| פורסם ב2 ביולי 2006, 6:13 |
שאין לי כוח ללכת לארוחה המשפחתית לכבוד יום ההולדת התשעים ומשהו-כאן מסריח-אה, זה רק עוד גופה שבדרך, של הדודה הזקנה, ביום שבת אחרי שבלילה הקודם הלכתי לישון בדיוק בזמן שאחד השכנים התחיל לצפות שוב בשידור חוזר בפעם ה-12,775 בסרט הטבע הזה שרודף אותי לא משנה כמה דירות אני עוברת של חיות קטנות עם כנפיים שעושות רעש של צלילים של חלונות נפתחים ונסגרים כמו במחשב (גם לכם זה קורה??).
שאין לי כוח להיות נחמדה, לחייך חיוכים מזוייפים ולהעמיד פנים שהכל בסדר, גם בזמני החופשי, שלא בשעות העבודה, בלי שאף אחד משלם לי על זה!
שאני מעדיפה לבזבז את יום שבת על 5 שעות של לחיצה על ריפרש בבלוג שלא קורה בו כלום. שעה ורבע של אוכפים לוהטים. האזנה במשך ארבע דקות של פעמיים ברצף לנעימת love me tender של קליידרמן. דקה של קריאה בספר של 500 עמודים. ועוד כמה שעות של עילפון חושים אחרי שלוש דקות ושמונה שניות של שתיית וודקה, לא כולל הזמן שלוקח להוציא את הבקבוק מהמקרר ולמזוג לכוס.
שאני בגיל להתעצבן על לפחות חמישה ילדים משלי ואני לא חייבת להם דין וחשבון ואז מה אם אין לי ילדים, שידמיינו שיש ויקחו אותם לטיול בעגלה פעם בכמה זמן, לא יזיק להם לעזור לי קצת עם בייביסיטר!
שאני בדכאון או סתם אנוכית חסרת סנטימנטים, אחד מהשניים (או שנייהם אחד), אני עדיין חולה בראש.
שנכון שיש דברים שחייבים לעשות גם אם לא רוצים וזאת בדיוק הסיבה שאני מתרכזת עכשיו במחוייבות קודמת של לשאוף ולנשוף.
שאני לא מחרימה אותם, אלא שאני מחרימה את החיים. וחוץ מזה, החיים הם אלה שהתחילו! אני רק מחזירה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה