Mammas, Don`t Let Your Babies Grow Up To Be Cowboys

מעניין לאן החיים מובילים אותך.
הנה היום אנחנו כבר כמה שנים טובות אחרי שנת 2000. ילדים שנולדו אז, הם היום כבר בני 7. כשהייתי צעירה שנת 2000 נראתה לי עתיד רחוק רחוק ומיסתורי. היו כל מיני תחזיות, כמו שהעולם יחרב בשנת 1999, או יותר מאוחר, שבאג כוללני ישתק את כל עולמנו נסמך המחשבים. גם לי היתה תחזית אישית משלי. הייתי יושבת ומחשבת שאני אהיה בת ככה וככה ובטח אהיה נשואה כבר ויהיו לי ככה וככה ילדים לפחות, לפי חישוב הגיוני.
אף אחת מהתחזיות לא התגשמה.
לא חורבן, לא באג, לא החיים שתכננתי.
למה בכלל תכננתי את החיים האלה בשבילי מהתחלה? אז לא יכולתי לחשוב בצורה אחרת בכלל. זה הרי המסלול שעל כולנו לעבור. היה ברור לי שאני אלמד, אמצא עבודה קבועה, אתחתן ואוליד ילדים והכל בזמן הנכון. זאת היתה השאיפה שלי. שאיפה כתובה בדברי הימים של כל אלה שהלכו לפני. איך לא הכנתי את תוכנית ב`?
לא חשבתי על אפשרות אחרת, כי לא יכולתי לתפוס שתהיה אפשרות אחרת.
אוקי, אני כבר שנים טובות חיה אפשרות אחרת. עובדה שזה קורה. רק שזה תפס אותי לא מוכנה.
איזו ילדה תמימה הייתי. איזו ילדה אופטימית. איזו ילדה קונבנציונלית.
והיום? כנראה שאני עדיין ילדה, כבר לא תמימה, כבר לא קונבנציונלית ולחלוטין לא אופטימית.
כבר שנים שאני מבכה את אותו חלום ישן, לא עוצרת לרגע לחשוב אם זה מה שנכון לי או לא, אם זה מה שמתאים לי או לא. הרבה שאלות יש לי, תשובות אף אחד לא יכול לתת לי. בזמן הווה, גם אני לא.
אולי החלום הזה לא התגשם כי זאת לא מה שאני בכלל? הרעיה, האמא, הבחורה הנורמטיבית. אולי יש סיבה שהוא לא התגשם? אולי זה לא סתם חוסר מזל?
אולי אני בכלל ה-free spirit שאני מתעקשת כל הזמן שזאת לא אני?
פעם הייתי מקובעת, רוצה בכוח להיות כמו כולם, ילדה טובה הולכת בתלם בלי עצם מרדנית בגוף שלי, אבל הסדקים התחילו להיווצר וככל שהזמן עבר הם הפכו לתהומות בלתי ניתנים לגישור.
הפכתי עכשיו לכל מה שלא הייתי בגיל ההתבגרות שלי. אכזבתי את ההורים שלי, אכזבתי את עצמי. שותה ומעשנת, בועטת בכל מוסכמות החברה. דווקא בגיל שבו צריכים להיות כבר בורגנים מיושבים אני מתפרעת.
מה עובר עלי?
הזמן, אפשר להאניש אותו - לשייך לו כוחות, לפחד ממנו, להודות לו. מרחק הוא מימד שקל יותר להבין, ואולי דווקא בגלל הקושי בהבנה שלו, את מימד הזמן אנחנו מאנישים.
אני לא יודעת למה הייתי הופכת אם הייתי מקימה משפחה משלי ונשאבת אליה כמו כולם בזמנו, אבל אולי לא הייתי הופכת למה שאני היום. אני דווקא אוהבת את מי שאני היום, אבל זה רק כי זה כל מה שאני מכירה.
אם ההיא של החלומות מאז, הייתה מגשימה את החלומות שלה, מה היתה חושבת על אני של היום ואני של היום, עדיין נאחזת באותו חלום ישן, בעוד הזמן, אותה ישות חיה ונושמת, דופק לי על הקודקוד וממש צועק לי כבר להתעורר, שזאת לא אני. אולי מעולם לא הייתי והוא רק זה שמאפשר לי לשים לב לדברים ולראות את כל זה.
ואולי כן הייתי, אבל זה עבר, היה יכול להיות שלי ופשוט פיספסתי את ההזדמנות. או שאולי אף פעם לא הייתי מרוצה גם אם הייתי משיגה את אותו חלום.
איך אפשר לדעת, אם אני בעצמי לא מכירה את עצמי? מי יענה לי אם לא אני.
יכול להיות שתהיה משהו אחד בתקופה אחת ומשהו שונה ממנו ב-180 מעלות בתקופה אחרת? קשה לי להאמין בזה, כי אני מאלה שצריכים את בסיס האם לחזור אליו. תחושה מבוססת היטב של מי אתה ולאן אתה הולך.
אולי הגרעין הזה של הנפש החופשיה היה תמיד נטוע בי והתכחשתי אליו, או שלא הייתי מודעת לו ורק כשהתנאים היו מתאימים, הוא העיז לבצבץ מבעד למחסומים ולנסות לפרוח.
ואני, עדיין מנסה לבעוט בו ולדרוך עליו, לקמט אותו חזרה אל מתחת לאדמה.
עדיין לא מאמינה שזאת אני.
עדיין לא מוכנה לקבל את צורת החיים הזאת.
ואם הייתי פוגשת את ה"נסיך" עכשיו, האם הייתי חוזרת להיות אותה ילדה תמימה, אופטימית וקונבנציונלית של אז, או שהנפש שלי, שלמדה להיות חופשיה במהלך השנים תנסה להאבק ולהפריע? אני יודעת שהיא תנסה להפריע, היא תמיד הפריעה למעשה, כל זוגיות היתה לי קשה, ולא בגלל שיש לי בעיה עם זוגיות. ההיפך, תמיד רציתי זוגיות עד כדי הטמעות ואיחוד מושלמים. ואולי זה דווקא הצד שבי שרוצה את החופש, שגורם לצד הזוגי שבי לרצות בזוגיות עד כדי פחד מנטישה והוא עושה את זה בכוונה כדי שינטשו אותי...
זוגיות נורמטיבית או בדידות חופשיה. איך אפשר להסביר שלמרות הצורך הנואש שלי באהבה אני עדיין לבד? מה מפחיד אותי כל כך, מה מקור החומות שאני בונה?
הרבה מילים, הרבה בילבלול.
הכל מתמצה לזה שפעם היתה לי תחושה ברורה לגבי מי אני אהיה בעתיד. העתיד הגיע ועבר ועמו עברה אותה תחושה ברורה.
אז מי אני באמת, הנסיכה מהאגדות שקיוויתי שאני אהיה, או ה-cowgirl בנשמה שהתכחשתי לה?
ואם אני שתיהן? אז צפוי לנו `קאט-פייט` שחבל"ז...