פורסם ב28 בינואר 2006, 11:33
אזהרה לצופינו הרגישים, זאת הולכת להיות רשומה מגעילה במיוחד.
הנוטים לפדנטיות, מסודרים מלידה ואוצרי מוזאונים כדאי שתעצרו כאן ותעברו לבלוג השכן של בת ה-3 שמספרת על הצמות שעשתה לברביות שלה.
תקבלו פה תיאורים מפורטים ל-40 המט"ר שאני חיה בהם וזה לא הולך להיות יפה. אבל אני חייבת להביא גם את הרשומה הזאת כדי לאזן קצת את הרושם המוטעה שקיבלתם עלי מהרשומות הקודמות לגבי עד כמה מושלמת ונהדרת אני.
פפפפ, מאיפה מתחילים? זה כמעט כמו לנקות ממש.
חדר הכניסה:
שולחן מלא בניירת, תיקים, נסיון לעבודה בחימר שעוד מעט יצמיח עשב ויהיה מה להוסיף לסלט ועוד כל מיני פיצ`פקס שאין לי כוח לקום לראות מה הם. על הכסאות ליד השולחן בגדי חדר הכושר מוכנים לשימוש חוזר. הרצפה מלאה בקרטונים פתוחים של הזמנות קודמות מהסופר שמשמשים הן כמקום איחסון לדברים שהזמנתי ועוד לא השתמשי בהם והן כפח אשפה לעת מצוא. עוברים בין הקרטונים והשולחן ומגיעים למטבח הקטן. הטוסטר אובן מנסה להסוות את עצמו לגוש חום בלתי מזוהה בתקווה שאני אפסיק להציק לו עם עוד שכבות שומן שיסתמו לו את הנקבוביות. הצלחת של המיקרו זקוקה לשיוף רציני שיכול לו רק בית החרושת המקורי לזכוכית בו היא יוצרה. הס"מ על ס"מ שיש, שיש לי, מלא בכלים משומשים וזבל מסוגים שונים בערמות שכל פעם אני נוזפת בו מחדש למה הוא עדיין כאן ולא הלך לפח. בפח עצמו אני כבר לא משתמשת, בשביל מה? בפעמים המעטות שאני זורקת את הזבל לשקית, לא יותר נוח שיש גישה ישירה לשקיות שפזורות על הרצפה? את קרקעית הכיור לא ראיתי כבר מזה ימים רבים, שבועות רבים, בעצם מאז המאה שעברה. לפי דעתי יש שם חור עד לסין ואם אני אנקה את הכלים שממלאים אותו אני אשאב ישר לצד השני של כדור הארץ.
למטבחון מחובר כוך קטן שאני קוראת לו "האזור האסור". כדי להגיע לשם צריך להדחק על הצד בין מכונת הכביסה והקצה של השיש וכל מה שעומד שם זה תנור בישול, כלומר אין שום חיזוק חיובי לעבור לשם אז ויתרתי על הרעיון לחלוטין. בינתיים העכבישים (שאני חושדת שהם מין אינטליגנטי הרבה יותר ממה שמצפים מהם) השתלטו על האזור האסור ולכן אסור להכנס לשם. בנו רשתות תקשורת עד שזה נראה כמו פתח מערה מהסרטים. זה הבית שלהם עכשיו, קיבלו וילה+דיור מוגן בעסקת חבילה בלי משכנתא.
נחזור על עקבותינו ונפנה לסלון. הסלון כל כך קטן, עד שויתרתי על שולחן סלון לחלוטין וכל החיים שלי פשוט מתנהלים על הרצפה. כלומר על משבצת שטיח של 10ס"מ על 10ס"מ, תיכף תבינו למה. יש כורסת קש שנשארה מסלון קש כי היא נוחה וקטנה בגודל ויש פאר היצירה- ספת נטוצי לבנה! לבנה? כן, זכור לי שקניתי ספה לבנה... איפה הספה הלבנה שלי?!?! בינתיים חוץ מצבע אוף אוף אוף-ווייט שמונח עליה, מונחות גם ערמות כביסה שצריך לסדר, או שבעצם, הגיע זמנן לכביסה שוב. על השטיח בסלון חוץ ממני, מונח הנייד שאמור להיות אלחוטי, אבל משום מה אף אחד לא יידע אותו והוא המשיך להתנתק בעקביות מהרשת עד שחיברתי ישירות עם כאבלים ולכן יש כאן מסלול משוכות מוכן לשימוש מיידי לידיעת המתאמנים לאולימפידה. בנוסף, חפיסות סיגריות ריקות, ערימות טישו משומש, בקבוקי וודקה ריקים, אחד מלא, כוסות קפה שניצלתי עד תום (שזה אומר שימוש חוזר של לפחות 5 פעמים רצוף), עוד קצת ניירת ואפר סיגריות מפוזר כמו פתיתי שלג של תחילת אוגוסט איפה שהוא בעולם. מרפסת הסלון היא עוד אזור נגוע ולכן בלתי-נגוע אחד. לשם יוצאים פעם בחודש בערך, אחרי הכנות מדוקדקות שלא יביישו משלחת סיור לקוטב הדרומי, כולל הליכה זהירה תוך בדיקת הקרקע שלא ליפול לבורות של קרטונים וליכלוך מן החוץ, כלומר, הולכים לתלות כביסה.
נעבור שוב את מסלול המשוכות ונשים פעמינו לחדר האהוב עלי ביותר, אם הוא היה בבית אחר, חדר השינה. המיטה – ברור שאני לא אבייש את הפירמה ואחליף מצעים, אחרי הזנחה פושעת עקבית כל כך בשאר הבית. אז לא החלפתי מצעים כבר כמה חודשים, הפשפשים בטח כבר בנו מונופולין של ערים אצטקיות ואוטוטו הם הולכים להמציא את הגלגל. להנות ממצבי כרווקה ולישון באלכסון אני לא יכולה, בגדים רבותי בגדים. והדבר הכי נורא שיכול להיות, באמת! אסון האסונות!אין אין יותר גרוע מזה! היא שבורה, המיטה. שבר לי אותה גבר גדל גוף במיוחד. אחרי שנים של טילטולים ועינויים היא לא עמדה בזה יותר וקיבלה פיק בירכיים, קרסה לה הרגל. אז ככה שבינתיים את המשקל שלי היא סובלת, אבל עוד גוף אחר שם ונמצא את עצמנו אצל השכנים מלמטה והם לא כאלה אטרקטיביים. יותר טוב מכלב בבית להרחקת בחורים, המיטה הזאת.
על הרצפה נעלים, מכל העונות, אף פעם אי אפשר לדעת מתי אני אצטרך סנדלים באמצע החורף, כבר קרו מקרים, לכמה רוסים. עוד בגדים על השידות מסביב, מונחים בהקפדה יתרה שלא יתקמטו (יחסית), כי אין מגהץ... החלון ריק מווילון והמוט של הווילון תלוי באלכסון מחובר רק בצד אחד שלו והצד השני מאיים ליפול עלי כל לילה ולהוציא לי עין, אבל אני מראה לו שאני לא מפחדת ממנו ולכן לא מורידה אותו. הסיפור הוא כזה: פעם היה וילון מאוד חמוד אבל אז גם צירעה חמודה מצאה אותו חמוד ובנתה עליו בית חמוד לילדיה החמודים. כן כן, יש לי הרבה סיפורי חיות בבית הזה, משום מה מישהו כן מוצא אותו קוזי וחמים, יסופרו אולי פעם. הווילון הזה נזרק. הוא הוחלף בוילון אחר מאיזו דודה זקנה עד שיום אחד נמאס לי גם ממנו וגם מעצמי ומשכתי אותו בצד אחד כדי להוציא עצבים וככה נפל המוט המאיים ובעקבותיו גם טרחתי להעיף את הוילון.
שנכנס לאמבטיה? אתם בטוחים...? איזה נחמדים אתם, יאללה בואו, רק תדלגו בין החיידקים שלא תחטפו משהו. חדר האמבטיה כולל את האמבטיה ואת השירותים גם יחד. על השירותים אני לא ארחיב, אני מגעילה גם את עצמי פה וכבר הבנתם מה זה אומר אם אני מגעילה את עצמי.... כל חדר האמבטיה עצמו מלא בבקבוקים ותמרוקים על כל פינת אמייל אפשרית, כולל מסביב לכיור ולאמבטיה עצמה (תוך איזון מדוקדק של שיווי המשקל) והם גולשים גם לשורה יפה ומסודרת על הרצפה. גלילי נייר טואלט מפוזרים לקישוט על הרצפה ובגדים לכביסה שפיספסו את הסל (טוב הוא סגור עם מכסה). שאריות צמר גפן ששימש להסיר איפור מונחות במגדל על שפת הכיור, אני עובדת על המצאת משחק ג`נגה חדש. וזה לא שאין לי פח שם, יש, רק צריך לשים שקית, המממ, "לשים שקית בפח" מה זה? מישהו פה מבין סידורית מדוברת?
ועל כל האי-סדר הזה מנצחים יד ביד זוהמה ושכבה עבה של אבק, קרדיות וחיות אחרות.
זהו, נגמר הסיור, מקווים שנהנתם, תבואו שוב לביקור אם רק תצליחו לנתק את הנעלים שלכם שנדבקו לרצפה ותגיעו לדלת בלי לקבל מכה בברך ממכשול, בים בם בום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה