פורסם ב29 בינואר 2006, 22:04
אני שוב פעם בדכאון ואני שוב פעם חייבת לכתוב, רק בשביל לעשות משהו. רק שאין לי על מה לכתוב. אולי אני אכתוב את סיפורו של הכריש הקטן. אני מכירה טוב את סיפורו של הכריש הקטן. ההתחלה של הסיפור לוטה בערפל ולכן אני אנחש אותה, האמצע של הסיפור ידוע גם ידוע ולכן אני יכולה לספר אותו בפרוטרוט, הסוף של הסיפור ידוע גם כן, כדי לחסוך ממכם את המתח אומר שהכריש מת בסוף, אבל! אל יקמץ לבבכם הענוג בחזכם, כמו כל סרט טוב אני בטוחה שגם לזה יהיו המשכים בעתיד. הכריש הקטן לא אמר עדיין את מילתו האחרונה.
סיפורנו מתחיל בלידתו של כריש קטן, הוא נולד אי שם במעמקים, מעמקיו של עולם תחתון וחשוך. אז, עדיין לא הכרתי את אותו כריש, לא הייתי מודעת לכך שנולד בכלל. רק אחר כך כשגדל ומעלליו נודעו בפי כל, או אז הגיע שמעו אל אוזניי. ובכן, כאשר אותו כריש נולד, הוא לא ידע עדיין שצפויות לו גדולות ונצורות. הוא התחיל כמו כולנו בתור תינוק, הלך וגדל, אכל, שתה והשמין ונהנה לו לשכשך במיימי השכונה שלו. עד שיום אחד, שוב כמו שקורה לכולנו (או לרובינו), הוא החליט שדיי, הוא כבר גדול מספיק בשביל לעזוב את הבית וללכת לחפש אחר גורלו. הוא החליט ללכת לחפש אחרים מבני מינו ולהקים משפחה משל עצמו. נפרד מאמא כרישה, נפרד מאבא כריש ופנה ושחה עם הזרם במסלול היחיד שאיפשר לו העולם שבו חי. הוא שחה ושחה והמשיך לשחות. הוא היה נחוש. שום דבר לא יעמוד בדרכו. עברו ימים רבים, עברו לילות רבים. הוא פגש יצורים רבים בדרכו, חלקם נחמדים, חלקם פחות, אבל אף אחד מהם לא היה מבני מינו. הכל היה זר ומוזר לו והסביבה חדשה ולא מוכרת ולעיתים הוא לא ידע באיזו דרך לבחור. אולם הוא לא התייאש והביט רק קדימה, הלאה, נע בקצב, בלי לחשוב, יש לו מטרה והוא ישיג אותה. אחרי ימים רבים של שחיה, העולם נהיה מוזר יותר ויותר מרגע לרגע, הזרם הוביל אותו היישר לתוך נקיקים צרים יותר ויותר ועוד לפני שהבין מה קורה ויכול היה לנסות לחזור על עקבותיו, הוא מצא את עצמו תקוע! תקוע, כן תקוע! הוא ניסה לכשכש בזנבו, לעוות את גופו, לנענע אנה ואנה, אולם הוא לא היה מודע לזה שהוא כבר גדול מדי. לכרישים אין מראות, הם לא יודעים מה גודל הגוף שלהם, הם יכולים רק לנחש והכריש שלנו ניחש לא נכון. לבסוף, העייפות עשתה את שלה והכריש שלנו נרדם חסר אונים כלוא בין דפנות מערה. היום הגיע ואיתו האור. הכריש פקח את עיניו. מיצמוץ אחד, פיהוק אחד ושוב מיצמוץ ו.... מה? מה ראה הכריש?? עשרות כרישים אחרים! כולם שם, תקועים, לא יכולים לזוז בין קירות המערות שסגרו עליהם. מזימה זדונית, אין ספק, סחפה אותם לשם, מושכת אותם, מפתה אותם לבוא ואז! תופסת אותם בין שיניה מבלי יכולת לזוז. אבל הכריש שלנו (שהיה קצת טיפש) לא חשב מעבר לכרישה היפה שהיתה תקוע לידו. הוא ניצל את הזמן היטב, ניצל אותו להתחיל איתה, לפלרטט איתה ולבסוף אחרי מאמצים רבים (ובלא מועמד ראוי אחר בסביבה, שכן גם היא היתה תקועה) הוא הצליח גם הצליח לכבוש את לבה ולגרום לה להתאהב בו ללא רבב (כמו שקורה להרבה גברים טיפשים שמצליחים להתעקש ולהתמיד מספיק זמן). הימים הבאים עברו בטוב על ידידנו הצעיר. הוא היה מאושר. למרות שהיה תקוע, מבלי יכולת לזוז, היתה תקועה בחורה נהדרת לצידו וביחד החליטו השניים (גם בלית ברירה) להמשיך לחיות ביחד לתמיד. הם בילו את הזמן בהכירות של זו את זה, בדיסקוסים על העתיד ועל שמות הילדים ובתהיה מדוע כולם תקועים שם ותקווה שישתחררו בגאות הבאה.
החיים חייכו אל הכריש הקטן שלנו... אבל, כמו שקורה תמיד שכקורה משהו טוב, משהו חייב לקלקל!
ערב אחד, בדיוק כשהכריש שלנו וכרישתו היפה סעדו לאור נירות והגניבו מבטים מבויישים זה לעברו של זו, משהו הריח לא טוב. בתחילה הם ניסו להתעלם מזה, אבל כשהריח החריף והחומר שרף את הסינוסים שלהם, הם התחילו להשתנק. משהו מריח פישי חשב הכריש שלנו והחל לסקור את סביבתו. הוא יגן על עצמו ועל אהובתו בכל מחיר! הוא החל להביט מסביבו בפרעות, מחפש את המקור לסבל הפתאומי. משהו קר התחיל להתגנב לגופו, הרגשה משתקת, הרגשה רעה מאוד. הוא החליט לפנות לשאר הכרישים בסביבה ואז לחרדתו גילה שכולם סובלים מאותה תופעה! הם הביטו בו במבט מוזר, מבט של הפתעה, מבט של יסורים.
המשך יבוא...
המשך בא
ובכן, עזבנו את הכריש שלנו בדיוק בזמן בו משהו רע מאוד עירער את עולמו המושלם. אי אפשר להאשים אותו שהוא לא ניסה להאבק, שהוא היה מוכן ללכת בלא להשיב מלחמה שערה. אבל החומר הרעיל שזרם מסביבו עשה את שלו, זה היה רעל חזק, רעל שרק בני אדם יכולים להמציא. הכריש שלנו הורעל! הורעל ביחד עם עשרות כרישים אחרים. כמוהו, גם בני מינו האחרים בסביבתו החלו להחנק ולהשתנק, לפרפר בפרעות ולנסות להאבק, ללא הצלחה, ברעל שזרם עתה כבר בתוך גופם. יש עוד כל כך הרבה דברים שרציתי לעשות, חשב הכריש המסכן שהבין שזה הסוף, עוד לא הספקתי כלום, לא הספקתי לחיות, לא הספקתי לאהוב, לא הספקתי להמשיך את השושלת, לא הספקתי להזדקן, לא הספקתי לעשות שום דבר משמעותי! אולם, ככה סתם בינינו, הכריש שלנו היה צר מוחין מדי, או סתם חסר מערכת עצבים מרכזית, הוא לא ראה את התמונה הגדולה. הוא לא ידע שהוא כן הספיק הרבה, כן עשה דברים משמעותיים, כן השפיע על חיים אחרים, כן השאיר את חותמו. ככה זה אצל כולנו בסופו של דבר, אנחנו מודעים רק לעולם הצר שלנו, כולנו חושבים כמו נמלים אפילו שאנחנו כרישים (טוב נו, ברור שלא חסר כאלה שחושבים שהם כרישים אפילו שהם נמלים). הכריש שלנו עשה את שלו, ביחד עם כרישים אחרים בני מינו. החיים של כל אחד ואחד מהם השפיעו, השפיעו עלי. כי אולי, רק אולי, צריכים לקרוא להם קרישים במקום כרישים ואולי, רק אולי, הם כולם נתקעו אצלי בריאות ואולי, הם גרמו לאשפוז שלי בבית חולים וגרמו לי לשכב במיטה ל-6 לילות ולעשות בסיר כשזקנות מסביבי יכולות לקום וללכת לשירותים בעצמן, ואולי, הם גרמו לי לכאבים איומים שאי אפשר לנשום ואי אפשר לישון כי זה כואב מאוד בשכיבה וכואב נורא עם כל נשימה, ואולי, רק אולי, הם גרמו לזה שחצי שנה אחר כך כשפיהקתי עדיין תפסתי את החזה בהתניה שכזאת, מוכנה לכאב החד שהורגלתי אליו בכל פיהוק.
הכריש שלנו מת. אינפוזיה של חומר בשם הפרין הכניעה אותו לבסוף. בגיל 31, כדורים של זקנים בשם קומדין ביצעו את ווידוי ההריגה למשך שנה וחצי. זריקות ישר לבטן של קלקסן מוודאות שהוא לא יקום לתחיה כשטסים. אבל אני מכירה את הכריש הקטן, הוא רוצה לחיות, הוא עדיין לא אמר את המילה האחרונה. יום אחד, כשאף אחד לא יצפה לזה, כשכולם יתרגלו לשיגרה נוחה ומשעממת, הוא יתעורר לחיים ויראה לכוווווולם מאיפה משתין הדג!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה