צריך לרשום את השלבים, חשוב לזכור אותם.
הכל התחיל בבוקרו של אחד מימות השבוע, השבוע.
ב-10 בבוקר מעירה אותי משינה התקפה צילצולים בדלת הכניסה. אם יש צליל טכנולוגי שאני שונאת יותר מצילצול הטלפון, זה צילצול פעמון הדלת.
נשארתי לשכב בשקט בשקט במיטה, מעבירה שמות בראש ומנסה להקשיב למה קורה מחוץ לדלת.
היו דיבורים של קולות לא מוכרים.
עד שהם הלכו, אחרי כמה דקות חוזרים הקולות השטניים ומצלצלים לי שוב בפעמון.
זה לא היה יום ראשון, יום הכנסיה, אז התעלמתי שוב.
למותר לציין שפחד נוראי אחזני. צילצולים בדלת בבוקר וקולות זרים מאחוריהם, שמתעקשים לראות אותי, זה לא סימן טוב.
אחרי איזה יומיים-שלושה, כשיצאתי סוף סוף מהדירה (לקנות סיגריות, אלא מה?), ראיתי שהשאירו לי פתק ליד הדלת, להתקשר דחוף למספר כך וכך.
מרוב פחד לגמור עם הסיפור הזה כבר, התקשרתי למחרת.
מה שיגורתי ממנו, הגיע לבסוף ובלי בקבוק רגיעון של הדס, שכולם אומרים שהוא עובד, אך עלי כמובן שלא, כי אני לא מאמינה בזה ולכן אולי באמת עדיף שהוא לא הגיע, כי, כאמור, זה לא היה משנה כהוא זה.
צינורות המים מתחת לאמבטיה שלי ולמרפסת הקטנה, נוטפים להם בשקט, כבר חודשים. אני מתעלמת מזה, אך התקרה של הדירה מתחתי לא.
הדיירים מלמטה לא הודיעו לבעלת הדירה (משת"פים. הם באמת היו ערבים) ורק אחרי שהם עזבו, היא גילתה את זה.
ועכשיו, כמובן, אני מחוייבת לאינסטלטורים ובדיקות, כן ביטוח, לא ביטוח, שבירת רצפות ומלא מלא אנשים זרים ואבא שיכנסו לדירה, שאף אחד, שישנה את דעתו עלי בעקבות המראה שלה, לא נכנס אליה.
אז, לא להאמין, אבל זה היה הדבר היחיד שהפריד בין התחת שלי ובין משבצת השטיח הקבועה (הנייד על הברכיים) ומשך אותי בכוחות מחוזקים אל הכיור לעשות את הכלים, כצעד הראשון לפני סידור שאר הדירה. לפחות ברמה הנאותה שהאינסטלטורים רגילים אליה וברמה הרבה פחות נאותה ממה שאבא רגיל, אבל שיקפוץ.
אני מקווה שמצב הרוח העשייתי הזה ימשך. קודם כל הוא חייב, כי עכשיו אני כבר לא יכולה להדחיק את העובדה שעוד מעט אני עלולה לנשור כעלה בשלכת, אל הדירה מתחתי, בגלל רצפה רקובה ממים (ועוד בזמן שאני ערומה במקלחת...).
ושנית, משום שהוא יכול להיות הצעד הראשון בדרך הארוכה להבראה ולחזרה לחיים.
הכל התחיל בבוקרו של אחד מימות השבוע, השבוע.
ב-10 בבוקר מעירה אותי משינה התקפה צילצולים בדלת הכניסה. אם יש צליל טכנולוגי שאני שונאת יותר מצילצול הטלפון, זה צילצול פעמון הדלת.
נשארתי לשכב בשקט בשקט במיטה, מעבירה שמות בראש ומנסה להקשיב למה קורה מחוץ לדלת.
היו דיבורים של קולות לא מוכרים.
עד שהם הלכו, אחרי כמה דקות חוזרים הקולות השטניים ומצלצלים לי שוב בפעמון.
זה לא היה יום ראשון, יום הכנסיה, אז התעלמתי שוב.
למותר לציין שפחד נוראי אחזני. צילצולים בדלת בבוקר וקולות זרים מאחוריהם, שמתעקשים לראות אותי, זה לא סימן טוב.
אחרי איזה יומיים-שלושה, כשיצאתי סוף סוף מהדירה (לקנות סיגריות, אלא מה?), ראיתי שהשאירו לי פתק ליד הדלת, להתקשר דחוף למספר כך וכך.
מרוב פחד לגמור עם הסיפור הזה כבר, התקשרתי למחרת.
מה שיגורתי ממנו, הגיע לבסוף ובלי בקבוק רגיעון של הדס, שכולם אומרים שהוא עובד, אך עלי כמובן שלא, כי אני לא מאמינה בזה ולכן אולי באמת עדיף שהוא לא הגיע, כי, כאמור, זה לא היה משנה כהוא זה.
צינורות המים מתחת לאמבטיה שלי ולמרפסת הקטנה, נוטפים להם בשקט, כבר חודשים. אני מתעלמת מזה, אך התקרה של הדירה מתחתי לא.
הדיירים מלמטה לא הודיעו לבעלת הדירה (משת"פים. הם באמת היו ערבים) ורק אחרי שהם עזבו, היא גילתה את זה.
ועכשיו, כמובן, אני מחוייבת לאינסטלטורים ובדיקות, כן ביטוח, לא ביטוח, שבירת רצפות ומלא מלא אנשים זרים ואבא שיכנסו לדירה, שאף אחד, שישנה את דעתו עלי בעקבות המראה שלה, לא נכנס אליה.
אז, לא להאמין, אבל זה היה הדבר היחיד שהפריד בין התחת שלי ובין משבצת השטיח הקבועה (הנייד על הברכיים) ומשך אותי בכוחות מחוזקים אל הכיור לעשות את הכלים, כצעד הראשון לפני סידור שאר הדירה. לפחות ברמה הנאותה שהאינסטלטורים רגילים אליה וברמה הרבה פחות נאותה ממה שאבא רגיל, אבל שיקפוץ.
אני מקווה שמצב הרוח העשייתי הזה ימשך. קודם כל הוא חייב, כי עכשיו אני כבר לא יכולה להדחיק את העובדה שעוד מעט אני עלולה לנשור כעלה בשלכת, אל הדירה מתחתי, בגלל רצפה רקובה ממים (ועוד בזמן שאני ערומה במקלחת...).
ושנית, משום שהוא יכול להיות הצעד הראשון בדרך הארוכה להבראה ולחזרה לחיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה