פורסם ב5 בינואר 2007, 2:19
לא מזמן שמעתי סיפור שהתרחש בארץ אחרת, לא פה, נקרא לה מדינת זנזיבר, והוא הולך כך:
על עץ עבות אחד גרה משפחת בבונים, משום שהם היו מסוג בוזגלו, נכנה אותם בשם משפחת בוזגלו. על אותו עץ גרה משפחת קופיפי למור פייבישים, נכנה אותם משפחת פייביש. בבוני משפחת בוזגלו היו גדולים וגברתנים ולמורי פייביש קטנים, שקטים ועדינים. כל מה שמשפחת פייביש רצתה, היה לחיות בשקט ובשלווה על העץ שלהם, להקשיב לציוץ הציפורים ולאכול בנחת סלט עלים. למשפחת בוזגלו לא היה אכפת מחיים של שקט ושלווה. היום ידוע שקופים גדולים הם לא בדיוק צימחוניים, אלא גם אוכלי בשר. הבוזגלו היו בבונים טורפים. הם לא פחדו מאף אחד. הפייבישים ידעו שהם צריכים להזהר לא לעורר את חמתם של הבבונים שגרו מעליהם. וכך, גם כשהבבונים היו חוגגים, מקפצים מענף לענף וצווחים ברוב רעש, הלמורים הפחדנים היו מסתגרים להם על ענפיהם ומשתדלים בעצמם לשמור על השקט, אולי ילמדו מהם שכניהם. משפחת פייביש אף פעם לא העזה להתלונן בפני משפחת בוזגלו על רעש, כי בוזגלו היו בבונים עצבניים ותוקפניים וכולם פחדו מהם. יום אחד אבא למור פייביש רצה לבנות כמה מדפים מענפים בשביל אמא למור פייביש. היה זה ביום שישי בשתים-עשרה בצהרים. אבל למשפחת פייביש אסור לעשות רעש, כי הם לא בבוני בוזגלו. ירד אבא בבון בוזגלו לענפי משפחת פייביש והחל צווח על אבא למור ברוב תוקף שזה יום שישי בצהרים ומה פתאום הוא מרעיש. אבא למור פייביש התנצל ברוב שפיפות שעדיין לא ממש צהרים, אבל זה לא עזר והוא נאלץ להפסיק את מעשיו כי הרעש הפריע למשפחת הבבונים.
יום אחר, משפחת בבוני בוזגלו החליטו לשפץ את כל הענפים שלהם. אחרי כמה ימים, כשהרעש היה כבר בלתי נסבל, החליט אבא למור פייביש לעשות מעשה, עלה למעלה וביקש במטותא מאבא בבון בוזגלו להנמיך קצת את עוצמת הדפיקות ולהרים את העלים במקום לגרור אותם. אבא בבון בוזגלו אכל מיד במטותא לאבא למור פייביש את הראש.
מוסר השכל, כשאתה בוזגלו מותר לך לשפץ את כל הדירה וכשאתה פייביש, אסור לך גם לתקוע שני ברגים בארון שחלקיו לא הורכבו עדיין עד היום.
ככה בדיוק שמעתי את הסיפור הזה מפי הקוסמטיקאית שלי, ששמעה אותו בעצמה ישירות מאמא למור פייביש. מסתבר שיש קופיפים שיודעים לדבר עברית, המממ, גאלית, אה לא, זנזיברית? לא משנה, מה שלא תהיה השפה במדינת זנזיבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה