פורסם ב28 בינואר 2006, 10:47
הבחור שיוצא/ייצא איתי, קח בחשבון שאם מצאת חן בעיני אחרי פגישה אחת, אתה כבר נחשב לבעלי. אני אחזור שוב ושוב בראשי על השתלשלות הארועים, אני אחזור שוב ושוב על דברים שאמרתי ועל דברים שאמרת לי, אני אזכר כל דקה עגולה בסמסים ששלחת או שאני שלחתי ואף אעבור עליהם בפלאפון, רק כדי לוודא, מינימום 10 פעמים, אני אדמיין אותך כבר מסתובב לי בין הרגלים (במובן החיובי של המילה) בחדרים בדירה שלי, מדמיינת אותנו כבר גרים ביחד, אם אני הולכת לטיול או מסעדה עם המשפחה, בדמיון שלי אתה כל הזמן לצידי, מחבק אותי תוך הליכה ואם זה בדיוק חג שיושבים בו ביחד, אתה ליד השולחן לידי, מדמיינת אותך משתלב כבר במישפוחה. קח בחשבון שאתה אצלי בראש, רגע מחשבון...1,440 דקות ביממה, שאני בציפיה כל הזמן לטלפון או הודעה ממך, שאני חיה על אדרנלין נקי, בלי צורך באוכל או מים ולפעמים גם בשינה, בלי יכולת או רצון להתרכז בעבודה, בלי שימחק לי החיוך המטופש מהפנים.
קח בחשבון שאני תלותית ונזקקת. מה שנקרא – אני צומי. אתה צריך להתקשר כל יום, לסמס לי כמה פעמים ביום. אתה לא יכול, בשום פנים ואופן, להגיד לי שנעשה משהו בערב ואז לבטל.
בבוקר היום המגיע נראה כל כך מבטיח, אוצר בחובו כל כך הרבה הפתעות (טובות) ואושר גדול. סמסים חמודים, טלפון אחד בצהרים. אומנם היו לך התחייבות קודמות לערב, אבל עדיין הצעת שנפגש לשעה וחצי לפני זה. אז לא עניתי בהתלהבות של מעודדת, אבל בפנים אחרי שסגרתי ולאורך כל היום, נפנפתי בפומפונים שלי כל היום בלי להתעייף, בלי לאכול ובלי לנשום, ואת זה לא ראית.
תבין, אני מתכננת. אין אצלי ספונטניות, אין אצלי כפתור און/אוף, אם קובעים משהו, אני שם. אני שם בפור גדול מאוד עליך, ואם זה בערב, אז אני שם עוד בבוקר. מתכננת מה ללבוש, איך להתאפר, מה אני אוכל, מה אני אשתה, איפה אני אשב, מתכננת איזה כיף יהיה.
ככל שהדקות נוקפות לפני שעת האפס, אני מתרגשת יותר, מתלהבת יותר, אי אפשר למחוק את החיוך מהפנים שלי, אני פתאום אוהבת את כולם, הכל סבבה, אח שלי. ושוב התכנונים, מתי להכנס למקלחת, מה לעשות עם השיער, לאכול/לא לאכול, ברמה של דקות ממש. ואתה לא מתקשר, ושוב לא מתקשר, ואז אני מתקשרת ואתה לא עונה, ושוב מתקשרת ושוב אתה לא עונה, מסמסת ואתה לא עונה, ושעת האפס מתקרבת! הופ, עברה בווש גדול וצרחני לא לפני שמחקה לי את החיוך מהפרצוף והושיטה לי את בקבוק הוודקה.
ואז אתה מתקשר בנונשלנטיות ואומר שהפלאפון לא היה איתך ושחשבת שאנחנו בסוף לא נפגשים ואיזה כיף לך אתה הולך להופעה של היהודים ואני עונה שתהנה ובפנים מקווה שכל הבמה תתמוטט לך על הראש.
מחר, בוּבי, אתה מחפש אותי, אני גם לא יכולה להפגש, יש לי התחייבויות קודמות – לשבת לרחם על עצמי.
פתאום אני מרגישה כל כך בבית, חזרתי לעצמי, שלום עצמי, baby, im hooome!
,התגעגעת? האמת שלא, לכי מפה!
בבוקר הכל היה כל כך אופטימי, בערב באה (שוב) הנפילה הגדולה. פארבולה.
יש לי תאור גרפי לגבי אהבה, למרות שאני לא מתמטית להחריד (ולכן נצלתם גם ממושגים טכניים אמיתיים) זה הולך כך:
כאשר אתה (אני) מאוהב הגרף נראה כמו פרבולה עם השיא כלפי מעלה (דמיינו קו בצורת קשת, אין לי כוח להשקיע ולייבא תמונה), אתה בפיסגה.
אבל אחר כך באה הנפילה הגדולה, הרי זה אף פעם לא מסתדר כמו שאתה (אני) רוצה ותמיד משהו הורס, לכן הפארבולה מתהפכת ואתה (אני) הופך להיות בתהום (דמיינו את אותה קשת, רק הפוך. הפוך, גוטה, הפוך).
לכן, אני (ולא אתה) מעדיפה להיות בקו הישר (זה הקטע הכי קשה -דמיינו קו ישר בבקשה), אומנם אין לי פסגות, אבל גם אין לי תהומות. זו התאוריה שלי לגבי אהבה. גם בקו הישר לא טוב להיות, כמו בתהום, זה משמים ומדכא והחיים לא יפים שם (הכל עובר רק בין שתי נקודות...), אבל לפחות זה לא תהום. ואסור לצאת מהקו הישר, כי תמיד תמיד חוזרים לפארבולה ההפוכה ההיא ואז לוקח זמן עד שמתיישרים שוב לקו הישר וכבר לא איכפת משום דבר.
ועכשיו לזמן קצר שוב הייתי בפיסגה ושוב חזרתי לתהום. הפעם היו פסגות ותהומות קטנים יחסית כי כמובן עוד לא הספיקה להיות פה באמת אהבה, רק יציאה מהקו הישר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה