פורסם ב28 בינואר 2006, 10:14
שוב סוף שבוע. שוב סוף שבוע לבד. בדידות איומה. מחוברת למחשב כמו לאינפוזיה. שתי תוכניות מסרים פתוחות קבוע, שם משתמש אחד בתפוז, תגובות בבלוגים, ומאחה"צ גם כרטיס הומוריסטי ומשוגע לחלוטין (בלי תמונה בינתיים) באתר הכרויות. מחכה נואשות לסימן חיים מבחוץ, למישהו שיפנה אלי וידבר איתי. כל הזמן עוברת בין התוכניות ושמות המשתמש שלי באובססיביות קטלנית, רק כדי לגלות שאין אף אחד שם, או שאף אחד לא פנה אלי. לכולם יש חיים.
פתחתי את הכרטיס באתר במקרה. שמעתי שדווקא יש כמה חבר`ה קולים שרשומים שם. עשיתי חיפוש (לא פעם ראשונה) וזרמתי עם האתר שביקש שאני ארשם כדי להמשיך לחפש (כן פעם ראשונה). אמרתי למה לא? ננצל גם את המדיום הזה להוסיף עוד קצת ציניות לחיים שלי ומלאתי אותו בשטויות ככל הניתן משדות מובנים מראש. בינתיים 6 אנשים קראו אותו, למרות שהוא בלי תמונה, אף אחד לא הגיב, בטח נבהלו וברחו כל עוד אצבעותיהם נושאות אותן.
בסוף עוד אני אפתח בלוג רק כדי שאנשים ידברו איתי. דבר אלי בתגובות, אהובי. אני כבר מרגישה את זה מדגדג. אבל אין לי אומץ עדיין. אני כותבת לבלוגירה... (הנה פירסמתי..)
טוב, ברור לי שאם אני אשים תמונה ואמלא שם ברצינות, בעיקר אם אני אשים תמונה, אני אקבל ימבה פניות. אבל זה כמו פגישות עיוורות ואני שונאת פגישות עיוורות. גם ככה רוב האנשים שם לא נראים לי, היו פונים אלי מלא בני 40+, מלא מכוערים, מלא טיפשים, מלא מכוערים כבר אמרתי? והכי גרוע יהיו אלו שקשה להחליט לגביהם, יעני, לא ממש מכוערים, לא ממש טיפשים, כאילו, אין סיבה לכאורה למה לא לפגוש אותם, ואז הולכים ונפגשים איתם כי אין לי שום תירוץ אפילו לא לעצמי ל-למה לא, ואז שוב יגיע ה:"חתיכת פוסטמה, הרי את יודעת כבר שזו כרוניקה ידועה מראש, אז למה עשית את זה???". אני שונאת דחיות, שלי...אותם... אלא מה.
נראה לי שזו שוב בריחה. כלומר, אני נותנת את כל הסימנים הנכונים, עושה דברים, אבל הכל רק בחצי דרך. כלומר, אני נכנסת לרשת, מנסה לדבר עם אנשים, יוצרת קשר (עם אלה שיוצרים איתי), יוצרת חברויות אפילו, ממלאה כרטיס, פותחת יוזר, אבל הכל רק חלקי, רק בכאילו, לא באמת הולכת עם זה עד הסוף, לא שמה תמונה, לא עונה ברצינות או מנסה ברצינות להכיר את אלה שפונים אלי, נשארת נציב קרח ומחכה להוא שימיס אותי ולא מגיע. ואני מבחינתי כאילו עשיתי הכל כדי להכיר מישהו וזה שזה לא קורה זה רק כי הצד השני (כל העולם) עפוף מדי מכדי להבחין בי! למעשה, אני מבינה שזה יותר כאילו הלכתי, מילאתי את טופס הלוטו, השארתי אותו בארנק ואני עוד תוהה איך זה שאני אף פעם לא זוכה. תתעלמו מהעובדה שגם אם הייתי שולחת אותו אף פעם לא הייתי זוכה, אבל עדיין הייתי מתפלאת. נו, אתם מבינים למה אני מתכוונת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה