אני לא באמת משוררת
אבל מה עושים כשהעצב גודש
כמו מים שוצפים בנהר גועש ורועש
אתה אומר ששירים צריכים לבוא מהלב
אך המילים יוצאות לא שלמות, לא פוגעות
כנופלות על אוזני החירש
ואני מנסה, למצוא ביטויים
הם מרפרפים בחלל מסביבי
כמו פרפרים,
נוגעים לא נוגעים, כמעט לועגים
איך אוכל לתפסם, להפכם לשלי
אני לא משוררת, אולי אין את זה בי
אתה אומר שמספיק שהשיר יבוא מהלב
אז הוא יובן ויחדור ויחיה
ואם אני סופרת שורות אז זה לא זה?
לא יכולה לברוח מעבר לרציונלי
למצוא מטאפורות גדולות מהחיים
לרגש כמו שרק מעטים יודעים
גם אצלי נשברות אשליות מבוקר עד ערב
דרך כוסות של זכוכית ומיטה קרה
בבדלים של סיגריות
בשברי בקבוק אלכוהול על רצפה
זה יותר טוב? זה יותר מרגש?
מהלב, מהמוח, מתוך הקרביים
הפנים נשפך החוצה, זה באמת משנה מאין?
כל מילה זו דימעה, אמיתית, מלוחה
מילה עוד דימעה אט אט מצטברות
וכשהן משפטים, בי הן חוצבות תעלות
וככל שרטוב אני יותר מרגישה
כמו אדמת מדבר מחורצת ויבשה
קוים ארוכים, עמוקים ושחורים
וביניהם קצת ממני, חלקים חלקים
אני לא משוררת, הלוואי והייתי
אני יודעת שהכאב אז היה,
פחות אמיתי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה