פורסם ב23 במאי 2007, 11:00
אין ילדים - אין חגים. אין עבודה – כל יום חגיגה.
בקיצור, לא מרגישה שום חג עכשיו, רק פחות מכוניות ברחוב. אבל פחות רעש מהרחוב – יותר רעש ששומעים מהשכנים.
נגמרו לי כל הגבינות הרבה לפני החג. אז ככה שאני לא יכולה לחגוג גם בכאילו עם עצמי, לאכול קוטג` על פרוסה ולהגיד שהנה יש אווירה של חג. לעומת זה, סוף סוף יצא לי לחגוג "חג" נשכח אחר, יום העצמאות, שגם אותו לא הרגשתי, בטחינה של המון קבבים שקיבלתי בחינם מהסופר, שאריות שרצו להפטר מהן כנראה. אני שומעת זימזומי קנאה מהקהל?
אני תמיד נזכרת מאוחר מדי, מה אני אעשה, אולי ביום כיפור הבא יצא לי לחגוג את החג הנוכחי. אה, בעצם לא, לא גבינות ביום כיפור! זה החג של בשר החזיר, כן?
אח שלי התקשר אתמול, אמר שההורים נוסעים לחו"ל ואני עוד יכולה להתקשר לאחל להם נסיעה טובה. משום מה הוא היה מופתע מזה שאני הייתי מופתעת. הוא לא ידע שלא דיברתי עם ההורים מאז חג אחר, שאותו, לשם שינוי, הכריחו אותי לחגוג לאיזה ערב אחד. אז היו מצות על השולחן וכולם התחילו לדבר ארמית, ועוד במהירות עצומה, אז הבנתי שזה פסח.
לא התקשרתי, אבל התבאסתי. יש להם בן יחיד עכשיו. שכחו שהיתה להם גם ילדה פעם. גם אני אשמה בזה. נורא להגיד, אבל בימים רגילים אני הכי מתגעגעת לכלבה. החגים מזכירים לי בכוח, שחוץ ממנה, יש עוד כמה נספחים במשפחה.
חגים זה דבר של ביחד ושמחה. גם את זה הרסתי, לא בא לי ביחד ולא בא לי שמחה. אבל בא לי שיבוא לי, במיוחד בחגים.
חג שמייח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה