פורסם ב27 בפברואר 2006, 18:09
יאללה, מזמן לא שועשנו:
גם אני רוצה "להתבכיין" על המחלה שלי. ואני מתכוונת למחלה אמיתית, ציניקנים שכמותכם! גם עלי נפלה מחלה כך סתם ביום בהיר. אומנם היא לא מפריעה לי בחיי היומיום (אז היא מאוד הפריעה לי דווקא), אבל היא איתי להשאר ולהפריע לי בפרקים נבחרים של חיי בעתיד. גם אני הייתי מאושפזת בבית חולים, לשבוע. סבלתי מכאבים איומים, אסור היה לי לרדת מהמיטה, לא יכולתי להתקלח והייתי צריכה לעשות בסיר ולפתח עצירויות וטחורים, להיות מחוברת לאינפוזיה תמידית ולהדקר באופן עקבי 3 פעמים ביום, כל יום (היה יותר שווה מהארוחות שחילקו שם 3 פעמים ביום).
טוב, התבכיינתי מספיק? אפשר לעבור לדברים המעניינים?? אז ככה, חוץ מהעובדה שלא יכולתי לרדת מהמיטה, גם סבלתי מקוצר נשימה איום (שבא עם המחלה) ונוסף לכל הצרות גם הייתי במחזור. עכשיו, מחזור היום זה לא ביגי, יש היום פקקים נהדרים (ר"ל – טמפונים, למי שזה לא ברור ולקריסטין מ"הדוגמניות"), תוקעים אחד וכל הרעל נשאר אצלך בגוף, פשוט ביותר. טוב, אז הייתי צריכה לשים טמפון. אמא שלי סגרה את הוילון שמסביב למיטה וביקשתי ממנה שתעמוד ותשמור בחוץ. בגלל קוצר הנשימה, כל פעולה הכי קטנה, גם בשכיבה, זה היה כאילו עכשיו סיימתי ראשונה את טריאתלון אילת, רק בלי המדליה (עד היום אני מחכה לה, לא מבינה את ההחרמות האלה!). אז הורדתי את הבגדים התחתונים ופתחתי רגלים. בעודי שוכבת - ואוספת קצת אוויר - בתנוחת הראש של התינוק אוטוטו בחוץ (או ראש אחר אוטוטו בפנים, תבחרו באפשרות עימה אתם מזדהים יותר), טרח! נפתח הווילון בסערה ומתמחון קטן של בית החולים עומד בפתח בזווית מכוּונת היטב! The lucky bastard... לשניה אחת הבטנו זה בזו עד שהוא נזכר לפלוט "אופס" והתחפף.
כמובן שאחר כך אמא שלי קיבלה כאלה צעקות, שאחריהן בית החולים לא היה צריך לדאוג יותר למיטות פנויות, כי כל מי שלא מת שם עדיין, חטף בזכותי התקף לב קטלני. שמחתי לתרום את חלקי גם ממיטת חוליי...
פוסט זה מוקדש (את הסאה) לכל הבלוגרים שמקבלים תגובות של קוצ`י מוצ`י רק כי הם חולים במחלה סופנית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה