Google
* סבלנות, הבלוג עדיין תחת בניה.
* הפוסטים הועתקו מהבלוג בתפוז.
* אה כן, הצעות לשיפורים יתקבלו בברכה.
* לא מצליחים להגיב? תזיזו את העכבר לאט מעל חלון התגובות עד שהוא יהפוך לסמן טקסט.

יום ראשון, 25 במאי 2008

בנים...

ככל שאני לומדת להכיר אתכם, אתם מתגלים כיותר ויותר פשוטים וצפויים.
אז מה הבעיה? הבעיה שאני, בתור אישה, לא יכולה לחשוב באופן פשוט וצפוי. לכן אני עדיין, עם כל הניסיון והשנים שעלי, עדיין מופתעת עד כמה אתם פשוטים, עד כמה קל לכבוש אתכם או, לחילופין, עד כמה מהר אתם נעלמים כשאני לא משחקת במשחק תום וג'רי, כשאתם התום ואני הג'רי - קשה להשגה, קולית, מכאיבה כשצריך ואז, באתנחתת המירוץ, מאנפפת בריסיי הארוכים לקראת המרדף המתחדש.
מה שקורה הוא ששוב ושוב אני נפגשת עם השבלוניות שלכם ומסרבת להודות שזה כל מה שיש. לא מוכנה לקבל את זה. לא מצליחה להכנס לראש פשוט יותר משלי. ואז אני מאבדת אתכם. זאת הסיבה שכל הנסיון שלי וכל השנים שלי אתכם שווים, בדיוק ולא טיפה אחת מעל, לפעם הראשונה בה התאהבתי, לפני 20 שנה.
אני מכירה אתכם, מכירה את כל הצעדים הנכונים שיקשרו אתכם אלי ועם זאת לא מסתדרת עם קשר סבתא פשוט. קצת כי אני לא מצליחה לתפוס שזה כל כך פשוט וקצת כי אולי אני מכוונת בכלל, מבלי משים, לגובלן מסובך, אבל הרבה יותר מעניין.

מצד שני, כשאני כבר כן זורמת אתכם והופכת פשוטה וצפויה, אז אני נכנסת למגרש שלכם, באמצע המשחק?? ברור שזה לא מוצא חן בעיניכם. אז פתאום, כשאני פשוטה וצפויה כמוכם, אתם כבר לא רוצים בי יותר. כשאני אוהבת ומרעיפה חיבה, זה מבלבל אתכם. כמו תום, אתם הרי מתכננים על הארוחה שבדרך, לא צפיתם שתשכבו עם בטן מלאה וכפתור פתוח על הספה, מחטטים בין השיניים בקיסם, לא זוכרים שאכלתם בכלל וסובלים כאבי גזים...



מוסיפה תווית חדשה:

יום ראשון, 18 במאי 2008

בלוג של ילדה בת 15

(תלחצו על הכותרת)

אני כל כך מקווה שהיא והחברות שלה לא מייצגות של שכבת הגיל הזאת בארץ.
אולי אני סתם מקנאה? כי אלי נכנס גבר בפעם הראשונה רק בגיל 22? וזה היה כרוך בכאבים איומים...?
כי החבר הראשון שלי היה בגיל 19? ואני תמיד אזכור את השאלה של אמא שלי, אחרי שחזרתי ממנו פעם: "אתם לא ישנים יחד באותה מיטה, נכון?" ואני השבתי לה, רק בשביל שלום-בית: "לא" וביני לבין עצמי תהיתי על פער הדורות ועל תמימות של אישה בת 50 וגם, אם זה בסדר ששיקרתי.
על הבלוג של הילדה הזאת עליתי ברשומה שלה על כך שהיא כבר לא בתולה, איזה שתי רשומות אחורה מהרשומה האחרונה שלה. בת 15, שכבה עם בן 19 והיה לה כיף על הפעם הראשונה. ואני תוהה למה זה מטריד אותי.
אולי כי אני גם תמיד אזכור את השוק של רופא הנשים שהייתי אצלו בשביל איזו בדיקה, כשהוא שמע שאני עדיין בתולה והייתי אז בת 21.
היא מספרת עוד שכל החברות שלה שכבו, הכי הרבה, עם בנים שכבה אחת מעליהן. כל החברות שלה?

והנה ציטוט מעלף על החברה שביקשה תמונת עירום של החייל בן ה-19: "טוב, אפשר להבין אותה, כבר כמה חודשים שהיא לא עשתה סקס עם מישהו חחחחח".

חחחח ממש....

זה בסדר, השלמתי את הפערים מאז, יותר מרוב הבנות החסודות של שכבת הגיל שלי, אז למה אני עדיין המומה ולמה אני תוהה אם פיספסתי משהו שילדות בנות 15 כבר יודעות?

יום רביעי, 14 במאי 2008

לא עבד של אף אחד

לפחות כאן...

לילי התקשרה עכשיו,

היא מנסה כבר לתפוס אותי יומיים או שלושה.
חברת ילדות שלי שעברה בעקבות בעלה ומשפחתו לירושלים, עשתה שם שלושה ילדים ומסתבר שעכשיו הם מתגרשים והיא חוזרת לצפון.
התקשרתי להורים שלי לעדכן אותם על השידרוג, ולו רק בשביל שאמא שלי לא תנסה לחפש אותי בטלפון במחלקה שאני כבר לא עובדת בה, ואז אמא סיפרה לי שהיא דיברה איתה שעה בטלפון, כי היא התקשרה גם להורים שלי, והיא במצב קשה וחוזרת למחוזות ילדותנו.
אז השיחה עם אמא שלי גרמה לי לענות לטלפון כשלילי התקשרה מקודם שוב. למזלה, שוב הייתי שתויה ולכן חברותית, מבינה, נחמדה ושופעת מחמאות ושמות תואר שעיקרם הוא "מאמי שלי". וכל זאת למרות שלושת הילדים שלה, הצווחים ברקע.
המסקנה שלי, אין כמו חברי ילדות.

שודרגתי! (שמו עלי עציץ ומעכשיו נא לכנות אותי - "המזכירה")

החסרונות:
צריך להתלבש יפה ולהתאפר כל בוקר.
צריך לסבול את המזכירה שאני מחליפה אותה עוד כמה שבועות (מסוג האנשים של: "בניתי, עשיתי, עד שהגעתי לא היה...").
זה 9 שעות עבודה ולא 4 כמו בחודש האחרון.
אני עדיין חולנית-דיכאונית וזה מצריך אנרגיות לשים את המסיכה השמחה.
אני אצטרך להתמודד עם אחריות.
ההליכה לשם היא בעליה.

היתרונות:
אפשר להתלבש יפה ולהתאפר כל בוקר.
האנשים בסביבת המשרד נראים לי הרבה יותר נחמדים וכיפיים מצוות המחלקה שהייתי בה.
מהנפיחות של המזכירה שאני מחליפה אותה, צריך להוריד 50% ואז העבודה נראית הרבה פחות מסובכת.
זה בכל זאת מרחק הליכה של 20 דקות בלבד מהבית.

מה שמדהים שאנשים כבר מתחילים להתייחס אלי אחרת - להסתכל לי בעיניים כשהם מדברים איתי, לדבר איתי בכלל, להיות נחמדים אלי... זה בעיקר אותם אנשים שזילזלו בי קודם לכן.
המסקנה שלי היא שלא משנה מי אתה, משנות מה הדרגות על הכתפיים שלך.

יום ראשון, 11 במאי 2008

לא יודעת כבר מה לעשות, אפילו כותרת לא הצלחתי למצוא

העבודה החדשה היתה יכולה להיות מקפצה לחזרה שלי לחיים, אבל כמו שזה נראה לי בינתיים, היא הפכה לפטיש שרק דופק אותי, מהלומה אחר מהלומה חזרה לתוך האדמה.
לא מספיק שאני צריכה להתמודד עם מציאות אכזרית של אגודה סודית, שהוכנסתי אל בין נבכיה, מוקדם מדי, מבלי רצון ובלי אזהרה, חברת הזקנים הסיעודיים, אני צריכה להתמודד עכשיו גם עם המשרתים באותה אגודה סודית - הגלמים שעלו על יוצריהם - הצוות הטיפולי.
שום דבר שאני עושה הוא לא בסדר. לא זכיתי למילה טובה. רובם אנטיפטים חמוצי פרצוף. כשאני כבר מעיזה להגיד משהו, לפעמים נראה לי שעצם העובדה שאני לא צורחת את המשהו הזה מצד אחד של החדר אל משנהו, עומדת כנגדי והם לא מתייחסים אלי בגלל זה.
כל יום אני סופגת נזיפה על משהו אחר. פעם זו הישיבה שלי על המחשב שלהם, פעם זו הדלת של הקבלה שלא תפסתי בזמן והיא פגעה במישהו, פעם זה הטלפון שלא עניתי לו, פעם אלה אבני הדומינו שבניתי מהן מגדל ועם האבן האחרונה הן נפלו ברעש גדול. מישהו בכלל טרח להדריך אותי לגבי הטלפון הסלולרי המחלקתי ושיש לענות לו??

אני מכירה כבר את כל הזקנים בשמותיהם. אני נחמדה אליהם כל יום. אני מאכילה אותם, אני משחקת איתם, אני מתנדבת לרוץ לצלם ולשלוח פקסים במשרד שנמצא כמה קומות למטה, אני הולכת עם חולת האלצהיימר יד ביד בסיבובים אינסופיים במסדרון כשאין מה לעשות איתה והיא מסרבת לשבת, אני רצה להביא לה דף ועפרון כשבעלה עוזב אותה והיא צריכה תעסוקה כל יום בשעה קבועה, אני עוזרת להם להוריד מהשולחנות, אני עוזרת להם בהאכלה, אני עוזרת להם במצגות ובתקלות טכניות במחשב, אני מתייקת במשרד, אני מתעניינת ושואלת ומבררת אם זה בסדר מה שאני עושה.
כמעט שאף אחד לא מעריך את זה.
אני רק שומעת איפה אני לא בסדר.
אני עושה כל מה שאומרים לי ומנסה להיות תושיתית גם קצת יותר, ואז אני חוטפת על זה שהראתי תושיה.
אז ביום הראשון חזרתי בוכה הביתה בגלל המראות הקשים של אנשים שפעם היה להם כבוד והיום כבר אין, מאז אני חוזרת בוכה הביתה רק בגלל אותם אנשי צוות שמקשים עלי עוד יותר את העבודה שהיא קשה גם ככה, אולי לא מבחינה פיזית, אבל מבחינה נפשית.
בהתחלה הייתי חדורת מוטיבציה, חייכנית, שמחה, רוצה להשתלב, תוך חודש הצוות הפך לגורם שמאיים עלי יותר מאומללות סוף החיים של הזקנים שהם מתחזקים שם.
ואם זה לא מספיק, או נראה שאני סתם מתבכיינת, מספיק לשמוע את האחות, ירדנה, מחלקת הוראות לעובדות הרוסיות (זה המצב, אני רק מציינת עובדה): תשקלו רחל, תשכיבו לאה, תבדקו אברהם - בלי "את" לפני השם המפורש, כאילו הם סתם חפצים. בעצם, אפילו לחפצים הגיוני שיצורף ה"את" הזה.
כל הזמן חושדים בי. באתי חדורת מוטיבציה וכל החשדות, ההערות והפרצופים העקומים הוציאו לי את הרוח מהמפרשים.
מצטערת מאוד, אבל אני מאלה שלא חושבים שאדם צריך קודם להוכיח את עצמו ואז נהיה נחמדים אליו, אני מאלה שקודם עושים הכל של-'חדש' יהיה נוח וירגיש בבית ורק אז אם הוא לא מחזיר בתמורה או סוטה מהדרך הישרה, הוא יעורר את חמתי.
חוץ מפעם אחת, אף אחד לא הציע לי לשבת איתם לשולחן לארוחת הבוקר. הפסקתי גם ללכת לחדר האוכל לארוחות בוקר, אני גונבת פרוסת לחם מהמטבח של המחלקה. התירוץ שלי הוא שלא נורא, בשואה אנשים חיו על פרוסת לחם ליום, אני אוכל להחזיק עליה חמש שעות.
כל יום כמעט אני חוזרת בוכה הביתה, מחזיקה את עצמי לא להתפטר, מתכננת איך למחרת אני אשתדל לשבת יותר כמו בול עץ, לסגל מבט יותר מזוגג בעיניים, להחזיק את הפה סגור ואת הזרועות לצד הגוף. אולי ככה אני לא אעשה שום טעות או אספק למישהו תירוץ להגיד לי משהו עכשיו. ואז בטח יאשימו אותי באנטיפתיות ועצלות. הזבלים.





יום ראשון, 4 במאי 2008

בוא נראה, אני פרה שמנה שצריכה דיאטה, לעשות את המובן מאליו או לפנות לאיזה "נטורופת" שיתן לי תפריט של גבינה, ירקות וכדורים?

התשובה בגוף השאלה, לא?
השאלה היא לא שלי, כמובן.
מישהי בעבודה, שתמיד היתה 'גדולה' ושיש לה שכל בכל המובנים האחרים, החליטה פתאום שבחיים היא לא היתה 'כזאת גדולה' ושהיא צריכה להוריד במשקל.
איפה היית עד עכשיו? זאת השאלה שלי.
בפועל אימצתי (בכל הכוח) פרצוף מבין ושתקתי.

אחר כך היא אמרה שהיא התחילה ללכת לנטורופת שנותן לה כדורים או טיפות, לא הבנתי בדיוק איזה מהם (אולי גם וגם, מה זה מזיק...) ותפריטים מדוייקים. את נורמלית?!?!?! זה סתם זבל במקרה האחד, או שזה ממש יכול לפגוע בבריאות שלך, במקרה השני, צעקתי עליה.
בפועל, אימצתי (בכל הכוח) פרצוף מבין ולחשתי - זה אולי מזיק או לא שווה כלום.
"אני חייבת משהו שיתן לי את הדחיפה הראשונה", היא ענתה לי.
אני אימצתי פרצוף מבין (בכל הכוח) והינהנתי בהבנה.

שבוע מאוחר יותר, אימצתי מראש (בכל הכוח) פרצוף מבין ושאלתי - איך הולכת הדיאטה?
"קשה", היא ענתה, "שבוע ראשון זה רק גבינה וירקות, חוץ מהטיפות".
אני התפרצתי - מה, את מפגרת??? את רוצה לשלם למישהו שיגיד לך מה לעשות עם המובן מאליו? תשלמי לי! אני אגיד לך בדיוק מה לאכול ואיזה תרגילים לעשות וכן, לא נעים לשמוע, אבל התעמלות דרך קבע היא חלק מהעניין!
בפועל אימצתי (בכל הכוח) פרצוף מבין והתעניינתי - ומה מותר לאכול בשבוע השני?
"בשבוע השני, מותר לי מנת בשר בנוסף ביום". אני בהלם, בשוק, מעולפת על הרצפה - סחטיין, כל הכבוד לך על המאמץ שאת משקיעה, על כך שאת מחזיקה כל כך יפה, איך ירדת במשקל, רואים שהטיפות עוזרות, אחלה דיאטה. באמת.
בפועל אימצתי (בכל הכוח) פרצוף מבין ובפנים התפוצצתי...

נו באמת! גם אני יכולה להגיד לאנשים לאכול רק גבינה וירקות בשבוע אחד, להוסיף מנת בשר ביום בשבוע השני, חכו, נראה מה השבוע השלישי יביא, הפתעה... אולי תוספת של הלבן של הביצה, לתת להם לשתות מים מבקבוק של טפטפת, לקרוא לעצמי נטורופתית ולחיות ברווחה!

למה אני לא עושה את זה? כי אני לא ר-מ-א-י-ת!

כמה אנשים יכולים להיות טיפשים? כמה כמה ולמה למה?? אני לא רוצה לזלזל באופן גורף, למרות שאני מאוד רוצה לזלזל באופן גורף, אבל פשוט קשה לי להבין איך אנשים שידעו לחשוב עצמאית ונכון בכל תחום אחר, נופלים בתחום שונה. האם זה בעיקר נשים, האם תעשיית הדיאטות אשמה, האם העובדה שלא הונחלה חשיבה ביקורתית בילדים כשהם עדיין צעירים היא הסיבה, האם זה בגלל שאין מלחמת חורמה בזבלים שמשווקים את עצמם כעושי ניסים?
מה זה משנה, למה אני יכולה להבין שזו לא הדרך ושאין פתרון פלא, למה אני מבינה את רזי האכילה הנכונה (אפשר לחשוב...), השמירה על הבריאות ועל המשקל והם לא? מה לא בסדר בתמונה הזאת?

אגב, אותה אחת, לפני שפנתה לנטורופת, חיסלה מול עיניי בארוחת צהרים אחת בפסח, כמה מצות עם מרגרינה וריבה עליהן. עכשיו היא אוכלת רק גבינה וירקות. אה, וגם כמה טיפות מים. וגם יצאה לבלות ושברה את הדיאטה כשאכלה שני זיתים. שני זיתים!
היא משלמת הרבה כסף, היא מקבלת בדיוק את התמורה בעדו.
טיפשי, אבל חכם מאוד, כי זה עובד. השאלה באיזה מחיר. לדעתי מיותר ומטומטם מאוד.



תוספת בונוס לפוסט:

מישהי אחרת בעבודה, אמא לילדים, לא דקיקה בעצמה, בלשון המעטה, סיפרה איך, כנראה בגלל בעיות המזון העולמיות, בעלה לא מצא אורז לבן והביא אורז חום הביתה מהקניות. היא לא ידעה מה זה בכלל, הילדים התלוננו על הטעם. אני, שוב שתקתי, אבל באמת מה שרציתי לספר לה, זה שאורז חום הוא לא כזה נורא. משרים אותו חצי שעה-שעה במים ואז מבשלים אותו רגיל כמו אורז לבן.
איך זה שבן אדם מבוגר נתקל פעם ראשונה בחיים שלו באורז חום? איך?????
ומה שחשוב פה, שמדובר באמא לילדים שהתזונה שלה ושל הילדים שלה אמורה להיות חשובה לה.
אנשים, פשוט תתביישו לכם/זה לא פלא שאתם נראים כמו שאתם נראים (ובטח גם הילדים שלכם...).

יום שישי, 2 במאי 2008

Red Dwarf שידרו פרק לרגל ימי הזיכרון שלנו

אם כבר לצפות בסדרת מדע בדיוני, חסרת אפקטים, זו הסדרה.
כמה ימים לפני יום השואה, שודר הפרק הבא, שאני מכנה: "ניצחון הטוב על הרוע, גירסת ננס אדום", היוצרים מכנים אותו: "Meltdown", אבל קדימה תלמידים, כל הכיתה ביחד עכשיו, השורה התחתונה היא: "חו-סר ה-תוחלת ש-ב-מלחמו-אות!"

ארבעת אנשי הצוות (רימר - עם ה-H על המצח, ליסטר - זה שנראה כאילו הוא יצא מהסרט 'הקומיטמנטס' וקורא לכולם smeg head, קאט - החתול שעבר אבולוציה לאדם וקרייטן - הרובוט) מגיעים לכוכב שהוא שידרוג של מוזאוני השעווה. כל הנפשות בו הן בובות השעווה של ידוענים מההיסטוריה, שגם אמורות לשחק את תפקידיהן במקום סתם לעמוד שם. הבעיה שאחרי מיליוני שנים שנותרו לבדם, רובוטי השעווה הפכו מנטלית לדמויות אותן הם מגלמים. וכך שליטי הרוע הגדולים של ההיסטוריה, עושים כעת בדיוק מה שהם יודעים לעשות ומנסים להשמיד את עדיני הנפש הטובים.

במילים אחרות: היטלר, מוסוליני, קליגולה, נפוליאון, החונק מבוסטון, כל מיני נאצים אחרים, חברי K.K.K וכדומה (נכתב ללא סדר מיוחד...), הכריזו מלחמה על: אלביס, איינשטיין, פיתגורס, מרלין מונרו, לורל (מלורל והארדי), גאנדי ואמא תרזה (נכתב עפ"י סדר החשיבות שלהם...).

בגלל שהטובים הם מעטים/חנונים/פציפיסטים/אינטלקטואלים/יפים/אלביס המהמם, והרעים הם לא כל זאת, הם אוטוטו עומדים להפסיד במלחמה. רימר, הלוזר של אנשי צוות ספינת "ננס אדום", מחליט שזוהי ההזדמנות שלו להנהיג ולהוביל סוף סוף. מישהו. בעצם משהו. לפחות בובות שעווה.
הוא שם נשק בידי מרלין, גאנדי, אמא תרזה, הדאלי למה ושאר הטובים ומאמן אותם לקרב. שלושת חברי הצוות האחרים מנסים להניע אותו מכך בטענה שהרובוטים השעוותניים פיצחו את התיכנות שלהם, הם מסוגלים לחשיבה עצמאית (וגם לא רוצים למות) וזה הופך אותם לאנשים לכל דבר וכל מה שרימר עושה הוא בעצם להוביל אותם למותם.

בסופו של דבר הקרב מתרחש וכולם יורים בכולם. כדי להיות בטוח שהוא יינצח, לרימר יש תחבולה - בעיצומו של הקרב הוא שולח את קרייטן, רובוט הספינה, שלא יכול לסרב לבקשה של בן אדם, להעלות את הטמפרטורה בתרמוסטט של הכוכב.

הקרב הסתיים, הטוב ניצח, כי הרעים הובסו.
רימר עולז וצוהל, מכריז על היום כיום ניצחון של הטוב על הרוע ולא יכול להרגע מתחושת האושר העילאי שאוחזת בו על כך שהביא לכוכב שלום, חופש ודמוקרטיה.
הארבעה חוזרים לספינה שלהם, משאירים אחריהם כוכב ריק...


ואלביס שר בסוף את שיר הנושא! גדול!

הנה -קטעים נבחרים



מסר חשוב לנכנסים:

אהא!

בניית אתרים