנות בית הספר, אפשר לספור על יד אחת את מספר הפעמים שהצבעתי בכיתה, שנים של הליכה עם הראש באדמה וחוסר יכולת להסתכל לאנשים בעיניים כשדיברתי איתם. אבל אני זוכרת מקרים של אומץ גדול, בעיקר מהבחינה הפיסית, כמו לעבור צעדות של קילומטרים ברגל מגיל 5, כמו לראות מכשולים שצריך לעבור בהם מעל מים בטיולים כדבר כיפי ובלי הפחד של ליפול או להחליק, כמו לקפוץ ממקומות גבוהים, כמו לשחק כדורגל עם הבנים, כמו להחתך בכף רגל מאבן חדה בנחל שניכנסתי אליו יחפה למרות האבנים ועדיין להמשיך בהליכה כאילו כלום.
אני זוכרת איך בגן התחפשתי בפורים למשהו שנקרא נסיכה ספרדיה. הביאו צלמת לגן, הושיבו אותנו במעגל והמניפה שלי היתה מתחת לכסא. הצלמת הסתובבה במרכז מחפשת קורבן שיצטרף אליה ואני, כמובן, יודעת שאני לא אעשה שום דבר לעורר את תשומת ליבה ואז ברגע שהיא פונה מולי, בדחף לא מוסבר וכהרף עין, אני מתכופפת, שולפת את המניפה ופותחת אותה לניפנוף. עד אז התקשתי בכלל לפתוח אותה במהירות שכזאת. הגננת ישר הזמינה אותי למרכז המעגל לרקוד כמו נסיכה ואני קמה באילוץ ולא יודעת איפה לקבור את עצמי ולמה עשיתי את זה בכלל.
בחוג ריתמיקה היינו צריכות לשלוף סרטים צבעוניים מערמה. היו שניים מכל צבע ואני הייתי "חייבת" לשלוף את הצבע שהיה ממנו רק אחד. ההוראות היו שאני צריכה להמציא ריקוד וכולן ירקדו אחרי. למותר לציין שויתרתי על זכותי. לא חזרתי לחוג הזה יותר.
בחוג חימר, שנורא רציתי ללכת אליו, התחלתי לפסל איש. פיסלתי בנפרד את החלק העליון ואז רציתי לחבר לו את החלק התחתון. אחת מהבנות בחוג אמרה לי: "מה את עושה?!" בזילזול, מה שגרם לי לחרב את היצירה מיד. התפאדחתי שעשיתי משהו לא נכון. לא עשיתי שום דבר לא נכון, חוץ מלהעלב מילדה טיפשה. גם לחוג הזה לא חזרתי יותר.
והיו עוד חוגים שגם אליהם לא חזרתי יותר, כי לא הרגשתי שאני עושה מה שצריך שם במושלמות.
חוץ מטניס. טניס אהבתי. גם כשכבר לא הייתי בחוג, הייתי משחקת עם חברה באופן קבוע במשך שעות רצוף, עד שמרוב תשישות התחלנו לרוץ בסלומושן שכזה. וזה למרות שהבק-הנד שלי אף פעם לא היה משהו ועל מכת פתיחה כמו שצריך בכלל ויתרתי, כי מעולם לא הצלחתי בה.
אני זוכרת שהייתי ילדה כל כך טובה וצייתנית. בכיתה ח` הייתי צריכה להתחיל להרכיב משקפיים, לא רציתי לקחת אותם לבית ספר, פחדתי שיצחקו עלי. רבתי כל כך עם אמא שלי על זה, אבל היא שבדרך כלל היתה ותרנית, הפעם התעקשה באופן שנראה לי בלתי מוסבר ולא רגיל. בסוף הלכתי איתם, אבל היום אני לא מבינה איך לא עלתה בי, אפילו, המחשבה לרמות, לעשות כאילו אני הולכת איתם ואז להסיר אותם לפני הכניסה לבית הספר. מצד שני, אני זוכרת את ההורים כועסים עלי הרבה, וואלה, הייתי ילדה כל כך טובה, על מה הם כעסו?? היום אני ממש לא מבינה מה עשיתי כל כך רע שהם כעסו כל כך הרבה. בגיל ההתבגרות אפילו לא התמרדתי. אבל הילדה הטובה והצייתנית הפסיקה להכין שיעורי-בית כבר בכיתה ו`, למרות הפחד הגדול שיתפסו אותי, ובתיכון, באחת השנים, החסרתי חודש שלם במצטבר בהברזות. לא שהלכתי לים או משהו כזה, כבר אז העדפתי לשבת בבית. את ציוני הבגרות הורידו לי ציוני המגן, כי המורים לא העריכו אותי נכונה. שנאתי ללמוד ברגיל, אבל בשביל הבגרויות קמתי בארבע לפנות בוקר כדי ללמוד עוד קצת. בכיתה ט` הממוצע שלי היה 6 ואף איימו עלי שאני לא אוכל להמשיך בכיתת בגרות רגילה אם הממוצע לא יעלה. באוניברסיטה כבר סיימתי את התואר בהצטיינות, חלק מזה בזכות העובדה שעברתי את אותם מבחנים שוב כדי לשפר את הציון, גם אם זה היה מ-85 ל-90, למרות שהמבחנים גרמו לי ללחץ עצום.
עירוב כזה משונה של חוסר בטחון ותעוזה, של פרפקציוניזם עם זילזול גמור. היום אני מבינה שאיבדתי חלק מהביישנות, אבל גם איבדתי חלק מהאומץ. איפה זה משאיר אותי? באותו מקום נראה לי.