אני באמת לא מבינה את התמימות של הגברים

פורסם ב14 בפברואר 2008, 22:12
יש לגברים הרווקים נטיה להתלונן על כך שהנשים שהם פוגשים מחפשות כסף ומעמד. "מה אתה עושה?" זאת אחת השאלות, שלכולם ברור שהיא לא מתייחסת לעכשיו עכשיו, כלומר לאצבע שלו באף, או ליד שלו בבייצים, אלא מכילה בתוכה מגילה ארוכה של שאלות, מ-האם אתה קופץ לכל פיפס של האמא הפולניה שלך, (דרך אגב, האם האמא שלך פולניה?), דרך-האם יש לך את האמצעים לפרנס אותי? (לפחות פנטהאוס ו-50 זוגות מגפיים) ועד ל-ברור שאתה לא גר עדיין עם ההורים, נכון?! איזה אוטו יש לך? אתה מתלבש אופנתי? משלם עלי בדייטים? פותח לי דלתות? מוריד את הזבל? מנשק את הרצפה שאני דורכת עליה? ו... זה הכל למעשה.
במשטרה,אגב, מקבלים נשים לתפקיד שוטרות חוקרות באופן אוטומטי, זו עובדה ידועה.

אני לא מבינה על מה ולמה התלונות של הגברים הללו. הם הרי מחפשים לא פחות בצד השני, למעשה אפילו יותר. לפי המסורת, הם אמורים לחפש את היופי, כיום הם רוצים שהבחורה גם תהייה יפה וגם תתרום לפרנסת המשפחה בנוסף לאחזקת משק הבית. ואנחנו הנשים, צנועות, נשארנו בבקשה הישנה שלנו – מפרנס. זה שכיום אנחנו מעדיפות יהלומים על פני שיני נמר ומבשלת צמודה על פני בשר ממותה טרי, זו לא אשמתינו! מה, גם את יוקר המחייה תפילו על הנשים??
וחוץ מזה, מבחינה אבולוציונית, לנשים יש הרבה יותר מה להפסיד. האנרגיה שאישה בהריון מוציאה שקולה לריצת שני מרתונים. הילדים שיוולדו אחר כך מצריכים טיפול צמוד 4, סליחה, 30 שנים לפחות. הגיוני שנרצה גבר שיוכל לספק לנו את כל דרישות האנרגיה וההוצאות העצומות הללו, לא?
הגבר הוא סטודנט חופשי, נווד, מפיץ זרעיו לכל רוח, שאנחנו חייבות לקרקע. האנרגיה שהוא משקיע, לא כולל פימפומים, היא מזערית, אם רק הנשים היו מוותרות ומאפשרות לו את זה. הבייציות שלנו יקרות מפז, הזרע שלכם, ובכן... יוק! בטעם כמו גם בערך.
אז די להתממות הגברית הזאת. אנחנו יודעות בדיוק מה אתם מחפשים והכל מעיד על כך שאנחנו פועלות לספק לכם את זה. המעט שאתם יכולים לעשות הוא לא להתלונן על כך שאתם יודעים מה אנחנו מחפשות!

האמת על ריפוי סרטן באמצעות שיטות טבעיות

פורסם ב2 בפברואר 2008, 23:54
בעקבות התוכנית "הקרב על הסרטן – פרק ראשון" שמשודרת בערוץ 10 ברגעים אלו.
עשו טובה, אל תאמינו.
בסך הכל ראיתי קטע קצר, אבל זה מה שהוליד את הרשומה הבאה:
הקטע שאני ראיתי בתוכנית, דיבר על אשה שהיתה בת 30 וקצת כאשר חלתה בסרטן. טיפול הכימותרפיה עשה לה רע (לההה...) והיא הפסיקה אותו ועברה לאיזו שיטה, שלא קלטתי את שמה, שמדברת על תזונה נכונה, שינה נכונה, פעילות גופנית וכדומה וכל זה בשעות המסויימות והנכונות.
בואו, הסכיתו לי, אני אגיד לכם את האמת בפרצוף, אבל לפחות זאת תהיה האמת. תוכלו לבחור אם לבחור בה או לא, אבל לשנות אותה, לא תוכלו.
האמת היא, שהאדם חי היום הרבה מעבר למה שחי בעבר.
סרטן הוא לא רק תוצאה של אורח חיים לא בריא, זיהום אוויר, מים, מזון וכו`, חוסר בפעילות גופנית והשלימו את שאר הסיסמאות ששכחתי. סרטן, הוא תוצאה גנטית של גוף חי, שפעם הראשונה במיליוני שנים, הגיע לגיל ממוצע של 80 שנה.
הסרטן היא מחלה מתבקשת. אם לא היה סרטן, לא היו חיים בכלל.
שנית, אין ספק שיש גורמים המזרזים סרטן וגורמים שגורמים לסרטן.
אתם רוצים לחיות בבועה של שאנטי באנטי על אי טרופי, לאכול רק מהטבע ולקוות שבכך תנצחו את הסרטן או שהוא לא יגע בכם? בבקשה. זו משאלה שלי גם. אבל אז תצטרכו לוותר על כל הנוחות שהתרגלתם אליה, שתי הדקות, שהן יותר מדי, לחכות לאוכל שיהיה מוכן במיקרו, הרפואה המודרנית, שבחסרונה כל שפעת או שריטה יכולים להיות פאטלים, שירותי גריאטריה מתקדמים לעת זקנה וכו`.
ובסופו של דבר, גם זה לא יכול להבטיח לכם שלא תחלו.
הלאה. אין ספק שברגע שעוברים לתזונה מגוונת ורבת סיבים, פירות, חלבונים ושאר ירקות, הגוף מרגיש טוב יותר. שמעתי גם לא פעם שמחקרים הוכיחו שפעילות גופנית, לא ברמה של הליכה במוזיאון, של 30-60 דקות, 5 פעמים בשבוע מורידה משמעותית את אחוזי המוות ובעלת השפעה מסויימת על תחלואה בסרטן.
אבל בבקשה, אל תתפסו לכל מיני שיטות טבעיות/רוחניות ותשליכו הצידה את הרפואה המודרנית.
צריך להרגיש טוב וחיובי, צריך לאכול תזונה נכונה ולהמנע ככל האפשר מגורמי סיכון כמו עישון ואלכוהול, חובה לעסוק בפעילות גופנית. הרגשה חיובית משפיעה מהמוח, שחש אותה, על הגוף. תזונה נכונה, מאיטה את התחמצנות התאים, המנעות מגורמי סיכון, זה ברור ופעילות גופנית, מוכחת שוב ושוב כעושה רק טוב למכונה המשומנת היטב, הטבעית לחלוטין והפלאית, שזה לא יאומן, שנקראת – גוף האדם.
אפשר לעשות את כל זה בנוסף להעזרות ברפואה. זה לא חייב להיות או, או.
המקרים עליהם שומעים, של אלה שעברו לשיטות הטבעיות/רוחניות, נטשו את הרפואה המודרנית והבריאו – אלה המקרים שבכוונה מדגישים אותם. הרי לא תשמעו על מקרים שלא הצליחו...
יש לזה ביטוי יפה באנגלית: cherry picking.
מה שנקרא, לאסוף רק את הדובדבנים היפים, הנוצצים ומושכי העין ותשומת הלב.
וחשוב לי להדגיש- טבעי אצלי זו לא מילה גסה, אבל בניגוד להרבה מהנוהים אחריה ללא מחשבה, זו לא המילה היחידה וה-ה-מילה...
אנחנו חיים יפה מאוד בעידן המודרני בזכות הרבה סיבות שכולן לחלוטין תלויות בטכנולוגיות המודרניות. תוחלת החיים היום היא הארוכה ביותר מאי פעם. אין טוב בלי רע.
יש מקום לגנטיקה, לרפואה ולטבע. הם שזורים יחדיו. גם כאן, לטוב ולרע.
הרפואה המודרנית אינה נלחמת בטבע, היא מנסה להלחם ברע, שלפי תפיסת האדם, הטבע גורם לנו.

סדרת: אמונות רווחות שצריך להפריך – 4

פורסם ב30 בינואר 2008, 2:02

אמא, אבל גם איינשטיין היה תלמיד גרוע ונכשל במתמטיקה!
בסה"כ רציתי למצוא אתר שתהיה בו שורה אחת בנושא הנידון: "לא נכון".
למעשה מצאתי ים של אתרים עם שורות דומות ובכלל בנושא איינשטיין, יותר מבכל נושא שבדקתי עד עכשיו, ודחיתי את הרשומה הזאת כי הרגשתי קצת כטובעת.
מאחר שהמציל עסוק עם איזו בלונדינית ולא חושב להגיע ולהציל אותי, אני נאלצת לשחות בעצמי. חבל,
כל כך רצית `ראייד` על החסקה...

במאמר מוסגר – הרשומות הבאות יהיו על איך חמצנתי לבלונד פלטינה, מיד התחלתי לחשוב שאיינשטיין הוא זה... ההוא ש... נו, זה שהמציא את ה... אה, כן! זה עם השיער הלא צבוע...! ועל ירח הדבש עם המיליונר שלי באיים המאלדיביים.

נכון שאני סוטה? מהנושא!!
ובכיין:
אלברט-כוכב הפופ הנערץ עלי-איינשטיין (להלן:אייני) נולד בגרמניה ב-1879, למשפחה יהודית, כמובן (אך לא דתית! הוריו אף שלחו אותו לבית ספר יסודי קתולי). כבר בילדותו הוא נחשף לשיחות סלוניות על מדע וטכנולוגיה, בזכות אביו ודודו שניהלו חברה למוצרי טכנולוגיה מתקדמים של אותה התקופה.
יום אחד, כאשר היה מרותק מחולי למיטה, נתן לו אביו מצפן. אייני, בניגוד לרבים מאיתנו, פשוט הוקסם מהמכשיר וישב בוהה במשך ימים במחט המצביעה צפונה, תוהה מהם הכוחות הפועלים עליה.
עפ"י עדותה של אחותו, לאייני הילד, הייתה יכולת ריכוז מדהימה. הוא היה מסוגל לשכב על הספה, כאשר מהומה ורעש מתחוללים סביבו, ולהתעסק בשקדנות בבעיות מתמטיות אותן רשם על נייר. הוריו אף נהגו לקחתו עימם למסיבות הריקודים שלהם, במקום להשאיר אותו עם בייביסיטר, בגלל מנהגו זה, לשבת בשקט עם עצמו וחישוביו.
הוא נשלח לבית ספר יסודי קתולי במינכן. שם היה תלמיד טוב. על כך מעיד מכתב מאימו לאחותה: "אתמול אלברט קיבל את הציונים שלו, הוא שוב היה מספר אחת והתעודה שלו מעולה."

המוניטין שלו כתלמיד בעייתי, או חסר משמעת, מתחיל כנראה בבית הספר התיכון.
לאייני היתה בעיה לקבל את סמכות מוריו בבית הספר התיכון, לאו דווקא מתוך מרדנות גרידא, אלא משום שהיה טיפוס חוקר וספקן. למורים, גם בימינו, כידוע, קשה לסבול נוכחות של מי שמפריע למהלך השיעור התקין בשאלות חקרניות ובהטלת ספק בחומר הלימודי ובהם. יש להניח שבשלהי המאה ה-19 ובמערכת חינוך גרמנית, המצב היה אפילו קשה יותר לתלמיד שכזה ולמוריו.
אחד ממוריו באותה תקופה, מצוטט רבות באומרו שאייני לא יגיע לכלום בחייו.
אייני, לא היה פחות טוב משאר התלמידים, כיום זה ברור, הוא פשוט היה שונה ולא יישר קו איתם.
אותן תכונות של אייני, שהביאו לגאונותו המדעית, הן אלו שהתסיסו עליו את מוריו. לקראת סיום לימודיו בבית הספר התיכון, משפחתו עוברת לאיטליה. הוא נשאר לבד במינכן וממשיך את לימודיו. לא ברור, אם ה"עניינים" שלו עם מוריו, או הגעגועים, ויתכן שגם וגם, גרמו לו לעזוב את לימודיו בתיכון לפני שהשיג תעודת גמר ולהצטרף למשפחתו באיטליה.
אולם, למרות שעזב את בית הספר התיכון מבלי לסיימו כראוי, הוא מנסה בגיל 16 בלבד להתקבל ללימודים גבוהים במוסד "הטכניון" שבציריך, שוויץ. הוא עובר מבחן כניסה, בו הוא מצליח מאוד במקצועות המתמטיקה והפיסיקה, אך לא במקצועות הלא מדעיים, משום שהוא הרשה לעצמו לזלזל בהם.
הוא חוזר לשנה לבית ספר תיכון ב- Aarauשבשוויץ, משלים בשנה זו את כל הפערים ומתקבל שנה לאחר מכן ללימודים הגבוהים שיהפכו אותו לדוקטור למתמטיקה ולפיסיקה.
בהיותו בגיל 16, התפרסמו משוואות מקסוול על הגלים האלקטרומגנטיים ואייני, כבר בגיל הזה, במקום לפנטז על בנות המין השני, ככל שאר בני גילו (ואולי בנוסף, מי יודע...), פינטז על איך זה יהיה לנסוע לצידה של קרן אור (האור הוא החלק הנראה של הגלים אלקטרומגנטים) וביצע ניסויים מחשבתיים על משוואות מקסוול.

כנראה ששתי סיבות הביאו לאמונה השגויה המדוברת:
היותו תלמיד מסוג הנטע הזר (לאו דווקא לשלילה), שמורים במערכת חינוך נוקשה, במיוחד, מתקשים להתמודד איתו.
פירוש לא נכון של שיטת הציונים בתעודת הבגרות שהשיג באותו תיכון אליו פנה לשנה, בכדי להשיג תעודה. הציונים נעים מ-1-6, כאשר 6 הוא הציון הגבוה ולא 1. בתקופה אחרת, דווקא 1 היה הציון הגבוה...

להלן תעודת הבגרות המראה במפורש כי אייני היה תלמיד מעולה, במיוחד במקצועות המדעיים, אך לא רק:

Final Grades, Aargau Kantonsschule:
Certificate of qualification foruniversity matriculation
Albert Einstein
Aarau, den 5. Sept. 1896

Deutsch
5
Französisch
3
Englisch
-
Italienisch
5
Geschichte
6
Geographie
4
Algebra
6
Geometrie
6
Darstellende Geometrie
6
Physik
6
Chemie
5
Naturgeschichte
5
Kunstzeichnen
4
Technisches Zeichnen
4
Marks: 6 = excellent, 5 = good, 4 = sufficient, 3 = poor, 2 = very poor, 1 = unusable

לתמונת התעודה המקורית


גם בלימודיו הגבוהים, אייני מצליח לעצבן את הפרופסורים המרצים, ובסיום לימודיו מסרבים אלה לתת לו המלצות, הנחוצות למציאת עבודה כמרצה למתמטיקה ולפיסיקה באחת האוניברסיטאות. חבריו ללימודים, שכן קיבלו את ההמלצות, מצאו עבודה כנדרש, אך מאחר שאף מקום לא הסכים לקבל אותו, הוא נאלץ לקבל את העבודה הידועה במשרד הפטנטים השוויצרי (עבודה שבעצמה רחוקה מלהיות צוארון כחול...).
ב-1905, תוך כדי עבודתו במשרד הפטנטים, הוא כותב את שלושת מאמריו הידועים הראשונים ומקבל דוקטורט.
מ-1909 הוא כבר מתקבל לעבודה כפרופסור לפיסיקה תיאורתית ועובר אוניברסיטאות שונות במהלך חייו בתפקיד זה.

מוסר השכל, אם אתה מאמין במשפט שבכותרת, ראשית אתה טועה ושנית, אתה לא איינשטיין...


מקורות:
1. einstein-website
2. הרצאה מומלצת בעברית! (מאתר המועדון האסטרונומי של אונ` ת"א)
3. הרצאה באנגלית
4. מאתר NASA
5. אתר זוכי פרס נובל

הגברים בחיי (טוב, לא ממש, אבל בערך...)

פורסם ב23 בינואר 2008, 6:45

אחרי הפוסט של כמה משפטים על הפייסבוק, אני חושבת שמן הראוייי (`מהדורה מוגבלת`, יא מוגבלים), לכתוב פוסט של כמה משפטים על בנים. אחרי הכל, הם גם ולגמרי במקרה אלה שעיצבנו אותי לאחרונה וגם בגלל נטיה לא ברורה שלי לשוב ולחזור אליהם, למרות שהם מספקים הנאה לזמן מה ואחרי זה אני חושבת על הכביסה שיכולתי להוריד בזמן הזה, במקום שהיא תתרטב בגשם.

הבעיה שלי (סופרייז! יש לי בעיה!) לאחרונה ובכלל, שאני נמשכת לצעירים, או שיוצא לי לפגוש רק כאלה בחוגים בהם אני מסתובבת (בלוגיה, בלוגיה, בלוגיה. ברור שהמיקום קובע...), אבל אני לא נמשכת לחוסר הבגרות שלהם.
זה פרדוקס לרצות צעיר שיודע מה הוא עושה, או מבוגר שמרשה לעצמו את העור החלק ואת חדוות הנעורים של הצעירים יותר?
אני חושבת שאני שילוב של השניים. אבל זו לא חוכמה. חוץ מעצלנות, דיכאוניות ועצבניות, אני מושלמת. וחוץ ממני, הרי אף אחד אחר אינו מושלם.

אז אין לי מישהו רציני כרגע (רגע זה זמן בלתי מוגדר ואצלי הוא נמשך 10 שנים), ואני מרשה לעצמי סקס חופשי ומאושר עד כמה שאפשר. תתבעו אותי, או לפחות תקראו לי שרמוטה, אבל רק במיטה בבקשה.
העניין (סופרייז! יש לי גם עניינים...) הוא שסקס כזה עם מזדמנים אף פעם לא נגמר טוב. כן כן, הסיפורים האלה על הסטוץ שאחר כך נמשך שנתיים, זה כמו תמיד סיפורים של אחרים. וסיפורים של אחרים, אם לא ידעתם, הם כמו תמיד סיפורים של אחרים. ובמילים אחרות: לא שלכם.
למשל, לדוגמה ולרכילות עסיסית:
אחד נהנה איתי מאוד, עד כדי כך שהוא גמר פעמיים כמעט רצוף. וכשהגיע תורי, הוא פשוט נרדם עם האצבעות באיברִי...
שני, שנהג לבוא אלי כמעט מדי שבוע, לשחק סטירפ-שבץ נא (אנחנו מבוגרים פה, כן?), ייבש אותי שעות בישיבה לצידי ולא טרח לעשות שום צעד לכיוון המיוחל, רק בגלל שאני לא התנפלתי עליו כמדי שבוע, תוך צעקת: "היכון להתפשטות, התפשט!" כנראה הרגלתי אותו לטוב. זה כבר ילמד אותי להיות שקטה וצייתנית ולא ליזום... ואחרי זה שהאחרים לא יעיזו להתלונן!
אה, אה! וזה לא שזה לא היה ברור שזה מה שאני רוצה, יש מבין?? כנראה שלא... (והמותק הזה שהולך להגיב לי מה שאני חושבת שהוא הולך להגיב לי, תאמין לי מותק, אל תחשוב להוציא הגה בכיוון של תגובה של אי אפשר להבין אותנו הנשים, הייתי יותר ברורה מהפצצה האירנית).
ויש את הסיפור, החמוד הזה, של בחור שנפגשתי איתו שוב אחרי בליינד דייט, רק בשביל אותו ניצול ההדדי. ואחרי חצי שנה אני נכנסת למשרד בעבודה, שם היה אמור לשבת טכנאי של חברה חיצונית, ותוהה מאיפה הטכנאי הזה מוכר לי... מזל שאני לא מגמגמת כשאני מדברת. חוסר מזל, שברגע ההבנה בדיוק התחלתי לגמגם.

אז הגבר הבא שידפוק אותי, צריך להיות חכם, חתיך, צעיר אך בוגר, או ההפך, כדי שאני לא אדפק שוב, יש מבין??
(אוי, אני רק מקווה שאני הבנתי את זה...)

סדרת: אמונות רווחות שצריך להפריך – 3

פורסם ב7 בינואר 2008, 9:27

ברוזוול, ניו-מקסיקו, באמת התרסק עב"מ ב-1947 וארה"ב מסתירה את העדויות

"בלילה ה-2 ביולי ,1947 פגע ברק ב"משהו" שטס מעל לחווה ברוזוול, ניו מקסיקו. העצם (אכן, היה זה עב"ם? שהרי הוא באמת "עצם בלתי מזוהה", ואף נופל תחת ההגדרה UFO היותר טובה, בהיותו עצם מעופף בלתי מזוהה ,(Unidentified Flying Objectהשאיר שאריות חלקים לאורך 400 מטר בשדה מחוץ לחווה והתרסק 250 ק"מ מערבה, דרומית-מערבית לסוקורו ניו-מקסיקו. בימים שלאחר מכן, אנשי צבא מבסיס חה"א שליד רוזוול (שכדרך אגב, משם שוגרו המפציצים שנשאו את פצצות האטום להטלה על הירושימה ונאגאסאקי, יש המייחסים לכך חשיבות מכרעת…) הגיעו לשני האתרים, אספו את כל השאריות ליד החווה ופינו את ההריסות במהירות ויעילות, תוך סגירת האזורים לאזרחים ויש הטוענים לאיומים בחווה לשתיקה. עיתוני רוזוול ותחנות הרדיו המקומיות נפגשו עם בכירים מבסיס חה"א ואלו חשפו את הצלתו של הצבא של "צלחת מעופפת". יום לאחר מכן שונה הסיפור פתאומית, בטענה שהעצם התגלה כבלון מזג-אוויר "לא מתוכנן""… (הידען).

אוקי, שני דברים קודם. דבר ראשון, לא יודעת אם מישהו עדיין מאמין בזה, אבל מעניין לשמוע את הסיפור האמיתי.
ודבר שני, אני יודעת שאמרתי שאני לא מתכוונת להכנס לבבל"ת העל-טבעי, אבל מעניין לשמוע את הסיפור האמיתי...
אני מנצלת את הכותרת הזאת לספר משהו מדהים שבחיים לא שמעתי עליו עד לפני זמן מה. מקווה שגם אתם תמצאו אותו כזה:

רגע! לפני שאתם ממשיכים לקרוא, אם למישהו יש סבלנות להקשיב להרצאה באנגלית, בקישור למטה, עדיף. הוא מספר את הסיפור בצורה מפליאה ומותחת ולקרוא קודם את הפוסט רק יהרוס את המתח.

אז עב"מ או לא ומה הסתירה ארה"ב שגרם למיסתוריות להמשך במשך שנים?
ברוזוול, ב-1947, אכן התרסק נשק סודי של צבא ארה"ב. אולם זה לא היה מטוס חדיש, צלחת מעופפת שפיתח הצבא, או כל דבר מהסגנון השווה הזה.
הפירסום הראשוני אכן דיבר על כך שנפל דיסק לא מזוהה, אולם הפירסומים הבאים כבר הכילו את ההכחשות והקטינו את הארוע לבלון מזג אוויר שנפל. האמביוולנטיות של הדיווחים הרשמיים, פלוס הממצאים המשונים שנמצאו בשטח, לא הותירו הרבה ברירות בפני הציבור והדבר המתקבל ביותר על הדעת במשך שנים היה פשוט להאמין שזה או נשק סודי, או צלחת מעופפת עם חייזרים שלא ידעו שאסור לשתות ולטוס ושהממשלה, כרגיל, פשוט מסתירה.
התקופה היתה תקופת המלחמה הקרה בין ארה"ב וברית המועצות. באין לווינים אפילו ברחם של אמא שלהם עדיין (ספוטניק – 1957), מציאת דרך לרגל אחר ניסויי פצצת האטום של המדינה האוייבת, היתה יתרון גדול, שאינו מובן מאליו.
הדרך הזאת נמצאה בזכות רעיון גאוני של פיסיקאי בשם מוריס יואינג. הרעיון הגאוני שלו יועד במקור להצלת טייסים שנפלו לאוקינוס בזמן מלחמת העולם השניה (הסיפור המלא בלינק ההרצאה למטה). בסוף המלחמה הוא הבין שאפשר לנצל את אותה השיטה שעבדה בים, לאוויר.
שיטת הריגול הזאת עשתה שימוש במה שנקרא ה-“SOUND CHANNEL” (יש לקרוא בקול רם ועם סימן קריאה! ככה לא תשכחו את השם הזה לעולם...), שנמצא הן בעומק של קילומטר מתחת לפני הים והן מתחת לשכבת האוזון באטמוספירה.
גלי הקול הם בסך הכל ויברציות של מולקולות באוויר או בנוזל. כאשר מישהו מדבר, האוויר שהוא מוציא פוגע במולקולות האוויר בחוץ, הן נעות ופוגעות אחת בשניה ומתקדמות בצורה של גל עד שהן מגיעות לאוזן של אדם אחר, שם הן מרעידות שערות קטנות המחוברות לעצבים שמתרגמים את התנועה לקול.
גלי הקול תלויים בטמפ` ומשנים את מהירותם לפי מהירות המולקולות באוויר. אם המולקולות באוויר נעות מהר, כמו שקורה באוויר חם, גם גל הקול ינוע מהר יותר. באוויר קר, המולקולות זזות פחות ולכן גם גל הקול ינוע לאט יותר.
במקרה ששני קצוות של אותו גל נעים במהירויות שונות, הגל נוטה להתעקל פנימה לכיוון הקצה האיטי (תחשבו על גל בים שחלק אחד שלו נעצר ומעיט בגלל מים רדודים יותר והחלק השני ממשיך במהירות קדימה והצידה לכיוון האזור האיטי יותר).
באותם אזורים בעומק הים ובגובה האטמוספירה, יש הבדלי טמפ` בין השכבות. כאשר גל קול, המתפשט לרוחב השמים, נתקל בשכבה חמה יותר של אוויר מעליו (בגלל שכבת האוזון) הוא יתקפל מטה, אולם נטיתו מטה שוב תעצר בגלל אוויר חם יותר, קרוב יותר לאדמה והוא שוב ישנה כיוון חזרה וכך נוצר מעבר בצורת צינור הכלוא בין שתי שכבות אוויר.


בפרוייקט הריגול, הנקרא פרוייקט מוגול, הרעיון היה כזה: כאשר פצצה אטומית מתפוצצת, היא מפיקה גל קול אדיר שמתפשט באטמוספירה. הבום הסוף סופני הזה יכלא ברובו בסאונד צ`אנל שנמצא בשמים ויתפשט למרחוק. אם יתלו מקרופונים בשמים באותו קו דימיוני, יוכלו לקלוט את צליל הפיצוץ ולדעת על כל ניסויי גרעיני שנערך בכל מקום בעולם!
מה שנפל ברוזוול, ניו-מקסיקו, ב-1947, היה בלון עם מקרופונים להאזנה לניסויים גרעינים.
היה חשוב לשמור על סודיות, כדי שמוטיב הריגול לא יפגע וכדי שמדינות אויבות לא יעתיקו את הרעיון.


ב-1995 התפרסם סוף סוף דיווח רישמי וסופי של חיל האוויר על התקרית. כל המידע נפתח לציבור. מה אתם יודעים, איזה באסה, אין גופות...
רק עוד דוגמה לכמה קל לפתח תאוריות קונספירציה על דברים שהם הרבה יותר פנטזיונרים מהמציאות...


הרצאה – Sound and UFOs
דו"ח חיל האוויר האמריקאי

סדרת: אמונות רווחות שצריך להפריך - 2

פורסם ב2 בינואר 2008, 15:07

האבולוציה היא רק תיאוריה ואינה מוכחת ולכן קוראים לה תיאורית האבולוציה
כאן יתכן וחלק מהקוראים לא יבינו מה אני רוצה מהם. אלה שאינם דתיים.
חלק כבר יודעים שהטענה הזאת היא שטות ולחלק האחר שייכים מי שבד"כ חושב שענייני מדע ותיאוריות מדעיות, לא קשורים אליו. אז במיוחד לחלק השני – עפ"י סקרים מארה"ב, 40%-50% מהאמריקאים חושבים שהאבולוציה היא `רק` תיאוריה במובן הלא-מדעי של המילה ושאלוהים ברא את האדם. חשוב להפריך את האמונה הזאת. חשוב להיות בעלי חינוך מדעי ולו הבסיסי ביותר.
הדתיים, הם בכלל לומדים מילדות לאיית את הכותרת המוטעית הזאת עם האותיות המגנטיות על דלת המקרר.
הספר של דארווין – מוצא המינים, התפרסם בשנת 1859, "מאז פרסומו, זכתה התיאוריה של דארווין לביסוס והרחבה הנמשכים גם בימינו. התגליות החשובות שנוספו, כוללות בין היתר - את חוקי התורשה של מנדל, גילוי תהליך חלוקת התא ותפקיד הכרומוזומים בתורשה, ניסוח התיאוריה המתמטית של הגנטיקה של אוכלוסיות וגילוי הדנ`א והצופן הגנטי; וכן גילויים חשובים בחקר המאובנים, כולל מאובנים המהווים את אותן `חוליות הביניים החסרות` בין הקוף והאדם. חשוב גם לציין שעד היום לא הוצעה כל תיאוריה חליפית של ממש לדארוויניזם." (פרופ` יוסף נוימן).
וכמה שנים חלפו מאז? כמעט 150 שנה, של תיאוריה שלא רק עומדת במבחן הזמן ולא הופרכה, אלא גם נמצאות לה עוד ועוד הוכחות (שדארווין בעצמו לא ידע עליהן), ככל שהידע המדעי מתקדם.
עוד טעות שקשורה לעניין זה, היא השימוש המוטעה של הציבור במילה `תיאוריה`. המדע משתמש במילה זו בשונה מהשימוש בה בחיי היומיום. תיאוריה מדעית מורכבת מהשערה שאותה מנסים להוכיח או להפריך. היא מאגדת את ההוכחות שנמצאו ועומדת בעינה כל עוד לא נמצאו הוכחות סותרות. כמו האבולוציה...

תאורית הקוונטים היא רק תיאוריה, היא לא הגיונית והיא תיאורתית בלבד
בדומה לסעיף הקודם, לא להתבלבל עם המילה תיאוריה.
גם לא להתבלבל בין הגיוני למדעי. המדע לא מוכיח דברים עפ"י אם הם נשמעים לנו הגיוניים או לא, אלא בדרך של ניסויים, שאת תוצאותיהם מקבלים ומחפשים להן הסבר, שמתאים לחוקיות מדעית, לא לדעות האישיות.
תורת הקוונטים מתייחסת לכל מה שקורה עם החלקיקים הקטנים מהאטומים. בשנים האחרונות נמצאים עוד ועוד חלקיקים שכאלה.
אלברט אינשטיין, שנוהגים להביא אותו כדוגמה למתנגד מפורסם לתורת הקוונטים, היה בעצמו ממייסדה.
הוא כן התנגד לתיאור ההסתברותי של תיאוריה זו והיתה לו בעיה עם עקרון אי-הוודאות שאופף אותה.
למעשה בפרס הנובל שלו, הוא זכה לא על תורת הייחסות, אלא על המאמר בו הוא מתאר את ההתנהגות הקוונטית של האור ומסביר את האפקט הפוטו-אלקטרי לפיו הפוטונים מתנהגים כחלקיקים אולם מכילים מנות של אנרגיה לפי התדירות שלהם ולכן כאשר פוטון פוגע באטום, הוא יפעל או לא יפעל על האלקטרונים שבו, בהתאם לאנרגיה שהוא נושא ובהתאם לסוג אטום החומר בו הוא פוגע. (שם המאמר: "על נקודת מבט היוריסטית בייצור והעברה של אור").
פיסיקת הקוונטים כבר פועלת שנים בשטח במגוון יישומים טכנולוגיים, כמו: מדפסות לייזר, מכונות צילום, מצלמות דיגיטליות, CD ו-DVD ובכלל טכנולוגיית הלייזר ועוד. בעתיד גם יהיו מחשבים קוונטים שיוכלו לבצע הרבה יותר פעולות בבת אחת בהתבסס על עקרון הסופרפוזיציה.

סדרת: אמונות רווחות שצריך להפריך - 1

פורסם ב1 בינואר 2008, 0:50

את הפוסטים הבאים חילקתי לסדרה, כדי שלא תקבלו את הכל בבום אחד.
מדובר באמונות שהשתרשו בציבור ועוברות הלאה מדור לדור ומפה לאוזן בלי שום סיבה טובה. הן נוצרו מחוסר ידיעה או מעיוות של האמת וממשיכות להתקיים מתוך חוסר הבנה, עצלות לבדוק את נכונותן, או חוסר בתשומת לב.
הוצאתי מהכלל אמונות טפלות ואמונות על-טבעי למיניהן, משום שמהכמות שלהן אני לא אצליח לצאת... אם אני אתחיל לכתוב עליהן, אני באמת אצטרך לסיים את הכתיבה מהעולם הבא.

אנחנו משתמשים רק ב-10% מהמוח שלנו
כנראה שכמה אנשים במהלך ההיסטוריה תרמו למיתוס הזה (מתוך אמונה בו, או שהובנו לא נכון).
כיום, אחרי שכבר ידועים היטב המבנים מהם מורכב המוח ועובדים על מיפוי כל אזורי הפעילות שבו, ידוע שאף נזק קטן יכול לגרום לתוצאות הרסניות.
אם מנסים לרגע לחשוב על המשפט הזה, שנזרק בד"כ לחלל האוויר בשחצנות אנושית מצויה, זה כבר נשמע לא הגיוני. האם זה אומר שאפשר להסיר 90% מהמוח בניתוח והאדם עדיין יתפקד כרגיל? הרי במקרים הידועים לכולנו של שבץ מוחי, נפגע הרבה פחות מ-90% המוח וכבר רואים שינויים באותו חולה.
במוח גם לא ידוע על מבנים או אזורים שקיימים, לכאורה, ללא סיבה. הוא לא כמו הכליות למשל, שניתן להוציא אחת ולהמשיך לתפקד כרגיל. אין בו איזה שהוא איזור שאינו מנוצל ולכן אם נלמד להפעיל אותו נגדיל את היכולות שלנו.
למעשה, אנחנו משתמשים בכל המוח שלנו, תאמינו לי, ב-100%...
אם לא היינו משתמשים בכולו, החלקים בהם לא היינו משתמשים היו פשוט נכחדים, משום שהמוח אומנם אינו יוצר תאי עצב חדשים, לאחר גיל הינקות, אבל ממשיך לגדל את הקשרים (סינפסות) בין תאי העצב הללו, עד מותנו. באותה צורה, קשרים שאינם מנוצלים, לא מחזיקים מעמד.
נראה לי גם שחלק מהטעות נובע דווקא מעצם זה שאנשים מודעים לכך שקיימת בנו יכולת ללמוד ולהתפתח, ולרכוש ידע ומיומנויות לאורך כל חיינו. זה קורה, כאמור, בזכות הגמישות של המוח ויכולתו ליצור עוד ועוד סינפסות בין הנויירונים.
אה, ועוד דבר, אם איזה מישהו רוחני אומר את זה, כהוכחה לכך שיש לאדם כישורי טלפתיה או אנרגיות למיניהן, שאינם מנוצלים, מסתתרים אולי במעמקי 90% מהמוח, ולפיכך רק צריך ללמוד לתפעל אותם, חבל על הזמן שלכם. פשוט תרביצו לו.

המקור
קישור נוסף

סיכום שנה

הבלוג שלי קיים כבר שנתיים! והאחרונה שהיתה מאמינה לזה, זאת אני. הכנתי רשימת סיכום לשנה החולפת וכך גם תהיה לי יכולת השוואה בשנה הבאה.
סיכום שנה קודם.

üמספר רשומות - 221 . כ-80 רשומות פחות מבשנה שעברה...
üמספר רשומות שהופיעו במומלצים ובעמוד הבית - הפסקתי לספור.
üמספר כניסות - 75,000 .
üנפגשתי עם - חסוי.
üשכבתי עם - חסוי.
üמספר גברים שנפגשתי/שכבתי איתם לא מהבלוגיה – 0.
üמעשנת – כן.
üשותה – הרבה.
üמשקל – אותו הדבר.
üסטטיסטיקה בספיידר סוליטר – כבר לא משחקת.
üעכשיו התמכרתי לסנוז.
üעבודה – התפטרתי בפברואר! מאז, יושבת בית.
üתחביבים – אין.
üחבר – אין.
üפסיכיאטר - יש.
üפסיכולוגית - יש.
üהחיים – נכנסתי לדיכאון וכמעט עברתי לעולם הבא.
üשנה הבאה – מכאן כבר אי אפשר לרדת. נקווה ליותר טוב מהשנתיים הקודמות.

עכשיו נחיה ונראה.

כמה משפטים על פייסבוק

פורסם ב29 בדצמבר 2007, 9:42

אח שלי אמר לי פעם על משחקי מחשב, שרק אחרי שאתה מתנתק מהמחשב אחרי כמה שעות משחק, אתה מבין את גודל ביזבוז הזמן ושיכולת לנצל את השעות האלה להרבה יותר דברים אחרים, הרבה יותר מועילים.

שאלתי משתמש פייסבוק כבד מה לעזאזל קורה בדבר הזה. קיבלתי כמה דוגמיות שהאמת, לא עשו לי חשק לקנות... הנה חלקן:

עכשיו יש גם דוגבוק לכלבלב הבית הפרטי שלך. ידיד שלי הכניס את הכלבה שלו לדוגבוק ועכשיו היא מחכה לרכוש חברים הולכי על ארבע וירטואליים חדשים. נכון לסגירת הרשומה היא עדיין לא קיבלה פניות, נראה לי שבגלל זה היא לא יוצאת מתחת לספה, או שאולי היא פשוט נרדמה.
אפשר גם ללטף את הכלב שלך בדוגבוק, בזמן שהמסכן האמיתי נובח ביאוש ליד צלחת האוכל הריקה שלו...

יש שם כל מיני קבוצות, חלקן בוודאי יעילות ולחלקן זה סתם חשוב מאוד מאוד להצטרף, מתוך איזה שהוא הגיון אקזיסטנטי, שעדיין לא הצלחתי לפצח. לדוגמה: קבוצת מחאה כנגד נהגים שנתקעים במסלול השמאלי בכביש ... שאלתי מה עושים בקבוצה שכזאת, נעניתי - כלום, סתם חברים בה...

אתה יכול להיות חבר, אחד מתוך אלף, אבל עדיין! של אישיות מפורסמת. בשביל מה זה טוב? שוב נעניתי - סתם, אני חבר של ירון לונדון! הוא כנראה חבר של מתחזה של ירון לונדון, אבל העיקר האמונה, לא?

וכמובן, רק בפייסבוק אתה יכול להשתחרר מהצבא בשמחה שלא תראה יותר את המפקד שלך לשעבר לכל החיים יותר ואז מקבל ממנו בקשה לחברות ונאלץ להיות חבר שלו לכל החיים.

יצא לי חצ`קון כזה גדול ש...

פורסם ב27 בנובמבר 2007, 18:56


יצא לי חצ`קון כזה גדול שהתחלתי לדרוש ממנו דמי שכירות.

יצא לי חצ’קון כזה גדול שאפשר לקפוץ ממנו בנג`י.

יצא לי חצ’קון כזה גדול שכדי לפוצץ אותו אני אצטרך לטפס על סולם.

יצא לי חצ`קון כזה גדול שכדי לפוצץ אותו צריך דחפור די-9.

יצא לי חצ’קון כזה גדול שלא כדאי לפוצץ אותו כי מדינת ישראל תמחק מהמפה.

יצא לי חצ’קון כזה גדול שהוא פותח בשבילי דלתות.

יצא לי חצ’קון כזה גדול שאם אני אעשה בו חור, אני אוכל להתקבל לעבודה בסאפרי בתור פיל.

יצא לי חצ`קון כזה גדול שהתקבלתי לאולימפידה בתור משוכה.

יצא לי חצ’קון כזה גדול שאם יורד גשם, אני לא צריכה מטריה.

יצא לי חצ’קון כזה גדול שבטעות ניסיתי לעשות איתו סקס מתוך שינה.

יצא לי חצ’קון כזה גדול שאני צריכה להסתובב בגללו עם דרכון.

אין שום דבר מיסתורי במוח (חוץ מהמוח עצמו)

פורסם ב24 בנובמבר 2007, 6:11

דיכוטומיה עצמית
גם אני, עוד מימי נעורי, מחפשת אות לקיומן של רוחות. גם אני הייתי רוצה לדעת שיש חיים אחרי המוות (רק בתנאי שהם כמו בארץ הטלטביז...). מגיל צעיר אהבתי לקרוא על תופעות פאראפסיכולוגיות. בלעתי בצמא כל חומר מהסוג העל-טבעי שנתקלתי בו. כן, אז זה עדיין נקרא בשמות המתאימים יותר והעושים רושם רציני פחות: `על-טבעי` ו`פאראפסיכולוגיה` ולא בשם המהונדס: `העידן החדש`. הבעיה שלצד ספרים כמו: החיים שאחרי החיים/ריימונד מודי, על טבע/לייל ווטסון, משולש ברמודה/צ`ארלס ברליץ, סת מדבר/ג`יין רוברטס, לקחתי מהספריה גם את הספרים ההפוכים להם, כמו: האיש שחשב שאישתו היא כובע/אוליבר סאקס, המוח/ריצ`רד מ.רסטק, את דיימונד, דוקינס, גוּלד וסייגן.
"עולם רדוף שדים", כמו שקרל סייגן דווקא ביקר, תמיד היה נראה לי מעניין יותר ונותן יותר תקווה מאשר עולם של חוקיות חומרית (חוקים זה בדרך כלל דבר משעמם) החסר את מוטיב ההפתעה והמשמעות שמספק העל-טבעי. עם זאת, כנראה שכבר אז ידעתי להתפעל גם מהידע המדעי ה"יבש", או למצוא בעולם את המופלא גם ללא צורך בהסברים שמחוצה לו.

מאז בגרתי ו-החכמתי. ה`עולם` נשאר, ה`רדוף` התפוגג והלך. אחרי כל כך הרבה חומר רוחני - ספרים, תוכניות טלויזיה, סרטים, מעקב אחר חקירות רציניות יותר או פחות למציאת רוחות רפאים ושאר ירקות מיסטיים, הקשבה למומחים, הקשבה לחוֹוִים ואפילו, כן כן, מיני מיסטיקנים מקצועיים שעברתי בגוף ראשון – הרווחתי ביושר את זכותי לומר:
בזזזזזז, זמנכם עבר!
אחרתם את מועד הגשת ההוכחות, בעשרות שנים!
השמועות על תחיית המוות היו מוגזמות!

כשמדברים על רוחות מתכוונים לתודעה הקיימת באדם והנפרדת מגופו הפיסי. את התודעה יוצרת, לכאורה, נפש האדם ולא הגוף הביולוגי שלו.
אבל ביום שקראתי את הספר הראשון שמספר על הרכיבים שבמוח וכיצד הם פועלים יחדיו לייצר את המחשבות, הרגשות, הזיכרון, הפעולות שלנו ועוד, אמרתי לעצמי שלא צריך יותר את הנשמה הנפרדת. המוח עושה את העבודה שמייחסים לנשמה לגמרי בעצמו!
אחר כך קראתי את אוליבר סאקס וראיתי איך תקלות פיסיות שונות משנות גם את האישיות. אם האישיות משתנה אז איפה פה עניין הנשמה?

דיכוטומיה מוחית
אבל מה שהכי "הרג" אותי היו המחקרים על המוח החצוי.
בשנות ה-60 של המאה הקודמת החלו רוג`ר ספרי (SPERRY) ותלמידיו לבצע ניתוחי מוח לחולי אפילפסיה שטיפול תרופתי לא עזר להם. בחולים האלה עברו ההתקפים האפילפטיים בין ההמיספרות בעוצמה, עד מספר פעמים ביום והמוח שלהם סירב להרגע. ספרי גילה שניתן להפסיק את ההתקפים ע"י חיתוך הסיבים העצביים שמחברים בין שתי ההמיספרות (-הקורפוס קולוסום). הקורפוס קולוסום, הוא הוא מה שמאפשר לשתי ההמיספרות השונות בראש שלנו לפעול כיחידה אחת. ניתוק ההמיספרות זו מזו הביא לכך שמידע לא יכול לעבור עוד ביניהן וכך נפסקה גם העברת הפעילות העצבית האפילפטית.
אבל כששום מידע לא יכול לעבור בין שני חצאי המוח שלנו, שמחוברים כל אחד, כידוע, לאברי הצד השני של הגוף באלכסון, קורות תופעות מוזרות מאוד. הנה חלק מהן:

המטופל חצוי-המוח יושב מול מסך ומביט קדימה לסימן איקס. תמונה של כף מוקרנת על חצי המסך הימני (מימין לסימון האיקס). המידע החזותי מהעין הימנית עובר דרך עצבי הראיה, שלא נפגעים בניתוחים לחציית המוח, אל ההמיספרה השמאלית. במקרה זה, למטופל אין בעיה להגיד שהוא ראה כף. אולם כאשר אותה תמונה מוקרנת על חצי המסך השמאלי ולכן המידע החזותי עובר מעין שמאל להמיספרה הימנית, המטופל יטען שהוא לא ראה כלום! אבל כאשר הוא יתבקש להרים בידו השמאלית (שכמו העין השמאלית מקושרת להמיספרה הימנית) את החפץ שאת תמונתו לכאורה הוא לא ראה, הוא יבחר בכף! ואז כאשר ישאל מה הוא מחזיק באותה היד השמאלית, הוא שוב לא ידע להגיד מהו החפץ.
הסיבה לכך היא שההמיספרה הימנית קולטת מידע מן החוץ ומזהה אותו, אך אינה מעבירה אותו להמיספרה השמאלית, בגלל הנתק בין ההמיספרות, ולכן ההמיספרה השמאלית שבה נמצאים מרכזי הדיבור, אינה יכולה לתאר מה שראתה חברתה, כי היא פשוט לא יודעת מה היא ראתה...



לתאר או להצביע - בניסוי אחר מראים למטופל דמות מתעתעת כמו בתמונה. על החצי השמאלי של המסך חצי פני אישה ועל החצי הימני של המסך חצי פני גבר.
כאשר המטופל מתמקד בנקודה שבאמצע, החלק של האישה עובר להמיספרה הימנית שלו ואילו החלק של הגבר עובר להמיספרה השמאלית שלו.
מנחשים כבר מה יקרה?
כאשר המטופל יתבקש להצביע על תמונה שלמה שהוא לכאורה רואה, הוא יצביע על תמונת אישה.
כאשר הוא יתבקש להגיד מה הוא רואה, הוא יגיד שהוא רואה גבר.

זיכרונות שיקריים - ההמיספרה השמאלית אחראית על יצירת זיכרונות שיקריים. הכוונה לזכרונות שנראים אמיתיים לחלוטין ובן האדם בטוח שהוא חווה אותם, אבל זה פשוט לא קרה. למה ההמיספרה השמאלית דווקא? כי היא בעלת היכולת התיאורית.
בניסוי הראו לכל המיספרה תמונה אחת אליה היה המטופל צריך להתאים תמונה נוספת מתוך כמה תמונות אחרות.
ההמיספרה הימנית של המטופל התאימה נכונה, באמצעות יד שמאל שלו, תמונת את לתמונת סופת שלגים.
ההמיספרה השמאלית התאימה נכונה, באמצעות יד ימין, תמונת תרנגולת לתמונת רגל של ציפור.
אחר כך נשאל המטופל למה בחר בתמונות כפי שבחר. בגלל שההמיספרה השמאלית, היא בעלת יכולת הדיבור, זאת ההמיספרה שענתה לחוקר השואל, אולם בגלל שהמוח של המטופל היה חצוי, אותה המיספרה לא קיבלה מידע מההמיספרה השניה, הימנית, ולכן לא ידעה שאותה המיספרה בחרה באת בהתאמה לסופת השלגים. ההמיספרה השמאלית, של המטופל, נאלצה להמציא סיפור בו הוא בחר באת כדי לנקות לול תרנגולות.
עיבוד מידע חדש - מבדיקות נוספות התברר שההמיספרה הימנית נוטה לתיאור מדוייק יותר של מאורעות, לעומת ההמיספרה השמאלית שנוטה לייצר דיווחים שיקריים.
מהמימצאים הנ"ל נראה כי ההמיספרה השמאלית עסוקה כל הזמן בחיפוש אחר משמעות למאורעות. היא מחפשת אחר סדר וסיבה, אפילו כאשר אין כאלה. כלומר, לא כדאי תמיד להאמין למה שהמוח שלנו נשבע לנו שהוא אמיתי, ייתכן שזו רק ההמיספרה השמאלית שמשלימה בשביל הימנית פרטים שלא היו ולא נבראו כי היא חייבת ליצוק משמעות וסדר, גם במחיר טעויות ושקר.

תסמונת היד הזרה – חלק מבעלי המוח החצוי סובלים מהטרדה מידי ידם שלהם. היד השמאלית (שכאמור מקושרת להמיספרה הימנית) הופכת להיות עצמאית בשטח ובעלת רצון משל עצמה. היא מסוגלת להתיר כפתורי חולצה בו בזמן שהאיש מנסה לכפתר אותם בידו הימנית, או להחזיר מוצרים למדף המכולת לאחר שהיד הימנית שמה אותם בעגלת הקניות. עוד מצב משעשע (תלוי למי) הוא כאשר האיש חצוי-המוח קורא בעיון רב ספר אותו הוא מחזיק ביד שמאל, עלולה יד זו להניח את הספר ולהפריע באמצע הקריאה. יד שמאל מקושרת, כאמור, להמיספרה הימנית שאינה יכולה לקרוא ולכן המיספרה זו פשוט משתעממת מהקריאה.

אז איך אפשר להחליט ככה? – אצל מטופל אחד שמוחו נחצה שאלו החוקרים כל המיספרה בנפרד באיזה מקצוע הוא רוצה לעבוד. ההמיספרה הימנית ענתה: נהג מרוצים בעוד ההמיספרה השמאלית ענתה: שרטט. כאשר נשאל לגבי הנשיא האמריקאי, ניקסון, ההמיספרה הימנית ענתה שהוא אינו מחבב אותו ואילו השמאלית ענתה שהוא כן.
(ההמיספרה הימנית יכלה לענות הפעם בגלל שהאיש היה מקרה לא שכיח של בעל המיספרה ימנית שגם היא בעלת יכולות לשוניות כלשהן).




ברגע שחוצים את המוח, נוצרות שתי המיספרות שאינן מתקשרות אחת עם השניה. למעשה נוצרות מעין שתי תודעות בגוף אחד. האם זה אומר שנשמה שניה נכנסה לגוף, או שחצינו ע"י חציית המוח את הנשמה עצמה? לא. לדעתי זה פשוט אחת ההוכחות הטובות לכך שכלל אין נשמה, או תודעה שעומדת בפני עצמה, אלא שמה שאנחנו נוצר ע"י הפיסיולוגיה המוחית שלנו ומושפע ממנה.

והמסקנה הסופנית
בתוך כל אחד מאיתנו שוכן משהו מופלא,עצמאי, אנרגטי ומתוחכם וזה לא רוח רפאים, זה לא משהו ערטילאי שצריך להאמין בו, זה חי וקיים ומציאותי עד מאוד: מאה מליארד תאי עצב, חומרים נוירוטרנסמיטרים, שימוש מחוכם בכימיה לייצור חשמל וההפך, מבנים שנוצרו זה על גבי זה בפאזל אבולוציוני, אזורים מתמחים בחושים, רגשות, פעולות, למידה, יצירת שפה, שני חצאים שיודעים לתקשר זה עם זה, מבלי לריב בד"כ, כל אלה - זה לא דבר של מה בכך בכלל.

קשה להתווכח עם הרגשה סובייקטיבית, אך צריך לזכור שזה מה שהיא – סובייקטיבית. התחושות שלנו אומרות לנו אחרת, אנחנו חושבים, אנחנו יודעים שאנחנו קיימים, אנחנו יודעים לתת מילים למה שאנחנו מרגישים ובנוסף לכל אלה גם קיים הצורך החזק באמונה ובתקווה.
אך לדעתי, ברגע שיודעים כיצד המוח עובד, קשה מאוד להחזיק באמונות שגויות כי אין צורך בהן יותר. יש הסבר הרבה יותר משכנע. אבל זה דורש לצאת מתוך הקופסה, להסתכל במבט בוחן ולא עיוור, להיות מוכנים לשמוע דברים שלא ינעמו לנו, שלפעמים סותרים את מה שאנחנו מרגישים בתוכנו. צריך להיות מוכנים לקבל שלכל אחד מסיפורי הניסים, הנפלאות, המלאכים והרוחות, יש הסבר רציונלי/פיסיקלי/פיסיולוגי.

לא רציתי להאריך כאן ולהכניס את כל ההסברים הפשוטים שניתנו לכל התופעות המיסטיות הלא פשוטות לכאורה (לא רק מדיומים, גם אסטרולוגים, כל מה שמספרים ב-"הסוד", פאנג שווי, ראיית מלאכים, אינטואיציה, ריפוי באנרגיה וכו`). ההסברים הפשוטים (למשל...) מראים עד כמה פשוטות אותן תופעות וריקות מתוכן מיסטי. צריך רק להקשיב בתשומת לב, אותה תשומת לב שאני נתתי כל השנים לכל המיסטיקה וסיפורי הרוחות, אבל מעטים הרוּחְניקים שמוכנים לתת צ`אנס להסברים שמוכיחים בקלות את השקר.
אני אסתפק במה שכתבתי על מופלאותו של המוח שלנו ועד כמה אנחנו זה הוא והוא זה אנחנו. כל אחד עם מוחו שלו, כל אחד עם תודעתו שלו. תודעתו, לא נשמתו. ובעיני זה דבר פלאי לא פחות.


The great pleasure and feeling in my right brain is more than my left brain can find the words to tell you
-Roger Sperry -זוכה פרס נובל 81` לפיסיולוגיה/רפואה בתחום המוח החצוי

סרט בונוס!

כשאני אלד....

פורסם ב11 בנובמבר 2007, 21:02

טוב, עוד 4 שנים אני בת 40, חסרת בן זוג, לא מתכוונת להביא ילד לבדי, בררנית ועקשנית ואלא אם בחורף הקרוב וירוס השפעת יעבור שוב מוטציה, לאחת כזאת שתזריע נשים שנושמות אותו, אז הסיכוי שאני אביא ילד, ובתקווה יותר מאחד, לעולם הוא דיי קלוש.
אבל כך גם הסיכוי לזכות בלוטו וזה עדיין לא מונע מאתנו לפנטז על מה נעשה עם כספי הזכיה, אה?
לכן, אני מודיעה בזאת, קבל עם ועדה, שכשאני אהיה בהריון, אני לא מתכוונת להשתתף בקורס הכנה ללידה.
כל פעם שרואים קורס כזה בטלוויזיה, זה נראה כל כך מטופש. הנשים על כדורים גדולים (איפה יש כדור כזה בחדר לידה בבית החולים??), הגברים תמיד מאחוריהן מנסים להראות שהם בתוך העניין, כשבעצם הבעת חוסר האונים שלהם לא עובדת על אף אחד. בגלל זה הם מאחורה, הנשים לא רואות, המדריכה כבר רגילה...

הנה דוגמה מאחד האתרים על מהות הקורס:
"הקורס נועד לספק לבני הזוג את הכלים שיעזרו להם להיות בשליטה מלאה בשלב שלפני הלידה ובחדר הלידה עצמו. בקורסים לומדים על מה שמתרחש בבטן האישה במהלך הלידה, ואיך זה משפיע על האישה ועל העובר מבחינה פיזית ונפשית. במהלך הקורס הגבר "זוכה" ללמוד עיסויים שנועדו להרגיע את האישה במהלך הלידה, וכן מלמדים את בני הזוג סוגי הרפיות ונשימות. לומדים כיצד לראות בלידה חוויה חיובית ולא מטרד וכן לומדים לקדם את הלידה."

מה כבר מלמדים שם שאני לא יודעת או אדע לבד? לנשום? אם אני לא אדע לבד, כבר יזכירו לי בחדר הלידה שיש תופעה כזאת. ללחוץ? מישהו מאתנו לא יודע איך לוחצים? תנוחות שונות ללידה? גם ככה את שוכבת קשורה ברגליים (לא יודעת, ככה זה נראה) למיטת בית חולים, ואני בכלל מתכוונת ללדת בבית חולים שיאפשר לי ללדת בתנוחה שאני אמצא לנכון באותו רגע ולא במיטה, ככה שגם כוח המשיכה יוכל להראות שהוא מועיל למשהו חוץ מלגרום לי אי יכולת לעוף. שיטות מסאז` מצד הבעל להקלה על הכאבים? יש מישהי שאשכרה לא זרקה את בעלה ממנה למרחק קילומטר בזמן הזה? נראה לי שזה יותר לעמעם את שיקול דעתו של הבעל ולהשכיח ממנו שהמגע היחידי עם אשתו בזמן הלידה יהיה כאב חד של ציפורניים ננעצות בבשר.
הקורס הזה הוא עבודה בעיניים. הנשים משחקות אותה כאילו הן מתאמצות בזמן הלידה, כהכנה ללידה עצמה.
הגברים מתאמצים לשחק אותה כאילו הם מבינים מה הם עושים שם בכלל, גם כהכנה, לכל החיים...
זה כל כך מגוחך בעיניי. הריי בלידה לא יהיו משחקים וכאילו, צחוקים וכיף, בונדינג עם הבעל וכדורים צבעוניים גדולים. האשה תצטרך להתאמץ באמת, אם היא רוצה או לא.
נסו להזכר באיזו פעם שהיתה לכם עצירות קשה (ככה בדיוק תארה חברה שלי את הלידה), הגוף פועל ברגעים האלה לבד, אין לכם כמעט מילה בעניין, במקרה שאתם כמוני ובאמת מנסים לדבר עם פי הטבעת שלכם. הגוף לוחץ לבד, העניין נשאר בפנים, אתם מנסים לנשום ולהרגע אבל לא יכולים, מצליחים אולי לכמה רגעים ואז שוב העוויתות מתחילות מעצמן.
אז תסבירו לי מה זה משנה אם ירצו לכם על תופעת העצירות, אם יספרו לכם את המסלול המדוייק של הגוש הזה בפנוכו של הגוף שלכם, אם תעשו תרגילים מראש על כדורים גדולים, אם יהיה מישהו מאחוריכם לתמוך בכם. כשתגיעו לרגע הגורלי הזה בשירותים, כל מה שתוכלו לעשות זה לנשום, לנסות להרגע, להתכונן להתכווצות הבאה ולקוות שהיא תעבור כבר, בטוב או שלא.

ברגע הלידה המוח יעשה OVERRIDE לכל מה שנלמד בקורס המצחיק הזה. הגוף יעשה את מה שהוא יודע, הרופא את מה שהוא יודע ואת תצטרכי לנשום, ללחוץ, לחרוק שיניים, לסבול כאבים ולזכור שכל זה הוא לחיוב. ככלות הכל, כמה שכיף שהעצירות נפתרת סוף סוף אחרי כל הסבל הזה, זה בטח הרבה יותר כיף כשיוצא תינוק בסוף ולא סתם גוש ח...

כשאני זאת שצריכה לספר להורים שלי על מצבי הרפואי, זה הכי לא נעים

כשיש סרטן, הלואי עלי בימינו אמן בלי נדר טפו, אממ, כלומר, חס וחלילה, הרופא מבשר את הבשורה.
נגיד, נכנסים ביחד לרופא ושומעים ממנו מה המצב. או שאם לא ביחד, אז אומרים הרופא אמר כך וכך. אבל מה אם את בדיכאון (כשאני עוד בספק לגבי זה ובחדרי חדרים קוראת לעצמי "סתם נהנתנית"), הולכת לפסיכיאטר ולוקחת כדורים? אז את זאת שצריכה לתת עדכונים שוטפים לקרובים לך על מצבך.
אני זאת שצריכה לענות לטלפונים של ההורים ובני משפחה אחרים ולבשר איך עוד מעלתה החולנית, או המתחלה (תקדחו לי במוח כבר ותגידו לי לעזאזל מה קורה!), מרגישה היום. אני זאת שצריכה בתוך כל היאוש שאני נמצאת בו לשמוע את הקול המיואש מהצד השני של הקו, כהד לקולי שלי, כשאני אומרת שאין לי מצב רוח, כשאני אומרת שנראה לי שהכדורים לא עוזרים.
כשיש מחלה "אמיתית" יודעים בדיוק מה המצב. ישאלו אם את מרגישה טוב, ינסו להקל עליך, יבינו אם יהיו לך בחילות של אחרי הקרנות או כימו`, אם לא יהיה לך חשק לדבר.
הכל הרבה יותר ברור במחלה "אמיתית".
עם הדיכאון הזה שום דבר לא ברור. את שפן הניסיונות של הכדורים. את עובדת בשבילם ולא ההפך. את זאת שצריכה לספק אינפורמציה לגבי מצבך. האם עוזרים, או לא. אם את עליזה ושמחה, כולם שמחים איתך, אבל אז הם חושבים שזהו זה, גמרנו. כשהכדורים משום מה פתאום לא עוזרים, או כשצריך להחליף אותם, כשאת נופלת חזרה להסתגרות ולחוסר הרצון לתקשר עם העולם, כולם מקבלים את זה הרבה יותר קשה. הם מופתעים. אף בר סמכא בחלוק לבן לא אמר להם כלום על זה. הם צריכים להסתמך על הדיווחים שלך. אבל אין, אין אין, על איש עם חלוק לבן וסטטוסקופ שתלוי לו על הצואר. תשאלו את מילגרם.
אז את תמיד לבד. את עם הכמו-מחלה שלך.
גם כשיש תמיכה והבנה מסביב, איך את יכולה להשען עליה כשאת יודעת שבמחי שיחת טלפון שלא ענית לה, יום הולדת של אמא ששכחת, קול עייף וחסר תקווה כשאת כבר מדברת, את ממוטטת אותה ואת העולם של אלה שמנסים לתת לך אותה, על הראש שלהם. חסרת מצפון. זה מה שאת מרגישה.
את לא מבינה את זה בעצמך, אז איך אפשר לצפות שאחרים יבינו.
תסלחו לי, אבל אני מעדיפה את הסרטן.

איפה נשים יותר מטומטמות מגברים

פורסם ב18 באוקטובר 2007, 12:17

נשיא אוניברסיטת הרווארד התפטר מכהונתו, לפני כשנתיים, לאחר שטען שלנשים יכולות מולדות פחותות מלגברים בתחומי המדע והמתמטיקה (למען הכנות, הוא כנראה השתמש במילה "שונות" ולא "פחותות", אבל זה מה שנרמז מדבריו).
הוא אמר זאת במסגרת הרצאה מדוע אין יותר נשים במקצועות המדעיים והמתמטיים באוניברסיטאות, בועידה שזה היה נושאה. (הוא מנה עוד סיבות חוץ מאותה טענה אומללה בדיעבד).
הוא לא אשם, הוא לא המציא משהו שאף אחד לא אמר קודם, הוא פשוט היה זה שהעיז להעלות משהו שיכול להתפרש כסטריאוטיפ על פני השטח. הבדלים בתיפקוד המוח הנשי לגברי הם בהחלט עובדה קיימת.
עם זאת, העניין הוא שפוליטית, מוטיבציאלית ובינתיים מפאת אי סיומו של ויכוח הסביבה-תורשה, או חוסר ידע לגבי התוצאות בשטח של ההבדלים הללו, ההצהרה הזאת שלו לא היתה במקום.

ההקדמה הזאת נכתבה משום שתהיתי איך רוצים שיהיו יותר נשים במקצועות המדעיים כשהנה כמה דוגמאות מייצגות למה שמעסיק את מוחן:

נשים מתייחסות לאסטרולוגיה כאל מדע מדוייק, או אלה "הפחות גרועות" כאל לא מועיל, לא מזיק. הן קוראות את ההורסקופ בעיתון בכוונה שלמה, הן קונות ספרים כדי לדעת מה תכונות האופי שלהן, מה הן אוהבות במין, מי בן המזל המתאים להן ובאיזה מזל עדיף שיוולדו הילדים שלהן. כל אחת הלכה באיזה שלב של החיים שלה לאסטרולוג (/קוראת בקפה/בכף יד/בקלפים/במספרים...) כי עדיף לאישה לשמוע מומחה שמספר איך כוכבי הלכת משפיעים על החיים שלה, מאשר להבין מהם גרמי השמיים. היא מעדיפה להתלהב מכך שכוכב זה וזה נמצא במקום זה וזה ויוצר תחזית כך וכך, אבל לא מפרטים עובדתיים על הכוכב עצמו. אין לה מושג איפה מאדים נמצא בכלל, אבל היא יודעת באיזה "בית" הוא גר החודש. אחד הבירורים הראשונים בדייטים ראשונים הוא מה המזל של הבחור ותשובתו מיד גוררת אחריה ניתוחי אופי והתאמה בקול ידעני של פרופסור מרצה באוניברסיטה.
עד היום אמא שלי אומרת לי: "תגידי מה שתגידי, אבל מזל מאזניים זה מזל מאזניים, אני רואה איך את וסבתא שלך ודינה (חברה של אמא) דומות". רוצה לומר – אף אחד מבני המזלות האחרים אינו עקשן, עצבני ובעל חוש לאסטתיקה...

הן קונות את כל מה שידחפו להן על טיפולי יופי. טיפולי ניו אייג`ינג זו המילה האחרונה עכשיו. קחי גלולה, מירחי קרם ותשארי צעירה. כל כך הרבה חברות קוסמטיקה עם מבחר כל כך גדול של מוצרים ויש מקום לכולם. הסופרפארם הוא חנות הממתקים של הילדות שבגרו. הרבה יותר נוח להאמין ולהשאר שטחית כפני העור מאשר להתעניין לעומק מהו קולגן. הרבה יותר חשוב לטגן את העור בשמש כדי להראות יפה וצעירה מלהבין ממה מורכבות קרני האור ומהי קרינת האולטרה-סגול בכלל.

ספרי אושר ושיפור עצמי הם להיט אצל נשים. עכשיו אנחנו בעידן "הסוד" והפאנג שווי שהם תאוריות מדעיות לכל דבר. עיצה טובה שקיבלתי פעם מבחורה (אלא מה) היתה להזיז את המיטה שלי חמישה סנטימטרים מהקיר כדי ליצור אנרגיה שתביא לי בן זוג. למה אני, אלוהים, למה אני?! היה קשה, הרגע הזה. אני לא אשת שיחה טובה עם נשים – המשפט "אני לא מאמינה בזה" לא מתקבל טוב אצליהן.
Oprah, שיכולה לנצל את כוחה לכל כך הרבה יותר, מארחת בתוכניתה מתקשרים עם רוחות, נשים נגד חיסונים לתינוקות כי הם גורמים לאוטיזם, את אנשי "The Secret" , ממליצה על ספרי עזרה פסיכולוגיים בעשר שקל מזוייף, אבל מה עם המלצה על ספר מדע פופולרי חביב, כמוהו קיימים מאות, שכל הדיוטה תוכל להבין ולהשכיל? ממש אפס מעלות קלווין (והמבין יבין, ואני גם בטוחה שהוא יותר גבר מאישה).

הן קופצות בחדווה על כל דיאטה חדשה שיוצאת לשוק, כי הפעם היא בטח תעבוד, בעוד כל הדיאטות הישנות שהיו פעם דיאטות חדשות שלא הצליחו בוכות בשקט בפינה וסובלות חרדת נטישה. הבשורה על הדיאטה החדשה עוברת משפופרת לשפופרת עם הסברים עד לפרטי פרטים. מישהי פעם תהתה לדעת פרט כמו איך עובד הטלפון בכלל?
הן יודעות לספר על תפריטים, צירופים, מאכלים אסורים, מאכלים מותרים, שעות אידאליות לחילוף חומרים, כשהפרט היחיד שמשנה זה להוציא יותר ממה שמכניסים. אבל זה "מדעי" יותר לדעת המון עובדות לא חשובות, או לא נכונות, מאשר עובדה מדעית נכונה אחת, או יותר מזה, לדעת מה עומד בבסיס הטענות הלא נכונות או העובדות הכן נכונות.
הן לא יעיזו ללכת למכון כושר וגם אם כן, הן יעשו תרגילי "עיצוב וחיטוב" ומדי פעם ירימו בגאווה משעשעת משקוליות קטנות ורודות, בזהירות, כמובן, כדי לא לגרום שוק לגוף. הן לא רוצות להתנפח, "פויה שרירים, פויה! לכו לחפש גבר ערס!"
איך אפשר להאשים אותן? יותר כיף לבוא פעם שבוע לקבוצת תמיכה להתקשקש ולשמוע שוב ושוב את אותם הדברים במשך שנים, יותר מספק לאמץ מדריכת הרזיה כגורו. הידע שם, יש להן אותו, אבל להסיק מסקנות לבד לגבי אכילה נכונה זה לא כיף, להבין שאין דבר כזה "עיצוב וחיטוב" וללמוד קצת על תרגילי משקולות ופעולתם על הגוף זה מסובך מדי.

הן קוראות מגזיני נשים. אלה מלאים בכתבות על אופנה, עצות איפור, רכילויות וכמובן ההורוסקופ. נושאים חשובים לאין כמוהם. ותוכניות הטלויזיה לנשים ממשיכות באותו קו. כבר שמעתי עיצה בתוכנית כזו להרגעות – להכנס עם מגזין נשים לאמבטיה. לא יותר מרגש להכנס לאמבטיה עם מגזין של "גלילאו" מאשר עם "לאשה"? אה, אבל אז היא תלמד, חס וחלילה, משהו שלא קשור באיך מורחים את פס האיילינר נכון.
ושוב נומרולוגים, גרפולוגים ואסטרולוגים הם כוכבי פינות חובה בתוכניות האלה. ליבי, ליבי יוצא אל האסטרונום המסכן שנקלע בטעות לטלויזיה פתוחה על פינה כזו.
ובתוכנית אחרת ראיתי שיצאו לאור יומנים מודפסים במיוחד לנשים, מכילים טבלאות לספירת קלוריות אלא מה. ואז כשלרגע חשבתי שראיתי את האור, יותר נכון את מופע הלבנה – יומן עם מופעי הירח והסברים עליו ועל השפעתו על כדור הארץ, התחלחלתי לשמוע ששוב אי אפשר בלי לדחוף עוד עובדה "מדעית" חשובה של מתי כדאי להוריד שערות לפי מופעי הירח.


כשהראש מלא בכל כך הרבה שטויות, איך יכול להיות מקום למשהו אחר?

ילד בן 21 אוהב אותי

פורסם ב26 באוגוסט 2007, 19:51
הוא אוהב אותי.
הוא אוהב אותי למרות השערות על הרגליים שלי, הוא אוהב אותי עם הגבות-שמשוועות למגע הקוסמטיקאית-הלא מרוטות שלי, הוא אוהב אותי גם כשאני שמנה, לא מרוטה, לא מקולחת, בוכייה, עייפה, חסרת מצב רוח. הוא יאהב אותי גם אם אהיה 20 קילו יותר ולובשת שק יוטה.
הוא אוהב אותי כשאני כועסת, כשאני רעה, הוא אוהב אותי למרות שכשאני עצבנית אני יורה.
הוא אוהב אותי בלי תנאים.
ואם להעתיק מבריג`ט ג`ונס - הוא אוהב אותי בדיוק כמו שאני.
ואני תוהה אם זה בגלל גילו הצעיר או בגלל שאני ראויה לאהבה כזאת.

ילד בן 21 לימד אותי מה זאת אהבה.

שיח חרשים, מלחמה בטחנות רוח, או דוקינס, לא הייתי רוצה להיות בנעליך (וגם קצת דארווין להמונים)

פורסם ב25 ביוני 2007, 9:46
ואולי כן הייתי רוצה להיות בנעליו? מדען עשיר, נחרץ בדעותיו, משוכנע ומשכנע והעיקר, חי עם האמת ועדיין טוב לו.

ספרו האחרון של ריצ`רד דוקינס נקרא: The God Delusion. לא בא לי לקרוא אותו, נראה לי שהוא ישעמם אותי (אם יש מישהו בקהל שחולק עלי, אתה מוזמן להשמיע קול), אבל הקשבתי להרצאות של דוקינס ולמה שיש לו להגיד על תוכן הספר ועל האמונה באלוהים ומה ששמעתי הספיק לי בשביל להבין מה הולך לו בראש.
בחודשים שחלפו מאז הוצאת הספר, הוא היה ב`מסע הופעות` להפיץ את דבריו ולהגן עליהם, מנסה לשכנע בצדקתו. לכאורה לנסות לשכנע, משום שהספר הזה הפך רב מכר. אני נתקלתי בו בגוגל וידאו - בהרצאות המוקלטות שלו, בראיונות ובסדרת טלויזיה שהוא יצר.
מה שאני ראיתי, זה דון קישוט חסר אונים מצד אחד, כאשר הוא מתעמת עם אנשים חדורי אמונה, וחצי אלוהים מצד שני כאשר הוא עומד ונואם מול קהל תומכים שמריעים ומוחאים כפים באקסטזה דתית ממש לכל משפט, עד כדי כך שלעיתים היה נדמה שהם היו מריעים גם אם היה מספר מה הוא הצליח להוציא בשבתו בשירותים באותו בוקר, ואולי, אבל רק אולי, גם היו יוצאים מהאולם בסערה, מחפשים את היהודי הראשון שיש לסקול באבנים, אם רק היה רומז שהיהודים אשמים בהכל.
לעיתים חשתי צער בשביל האיש הזה שהולך וצועק "המלך הוא עירום" ואנשים לא מבינים על מה כל המהומה, כי הם לא מצליחים עדיין לראות מה שהוא רואה ולעיתים רציתי שמישהו ינער את הוד צדיקותו ויגיד: "אז מה? עירום אז עירום, אתה תגיד לו איך להתלבש?!"
הבעיה ב"אז מה?" הזה היא שדוקינס אומר מה שאמא שלי אומרת מאז הייתי צעירה - הדת מובילה להמון רוע והרג בעולם.

אני בטוח טועה כאן, אבל זה נראה כאילו האיש הזה מגלה רק עכשיו מה שאנחנו פה בארץ, יודעים כבר ממזמן, אי אפשר להתווכח עם אדם דתי!
בעיני זה גבל בגיחוך, הנסיון של דוקינס להתעמת עם אנשים דתיים אחד על אחד. בראיון שלו מול כומר אוונג`ליסטי כריזמטי ומפורסם, הייתי אפילו אומרת שאותו כומר ניצח אותו בויכוח שבין דת ומדע, אילולא הוא נפל במעשה הכי טיפשי וצפוי שהיה יכול לעשות, בסוף הראיון הוא החליט להעיף את צוות הטלויזיה של דוקינס משטח הכנסיה באלימות שנובעת מחוסר ביטחון וחשש. חבל כומר, היית כל כך קרוב לשכנע אותי והיית חייב לקלקל ע"י סילוק אלה שעלולים לגזול ממך מוחות ספורים מתוך אלפי מוחות צאן מרעייתך ומכאן גם את כיסיהם ופרוטותיהם המעטות.

מה שהתברר לי מהשיחות שלו עם רבי ועם כמרים, זה שהוא מהצד של המדע רואה בדת מסורת, ואילו המאמינים מהצד שלהם רואים במדע מסורת. דוקינס רואה במדע הוכוחות, בעיניי הדתים, המיתולוגיות שלהם הן ההוכחות. כל אחד מנסה לראות את עולם השני דרך העולם שלו, העולמות האלה שונים ולכן הם לא מצליחים להבין אחד את השני.

דוקינס חי על האמת, האמת שלו, האמת שלו היא האמת שצריכה להיות לכולם, רק כי זאת אמת מוכחת, כי זאת למעשה האמת היחידה שיש לכולם, והם לא מכירים בה, לא כי היא לא נכונה, אלא משום שהם לא מזהים אותה כשלהם. דוקינס בא לפתוח להם את העיניים.
אבל אז הוא נתקל בהמון אנשים שחושבים שהאמת שלהם, היא היא האמת, וזאת האמת היחידה, והיא מוכחת לא פחות, כי במערכת החוקים שלהם ההוכחות מגיעות בצורות אחרות ודוקינס הוא הפונדמליסט וה...עיוור.
מהי האמת האמיתית? האם דוקינס וצאן מרעייתו הם החכמים וכל השאר טיפשים? האם קהל תומכיו, מזיל הריר והמריע הוא לא קצת טיפש בעצמו?
בתור כופרת אדוקה בעצמי, אני בעד דוקינס. אבל לי זה קל לראות את האמת של דוקינס, אני מגיעה מאותה מערכת שהוא מגיע ממנה. ועם זאת, כצופה מהצד במלחמתו הבלתי נלאית ולעיתים הסזיפית, לא יכולתי שלא לצאת מבולבלת קצת.
דוקינס בעצמו מבין שהוא לא יכול לשנות את דעותיהם של האנשים הדתיים באמת. הוא רוצה לגרום לאנשים שבאמצע לחשוב. לאותם אלה שמאמינים מכוח האנרציה, שלא ממש חשבו על זה עד הסוף ועוד דחיפה קטנה והם יוותרו על רעיון האלוהים סופית. הוא רוצה שמנהיגים לא יאלצו לומר שהם מאמינים כדי שיבחרו, הוא רוצה שהדת לא תהיה בסיס להחלטות פוליטיות, הוא רוצה שילדים יגודלו כא-דתיים כמו שמגדלים אותם כא-פוליטיים עד הרגע שהם יוכלו לבחור בעצמם, הוא רוצה שהאנושות תחיה על ערכים ומוסר שאינם תלויים בפחד מגהינום ומחרון אפה של דמות שהיא אמיתית בעיניו כמו חד הקרן.

הבילבול, הבנתי מה הציק לי – דוקינס אינו צריך את אלוהים כי הוא תמים. בשיחתו עם כומר אחד, אמר אותו כומר שחייבים מישהו שיקבע חוקי מוסר אוניברסליים, אחרת לא יהיה מה שימנע מאנשים לחטוא, דוקינס תהה בחזרה האם הסיבה היחידה שאותו כומר אינו גונב, אונס ורוצח היא בגלל הפחד מאלוהים והכומר ענה לו שלדעתו כל האנשים אם הם יחשבו שהם יוכלו לבצע משהו ולהתחמק מעונש יעשו זאת. הבט על העולם שבו אנו חיים הוא אומר לו, זאת המציאות שלנו.

מדוע, אנשים נוטים להיות כל כך ספקנים לגבי מדענים ולגבי תאוריות כגון תאורית האבולוציה, אבל אינם מפעילים את אותו שיקול הדעת בנוגע לידעונים, רבנים ו"תאוריית" האסטרולוגיה למשל?

אם מדענים נחשבים ליהירים, אזי מנהיגים דתיים יכולים להחשב כבטוחים בצידקתם. לא תצליחו לשכנע את הרבי לסטות מאמונתו, כמו שבאופן דומה, תיגשו בחרדת קודש לדוקינס (כמו שחלק מקהל מאזיניו עשו) וגם אם תעיזו לשאול שאלה מתריסה, תקבלו תמיד את אותו נוסח התשובה.
עם זאת, המדענים, בניגוד לתפיסה הרווחת, לא חושבים שהם יודעים הכל. ברגע שהם ידעו הכל (והכל יומצא, הכל ימוצה), לא תהיה סיבה לקיומם בעוד שברגע שרבנים יטענו שאין להם תשובה מפי אלוהים ושאין להם מה לומר לאותו אדם שבא אליהם לחפש תשובות, לא תהיה סיבה לקיומם הם. איך הכל מסתדר.

ידוע שדארווין ותורת האבולוציה הם שעומדים בעין הסערה בקרב שבין הדת למדע. מדוע לא נטפלו לתורת היחסות למשל? לאסטרונומיה? לתורת הקוונטים?
האם זה משום שקל להטפל לאבולוציה? אני חושבת שכן. אבל מדוע יותר קל להטפל לאבולוציה?
כמה נקודות עולות לי בראש עכשיו מתוך סיעור מוחות חופשי:
האבולוציה פוגעת בציפור נפשו של האדם.
זה דבר אחד כשאומרים לך שיש חלקיקים קטנים שלא ניתן לראות ושמתנהגים בכל מיני צורות ביזאריות, או שיש גרמים בשמים שאינם כמו כדור הארץ ופועלים בהם כוחות שלא נתקלנו בהם, אבל ברגע שתוקפים אותך אישית ואומרים לך: "בחור, אתה לא כזה מיוחד, ולמעשה נוצרת בדרך מאוד מקרית והשימפנזה שאתה מגחך עליה בגן החיות היא בעצם בן דוד שלך", אוווו, כאן נראה לי שהפיוזים קצת יקפצו.

רוב בני האדם לא מבינים את תאורית האבולוציה באמת.
האמונה הרווחת = "נוצרנו מהקוף", כבר מחסום מחשבתי ורגשי שמתקשר לסעיף הקודם.
האמונה הרווחת הבאה = "לא יכול להיות שדבר מורכב כמונו (שוב פעם כמונו, אבל נאמר לצורך הויכוח – כמו החיים), נוצר בדרך המקרה/יש מאין/ללא התערבות/ללא מטרה או תכנון".
אני לא אתחיל לפרשן את האבולוציה כאן, אבל רק בנוגע לאותן שתי הנחות מוטעות –
הראשונה לא ממש מוטעית, אבל מתעלמת מהתמונה הגדולה. בדומה לעץ, האבולוציה של המינים נראית כמו ענפים המתפצלים מענפים. ענף האדם וענף השימפנזות התפצלו מאב קדום משותף לפני 5-7 מיליון שנה והמשיכו להתפתח בנפרד. האבות הקדמונים ביותר של האדם המודרני שהתגלו במאובנים כבר הלכו זקוף. אומנם למרות זאת, הם דמו יותר לשימפנזים מאשר לנו, אבל יחלפו עוד 3 מיליוני שנה טובות וכמה וכמה שינויים טובים, מתועדים היטב, עד שאותם קופים מסוג חדש יהפכו להיות האדם המודרני. באותה נשימה, אפשר להגיד גם שנוצרנו מהעכבר, רק שאז היו צריכים לחלוף כ-100 מיליון שנה כדי שנפסיק לכרסם כל פירור אוכל שאנחנו רואים (אה, אנחנו ממשיכים לעשות את זה? המממ...).
אנחנו אומנם מורכבים, אבל למעשה לא מושלמים. כל גוף חי מורכב, בנוי טלאי על טלאי. טלאים שנוצרו במהלך ההיסטוריה האבולוציונית באמצעות מוטציות ומנגנון של ברירה טבעית של השרדות המוטציות שהועילו לאותו אורגניזם ספציפי. אז לא מדובר פה על מקריות, אלא על ניצול המקריות הזאת בדרך לא אקראית בכלל, אכן מדובר על ללא התערבות תבונית, אבל בהחלט לא יש מאין, ואין תכנון להיווצרות מוח האדם, יותר משהיה תכנון להיווצרות מרבה הרגלים שמתקרב אלי עכשיו באופן מאיים.

רוב בני האדם מתקשים לחשוב במונחים פיסיקליים והם לא יגעו במה שלא יוכלו להתווכח כנגדו.
תאוריית האבולוציה, עד כמה שהיא מפורשת לא נכון ע"י הדיוטות, היא קלה יחסית להבנה. הפירושים המוטעים שניתנו לה, אפילו מפשטים אותה עוד יותר. לראש של תורת הקוונטים, אפילו למדענים העוסקים בתחום, קשה להכנס באמת.

חלק מהתאוריות הפיסיקליות והקוסמולוגיות מניבות ניסויים עם תוצאות של כאן ועכשיו, תוצאות שניתן לראות בעין.
כאשר מדברים על אבולוציה, מדברים על מאובנים, מדברים על השתנות מינים, מדברים על מוטציות גנטיות, מדברים על דברים שקרו בטווחי זמן בלתי נתפסים. אין ניסוי שניתן לתכנן ולבצע שיוכיח מול קבל עם ועידה, הנה עכשיו אני שם מולקולה משתכפלת בצלחת פיטרי ביחד עם שפתון וחזיה ומחר אני אבוא ואקבל פצצה בלונדינית ושופעת.

דארווין היה מדהים. לפניו לא היתה דרך לא להאמין באלהים, הוא יצא מתוך התפיסות לפיהן גידלו אותו, הוא חשב על משהו שלא היה קיים קודם.

במלחמתו הסיזיפית באמונה, ודוקינס אכן רואה בכך מלחמה, הוא חייב להגיד את דבריו. פשוט חייב. ואני לא ידעתי אם אני רוצה להריע לו ולעודד אותו להמשיך, או לנגב את פניו המיוזעות כדי להרגיע אותו קצת.

הנה חלק מהשאלות ששאלו אותו ותשובותיו:
מדוע בכלל לשנות את גישת האנשים לדת?
אנשים יוכלו לראות תמונה ריאליסטית יותר של היקום והקיום.

אתה רוצה שנאמין שהיקום על כל מורכבותו פשוט נוצר יש מאין במקרה?
לא, ומי שמניח כך כנראה שלא קרא ספר אחד על אבולוציה בכל חייו. המורכבות נוצרה לא במקרה, אלא בדרך הדרוויניסטית של ברירה טבעית.

מדוע להטפל לדת כמקור כל הרע, כאשר יש אידאולוגיות אחרות שגורמות לאותה תוצאה?
כי הדת משמע אמונה ואמונה משמעה להאמין במשהו ללא הוכחה. ואם גודלת עם הידיעה שמספיק להגיד שאתה מאמין במשהו ולא צריך להוכיח אותו, ויש לכך ערך, זה מתכון לאסון.
כל האידאולוגיות האחרות גם הן נשענו על אמונה פנטית שאסור לסתור אותה.

אנשים צריכים סט של ערכים, הדת מספקת את הערכים האלה ומה יספק את הערכים ללא הדת?
ערכים, כמו הגינות, כנות ואמת, יכולים להגיע מפילוסופיה, מהחוק, מאהבת אדם, מכללי אצבע של לעשות טוב לאחרים וכדומה.
אם נסתכל בתנ"ך באמת, נראה שהתנ"ך לא ממש מספק לנו ערכים נכונים. למשל, גבר שחושד שאשתו אינה בתולה ביום החתונה, יכול לסקול אותה באבנים.
דווקא כיום אנחנו לא שואבים את המוסר שלנו מהתנ"ך.

אם הדת מספקת משמעות ונחמה, מה רע בזה?
בגלל שמשהו מנחם, זה לא אומר שהוא נכון. לדוקינס חשוב יותר מהאמת.
אם למישהו חשוב יותר לשמוע את האמת, עליו לפנות למדע.
רופא יכול להגיד שאין למישהו סרטן כאשר יש לו, חלק מהאנשים יעדיפו לשמוע את הנחמה הזאת, חלק אחר יעדיפו לשמוע את האמת.

"אנחנו חיים בצילו של טרור שמקבל את השראתו מהדת בתקופה שבה המדע הראה בפירוש שאמונה דתית היא שקרית", אומר דוקינס ומתפלא שלמרות זאת, הולכים ומתרבים בתי הספר הדתיים בעידודה של הממשלה...

זכרונות

פורסם ב24 ביוני 2007, 9:15
העלאה באוב של זכרונות עבר רחוק זו תופעה שאופיינית לאנשים זקנים, אלה שיודעים שכבר אין להם עתיד והם חסרי תעסוקה בהווה. כל מה שנשאר זה להתרפק על העבר. לא יודעת למה זה קורה לי. יתכן שבגלל שיש לי יותר מדי זמן ופחות מדי מאורעות חדשים ויתכן כי אני מנסה להבין איפה איבדתי את עצמי, או מי אני בכלל.
לא יודעת באיזה גיל זה היה, לא יותר משלוש-ארבע, אבל אני זוכרת את עצמי אחרי ניתוח עיניים, הראש עטוף כולו בתחבושת. אני לא זוכרת כאב או בכי. אני כן זוכרת שאבא שם אותי גבוה על מגלשה ואני גלשתי בלי פחד, למרות החושך. אני זוכרת את האחות גוזרת מאחורי הראש את התחבושת ולא זוכרת יותר כלום מאז.
אני זוכרת איך ההורים היו קוראים לי "חיילת" בחיבה כשהייתי קופצת מהמיטה בחדווה ובמרץ מוקדם מאוד בבקרים שבהם הלכנו לטיולים, אבל אני זוכרת כמה הייתי מפונקת כשבכיתה ב` המורה שינתה את סידורי הישיבה ולראשונה הופרדתי מחברתי הטובה, אני זוכרת איך התחלתי לבכות באמצע השיעור ועשיתי הצגה שלמה וכבר אז הייתי מודעת לזה שאני עושה משהו שלא עושים והתביישתי בעצמי, אבל לא יכולתי לעצור את עצמי. ואז אני נזכרת שוב, איך לקחו אותי, בכוונה תחילה כדוגמה לשאר, כאשר עברנו זריקות חיסון ואני הייתי הראשונה לשבת מול כל הכיתה ולקבל את המחט עם חיוך של ספורטאי על דוכן המנצחים.
אני זוכרת איך בהפסקה אחת ביסודי, קפצתי מגדר גבוהה במסדרון, עליה ישבתי, ישר על צלע של עציץ חימר גדול וחטפתי חתך לאורך חצי שוק. אני זוכרת שכאב ושתפסתי את הרגל בכוח כדי לא לבכות, עד שיחלוף הכאב הראשוני, ואני זוכרת איך מראה העצם הלבנה והדם שניסה לחלץ את עצמו מהצדדים דווקא נראה לי מדהים ומסקרן. אבל אני גם זוכרת, איך הילדה האמיצה הזאת חזרה מיד לשיעור כי ההפסקה נגמרה והעיזה להרים את היד ולבקש ללכת לאחות, רק בגלל שהילדים שישבו בשכנות האיצו בי לעשות את זה.
אני זוכרת שנים של ביישנות נוראית. במשך כל שנות בית הספר, אפשר לספור על יד אחת את מספר הפעמים שהצבעתי בכיתה, שנים של הליכה עם הראש באדמה וחוסר יכולת להסתכל לאנשים בעיניים כשדיברתי איתם. אבל אני זוכרת מקרים של אומץ גדול, בעיקר מהבחינה הפיסית, כמו לעבור צעדות של קילומטרים ברגל מגיל 5, כמו לראות מכשולים שצריך לעבור בהם מעל מים בטיולים כדבר כיפי ובלי הפחד של ליפול או להחליק, כמו לקפוץ ממקומות גבוהים, כמו לשחק כדורגל עם הבנים, כמו להחתך בכף רגל מאבן חדה בנחל שניכנסתי אליו יחפה למרות האבנים ועדיין להמשיך בהליכה כאילו כלום.
אני זוכרת איך בגן התחפשתי בפורים למשהו שנקרא נסיכה ספרדיה. הביאו צלמת לגן, הושיבו אותנו במעגל והמניפה שלי היתה מתחת לכסא. הצלמת הסתובבה במרכז מחפשת קורבן שיצטרף אליה ואני, כמובן, יודעת שאני לא אעשה שום דבר לעורר את תשומת ליבה ואז ברגע שהיא פונה מולי, בדחף לא מוסבר וכהרף עין, אני מתכופפת, שולפת את המניפה ופותחת אותה לניפנוף. עד אז התקשתי בכלל לפתוח אותה במהירות שכזאת. הגננת ישר הזמינה אותי למרכז המעגל לרקוד כמו נסיכה ואני קמה באילוץ ולא יודעת איפה לקבור את עצמי ולמה עשיתי את זה בכלל.
בחוג ריתמיקה היינו צריכות לשלוף סרטים צבעוניים מערמה. היו שניים מכל צבע ואני הייתי "חייבת" לשלוף את הצבע שהיה ממנו רק אחד. ההוראות היו שאני צריכה להמציא ריקוד וכולן ירקדו אחרי. למותר לציין שויתרתי על זכותי. לא חזרתי לחוג הזה יותר.
בחוג חימר, שנורא רציתי ללכת אליו, התחלתי לפסל איש. פיסלתי בנפרד את החלק העליון ואז רציתי לחבר לו את החלק התחתון. אחת מהבנות בחוג אמרה לי: "מה את עושה?!" בזילזול, מה שגרם לי לחרב את היצירה מיד. התפאדחתי שעשיתי משהו לא נכון. לא עשיתי שום דבר לא נכון, חוץ מלהעלב מילדה טיפשה. גם לחוג הזה לא חזרתי יותר.
והיו עוד חוגים שגם אליהם לא חזרתי יותר, כי לא הרגשתי שאני עושה מה שצריך שם במושלמות.
חוץ מטניס. טניס אהבתי. גם כשכבר לא הייתי בחוג, הייתי משחקת עם חברה באופן קבוע במשך שעות רצוף, עד שמרוב תשישות התחלנו לרוץ בסלומושן שכזה. וזה למרות שהבק-הנד שלי אף פעם לא היה משהו ועל מכת פתיחה כמו שצריך בכלל ויתרתי, כי מעולם לא הצלחתי בה.
אני זוכרת שהייתי ילדה כל כך טובה וצייתנית. בכיתה ח` הייתי צריכה להתחיל להרכיב משקפיים, לא רציתי לקחת אותם לבית ספר, פחדתי שיצחקו עלי. רבתי כל כך עם אמא שלי על זה, אבל היא שבדרך כלל היתה ותרנית, הפעם התעקשה באופן שנראה לי בלתי מוסבר ולא רגיל. בסוף הלכתי איתם, אבל היום אני לא מבינה איך לא עלתה בי, אפילו, המחשבה לרמות, לעשות כאילו אני הולכת איתם ואז להסיר אותם לפני הכניסה לבית הספר. מצד שני, אני זוכרת את ההורים כועסים עלי הרבה, וואלה, הייתי ילדה כל כך טובה, על מה הם כעסו?? היום אני ממש לא מבינה מה עשיתי כל כך רע שהם כעסו כל כך הרבה. בגיל ההתבגרות אפילו לא התמרדתי. אבל הילדה הטובה והצייתנית הפסיקה להכין שיעורי-בית כבר בכיתה ו`, למרות הפחד הגדול שיתפסו אותי, ובתיכון, באחת השנים, החסרתי חודש שלם במצטבר בהברזות. לא שהלכתי לים או משהו כזה, כבר אז העדפתי לשבת בבית. את ציוני הבגרות הורידו לי ציוני המגן, כי המורים לא העריכו אותי נכונה. שנאתי ללמוד ברגיל, אבל בשביל הבגרויות קמתי בארבע לפנות בוקר כדי ללמוד עוד קצת. בכיתה ט` הממוצע שלי היה 6 ואף איימו עלי שאני לא אוכל להמשיך בכיתת בגרות רגילה אם הממוצע לא יעלה. באוניברסיטה כבר סיימתי את התואר בהצטיינות, חלק מזה בזכות העובדה שעברתי את אותם מבחנים שוב כדי לשפר את הציון, גם אם זה היה מ-85 ל-90, למרות שהמבחנים גרמו לי ללחץ עצום.
עירוב כזה משונה של חוסר בטחון ותעוזה, של פרפקציוניזם עם זילזול גמור. היום אני מבינה שאיבדתי חלק מהביישנות, אבל גם איבדתי חלק מהאומץ. איפה זה משאיר אותי? באותו מקום נראה לי.

פורנו והנפשות הצעירות והזכות

המחשבות הבאות עלו בראשי, עוד לפני גל הפורנו – בעד ונגד, צנזורה כן או לא. אבל אני עצלנית, כרגיל, ולקח לי זמן לסיים את הפוסט הזה. וכרגיל, יש לי עוד זווית לעניין, שאנשים לאו דווקא חושבים עליה, אבל תסמכו עלי שאני אמצא את הרע שבכל עניין.
כיום, ילדים שנולדו משנות השמונים ואילך כבר נחשפו לפורנו יותר מהרבה אנשים מבוגרים מהם בהרבה.
ילד שנולד בשנת 85`, התחיל לראות פורנו, נגיד, מגיל 12, היום כשהוא בן 22, הוא כבר צבר 10 שנות פורנו! (וזאת בהנחה שהוא לא התחיל עוד קודם. חברה עם ילד בכיתה ג` תפסה אותו ואת חבר שלו מקלידים בגוגל "אישה עם ציצי גדול", ותתפלאו, או לא, זה כן מעלה אתרי סקס...).
מה שהכי גרוע, מדובר כאן בצפיה לא של אנשים מבוגרים ומנוסים, אלא של צעירים שעושים את צעדיהם הראשונים בתחום הזה. הם כבר יודעים איך זה "צריך" להיות עוד לפני שבן אדם אחר חוץ מהם נגע להם בזין בכלל.
אני מוצאת הקבלה בין צפיה מגיל צעיר בפורנו ופרסומות. שני הז`אנרים נמצאים שם, אומנם האחד מרצון והשני לא, אבל קלות הגישה והאינטנסיביות קיימות בשניהם והן דופקות, בעיקר לצעירים, את המוח. למרות שכל אחד יודע בדיוק מה מטרתן של הפירסומות, למרות שרבים יטענו שהם לא מושפעים מהן, עדיין כשנעבור בסופר ליד מדף משחות השיניים, נזכר בדוגמנית עם החיוך הכי גדול והכי לבן ונקח דווקא את המשחה הזאת (כשלמעשה היינו צריכים לשים בעגלת הקניות דווקא את חברת הפירסום, צוות ההפקה, מכונת הלייזר או הגרפיקאי המוכשר). כך, אני מאמינה, צבירה כזאת של שעות פורנו, בשנים של התבגרות וללא ניסיון קודם שוטפת לך את המוח מבלי שתרגיש אפילו.
אותו צעיר בן 22 (או פחות) עומד עכשיו מול מגעיו הראשונים עם בחורה ובניגוד לצעירים של פעם, שהיו צריכים לגשש לבד, ללמוד מהחבר`ה, לעלוז על כל פירור מהחומר האסור שהצליחו לשים עליו יד ולהתפתח בדרך טבעית יותר של צבירת נסיון במשך תקופה ארוכה, ההוא כבר בעל השכלה רחבה ותואר דוקטור של כבוד בפילוסופיית הסקס.
יש לו דרישות, יש לו תמונות בראש, יש לו רצונות שבכל מקרה אחר הוא לא היה יודע שהם אפשריים בכלל. לא רק שהוא לא היה יודע על קיומן של האופציות השונות, הוא גם לא היה חושב שהוא רוצה אותן. בשטיפת המוח ארוכת השנים של הפורנו, הוא גם רוכש ידע על כל האופציות שהוא יכול לקבל וגם מפנים שזה מה שכדאי לו לרצות לקבל.
הוא כבר ראה ציצים מכל הגדלים והצבעים, הוא יודע איך ה`שם למטה` שלך נראה עפ"י תקריבים ששמורים בד"כ לסרטי טבע על חרקים. הוא לא מתרגש מאיברים חשופים, מנשיקות, מליטופים וממחוות קטנות, הוא מתרגש מלגמור, ועדיף, לך על הפרצוף.
הוא לא צריך פנטזיות, יש לו סרטונים מול העיניים.
סף דלתך הופך לכניסה לסט של סרט פורנו בכיכובו. משחק מקדים בשבילו זה כוס המים שהוא יבקש לשתות. אולי הוא יצפור לך קצת בציצים. הוא יצפה שישר תתנפלי לו על האיבר בהתלהבות ותדחפי אותו פנימה עד שמיצי הקיבה שלך ידגדגו אותו. את נחנקת? מוזר, איך בסרטים הן מסתדרות? אולי צריך להוסיף משיכה בשיער ודחיפת הראש בכוח, זה כנראה מה שאמור להפעיל את המנגנונים הנכונים בגוף האישה. הוא יחשוב שהוא שיא הנדיבות כשהוא יגמור לך בפה, כי הוא מאפשר לך לשתות בתאווה נוזלי גוף שאין ספק שרק כדי לזכות להם, השקעת את כל המאמץ. אם תגידי לו שזו לא כזו מציאה, הוא יתפלא מאוד. הוא ראה המון סרטים ובאף אחד מהם לא הופיע משפט כזה. אם תגידי לו שינסה בעצמו ויראה, הוא יעקם את הפרצוף בסירוב ויגיד שזה מגעיל, אבל זה נועד לנשים, אז להן זה בסדר. נכון, בדיוק כמו שחלב-אם יוצא מגוף האישה, גם הוא לא משהו, אבל תינוקות מתים עליו.
כשהוא ירצה לעבור לחור הבא אצלך, הוא שוב פעם יפספס את החור הנכון. נו מה לעשות, יש לנו הנשים כל כך הרבה חורים, זה פשוט מבלבל!
חוץ מזה, החור ההוא, כידוע, הוא פאר היצירה, המכה, הכותל, כס הותיקן הקדוש. מי שלא היה שם לפחות פעם אחת בחייו, לא ביצע את אחת המצוות החשובות ביותר בתורת הסקס. הסרטים מצווים, השחקנים כולם צדיקים גדולים והוא, הקטן, חייב לבצע את דברי אלוהים חיים.
כשהוא יגיע סוף סוף לחור הייעודי בגופך, הוא יתפוס לך את הרגלים בשביל הקונטרה ויתחיל לבצע בו במרץ פימפומי בוכנה. ששש, אל תפריעי, מסתבר שיש לך אילו שהם גלגלי שיניים בגוף שצריך להפעיל, אם לא ידעת.
את הדגדגן הוא בכלל ישכח. לא, גברברים צעירים, לא להזדקף בהתלהבות, אין לי חדשות בשבילכם, הדגדגן הוא לא חור.
לפעמים אני חושבת שאם מישהו בתעשיה היה מוצא איזו מישהי, פריקית של הטבע, שאפשר להכנס בה באוזן, בקשות ותחינות להכנס לי גם לאוזן, או לפחות לנסות את זה, לא היו מאחרות לבוא...
קהות החושים שהצעיר "המושכל" סובל ממנה אחרי כל כך הרבה זמן וסרטים עלולה להפוך למסוכנת ממש.
הוא יודע להגיד שיש נשים שנהנות מכל מה שהן עוברות בסרטים האלה. כן, גם אלה שדוחפים להן לתחת ואחר כך לפה, ושוב לתחת ושוב לפה, תוך משיכת הראש שלהן בשיער וכל התמונה צועקת השפלה. יש נשים שאוהבות השפלות, זאת הסיבה שהן עושות את זה. מסתבר שהסצנה המדוברת הולכת עכשיו טוב וכבר שמעתי טענה שאני תמימה כי לא ידעתי שזו האופנה האחרונה בסרטי הפורנו. אני התמימה?!
השפלה זו האופנה האחרונה בפורנו?
אז לא רק שהפורנו היה משפיל תמיד למין הנשי, עכשיו גם מושכים את הקצה עוד והופכים את ההשפלה למוקצנת כי מיצו במשך השנים כבר את רוב הרעיונות? ה`הארד קור` הופך ל`מיין סטרים`. כי בניגוד לפדופיליה וסנף בהם הממסד נלחם, הסקס הישן והטוב עדיין מותר, על כל פיתוחיו היצירתיים.
וידעתם שהיום כבר לא מספיק שגומרים על השחקנית והיא מסתבנת בזה, חופפת בזה, אופה עוגה בזה, היום גם חבורת גברים גומרים בקנקן והיא אמורה לשתות את זה?? וואלה, אני לא ידעתי. כנראה אני תמימה, אה? וזה מה שאמור להדליק גברים?? אוקי אז גם אם לא, חכו שבשביל הילדים שלכם זה כבר יהיה הדבר הטבעי, כי הם יתחילו מפורנו ברף גבוה יותר.
החשיפה ארוכת השנים מורידה את סף הרגישות. הדוקטורים הקטנים, משוחררים לעולם בלי הכוונה, אבל עם הרבה כוונות. המוח שלהם, שתמיד היה שטוף זימה, כמו שאני אוהבת, שטוף עכשיו בידע מהסוג הנחות ביותר, במקום מעט הידע החינוכי, שאפשר היה להוציא מהפורנו בעבר. ועכשיו, לכי תנסי להסביר להם שאפשר לעשות את זה אחרת. תנסי להסביר להם שמה שהם גדלו עליו זו טעות. זה עולם משעמם שם בחוץ אם לא מבצעים מה שקורה בסרטים. ובמיוחד כיום, שיעמום הוא TURN OFF.

איש באמונת ססקוואץ` יחיה

פורסם ב14 ביוני 2007, 11:04
כל מי שחשב להגר לקנדה, שימו לב למה שהולך שם:
לפני שנים כאשר קנדה הפכה למדינה רישמית, ניגשו ראשי עדת מאמיני ססקוואץ` שחיו במדינה, לראש הממשלה הקנדי הראשון, טענו שהם מתייעדים לחקור את מושא הערצתם - הססקוואץ` ולהפוך את חקירתם למלאכתם וביקשו, לפיכך, שממשלת קנדה תעניק להם זכויות המעוגנות בדתם, פטור מכל עבודה אחרת, ותספק להם תמיכה כספית. ראש הממשלה הקנדי שלא חש מאויים מקבוצה קטנה שכזו ואף קיווה שבכך הוא יחזק את הקשר עם מאמיני הססקוואץ` והם בתורם ישמרו את תרבות הססקוואץ` הקנדית המפוארת, תוך שיתוף פעולה עם התושבים האחרים, הסכים להסדר. (יש אומרים שהוא היה שיכור כלוט באותו רגע). בין ראש הממשלה, פייר סטטוס, ונציג ססקוואץ` נקבע ההסכם שנקרא בקיצור: הסכם סטטוס-קווץ`.
השנים חלפו. מאמיני הססקוואץ` החלו להתרבות בקצב מואץ כתוצאה מהוקרה לססקוואץ` שבעצמו לא משתמש בקונדומים. הם החלו להתבדל מהאוכלוסיה הקנדית, להתרבות בינם לבין עצמם בלבד, לשלוח את ילדיהם לבתי ספר על טהרת לימודי תרבות הססקוואץ` ולהקדיש את כל חייהם לחקר, לימוד ושימור תרבותם. הם פיתחו סגנון לבוש משלהם – הגברים מגדלים זקנים לחקות את פרוותו של ססקוואץ`, הנשים מסתובבות, מחוץ לבית בלבד, בחצאיות מיני ובמחשופים כמה שיותר עמוקים כדי להראות יפות לזמן שססקוואץ` יתגלה בפניהם סוף סוף (מה שגרם לירידה דרסטית במקרי האונס בין מאמיני הססקוואץ`, משום שהגברים מאסו בכל האיברים החשופים האלה. מעניין שלפי העיתונות הקנדית הסטטיסטיקה הראתה על עליה במקרי ההטרדות המיניות דווקא בנשים המוסלמיות הרעולות בפרברים הסמוכים), הילדים לובשים חולצות עם הדפסות משתנות של 3 תמונותיו הידועות (והיחידות) של ססקוואץ`.
דבריו של ססקוואץ` שהושארו כסימנים על עצים נאספו ואוחדו לספר הקודש הססקוואצ`י, אותו לומדים ומשננים המאמינים מגדול עד קטן ועל פיו הם מחוייבים לנהל את חייהם.
משום שססקוואץ` הגדול חי חיי טבע חופשיים, ללא חוקים, הנוהרים אחריו מסרבים להכיר בחוקי המדינה של קנדה וטוענים שהם נוגדים את הדרך בה ססקוואץ` חי ולכן את הדרך שבה עליהם לחיות. הם הקימו לעצמם מערכת חוקים ובתי דין משלהם, המתאימים לרוח המסורת הססקוואצ`ית. לא רק זאת, הבעיה שכתוצאה מהתערבות לא מוצלחת במהלך משחק מונופול אחד, הפסיד ראש הממשלה דאז, פייר סטטוס, לראש אגודת ססקוואץ` ונאלץ להעביר את המונופול על דיני האישות הקנדיים לבתי הדין הססקוואצ`ים. וכך, למשל, קנדית שרוצה להתגרש מבעלה, נאלצת לעבור את הטקס הססקוואצ`י של קירקור וניפנוף הזרועות תוך קפיצה על רגל אחת, בעוד על בעלה לצעוק לעברה שהיא גם תגדל את הילדים וגם לא תראה ממנו גרוש, תוך שהוא טופח על ראשו ביד אחת ומסמן מעגלים על בטנו בידו השניה. (יש אומרים שמה שהבעל צריך לעשות הוא הקשה יותר).
מאמיני ססקוואץ` הקימו מערכת חינוך אוטונומית משלהם, הכוללת גני ילדים, בתי ספר, פנימיות לילדים ופנימיות לאנשים מבוגרים. שם הם לומדים את מדעי אדונם הססקוואץ`, את הביולוגיה שלו, את ההיסטוריה שלו, את הסימנים הקדושים שהוא משאיר אחריו ואת הדרך הנכונה לנשום.
למותר לציין, שאף אחד מאלה לא מכין אותם להתערות בחברה הקנדית הרגילה, לה שאפו כולם בתחילת קום מדינת קנדה.
בגלל שמאמיני ססקוואץ` זוקפים לזכותו את המשפט:"ביום שלישי לא בא לי", הם הפכו את היום השלישי בשבוע למקודש ומקדישים אותו למשחקי סטנגה מדרכות. לא פעם הם גרמו לסגירת עורקי תנועה שלמים ביום הזה בגלל המשחקים האלה שלהם. כשהתושבים הרגילים מנסים למחות על כך, מאמיני ססקוואץ`, שידועים כעצבניים כמו ססקוואץ` עצמו, עוברים לשחק סטנגה על ראשי המוחים. שחקנים שהתעייפו מלרדוף אחרי הכדור שמנתר מהראשים למרחק גדול מדי, שכללו את המשחק לאבנים הנמצאות בשפע בסביבה ומזכות ביותר נקודות.

המאמינים בססקוואץ` אינם טיפשים כמו שהם נשמעים. הם הבינו שכדי לדאוג לרווחתם במדינת קנדה המתפתחת וכדי שיוכלו להמשיך לעסוק בחקר ולמידת ססקוואץ` ללא גורמים מפריעים כמו עבודה או תרומה לחברת הלא-מאמינים שסביבם, עליהם לנצל את כוחם הפוליטי העולה בזכות ריבוי האוכלוסין הגבוה במיוחד שלהם.
מנהיגי מאמיני ססקוואץ` השכילו לחתום על הסכמים קואליציוניים שקבעו את גורלה הפוליטי של קנדה והצליחו להפוך לשרים במשרדים ממשלתיים שעוסקים בחברה וברווחה ובכך השיגו תנאים מועדפים וסיוע כספי לעצמם בתחום החינוך, השיכון, קצבאות ממשלתיות שונות וכספים יחודיים שמדינת קנדה לא יודעת בכלל שהיא משלמת וכל זאת על חשבון אוכלוסיות אחרות במדינה.
כמו כן הוקם בקנדה משרד ממשלתי במיוחד בשבילם – משרד דת הססקוואץ`. כל תפקיד המשרד הוא להעביר חלק נכבד מתקציב המדינה למשפחות של מאמיני ססקוואץ` גרידא.
הם הצליחו להביא לחקיקת חוקים שונים ומשונים שרק ססקוואץ` בעצמו היה מסכים להם. דוגמאות ידועות לכל הן מכירת קליפות עצים בלבד למאכל בסופרמרקט בימים מסויימים בשנה ושחזירים יש לאכול ע"י טריפתם בעודם חיים.

כיום נוצרה בקנדה תופעה ייחודית של שכבה שלמה מהאוכלסיה שמתרבה בקצב משולש, אינה עובדת ורק עוסקת בלימודי הססקוואץ`, הכופה את דברי הססקוואץ` על שאר התושבים והמקבלת תמיכה כספית נרחבת ובחלקה מושחתת מידי ממשלת קנדה.

אולי תתפלאו לשמוע, אבל גם בישראל קיימת קבוצה קטנה של מאמיני ססקוואץ`. אבל כאן הם לא חושבים לחיות על חשבון המדינה והמדינה הנאורה שלנו גם לא היתה מאפשרת להם את זה.
ועכשיו, נכון שעדיף בישראל?

Mammas, Don`t Let Your Babies Grow Up To Be Cowboys

מעניין לאן החיים מובילים אותך.
הנה היום אנחנו כבר כמה שנים טובות אחרי שנת 2000. ילדים שנולדו אז, הם היום כבר בני 7. כשהייתי צעירה שנת 2000 נראתה לי עתיד רחוק רחוק ומיסתורי. היו כל מיני תחזיות, כמו שהעולם יחרב בשנת 1999, או יותר מאוחר, שבאג כוללני ישתק את כל עולמנו נסמך המחשבים. גם לי היתה תחזית אישית משלי. הייתי יושבת ומחשבת שאני אהיה בת ככה וככה ובטח אהיה נשואה כבר ויהיו לי ככה וככה ילדים לפחות, לפי חישוב הגיוני.
אף אחת מהתחזיות לא התגשמה.
לא חורבן, לא באג, לא החיים שתכננתי.
למה בכלל תכננתי את החיים האלה בשבילי מהתחלה? אז לא יכולתי לחשוב בצורה אחרת בכלל. זה הרי המסלול שעל כולנו לעבור. היה ברור לי שאני אלמד, אמצא עבודה קבועה, אתחתן ואוליד ילדים והכל בזמן הנכון. זאת היתה השאיפה שלי. שאיפה כתובה בדברי הימים של כל אלה שהלכו לפני. איך לא הכנתי את תוכנית ב`?
לא חשבתי על אפשרות אחרת, כי לא יכולתי לתפוס שתהיה אפשרות אחרת.
אוקי, אני כבר שנים טובות חיה אפשרות אחרת. עובדה שזה קורה. רק שזה תפס אותי לא מוכנה.
איזו ילדה תמימה הייתי. איזו ילדה אופטימית. איזו ילדה קונבנציונלית.
והיום? כנראה שאני עדיין ילדה, כבר לא תמימה, כבר לא קונבנציונלית ולחלוטין לא אופטימית.
כבר שנים שאני מבכה את אותו חלום ישן, לא עוצרת לרגע לחשוב אם זה מה שנכון לי או לא, אם זה מה שמתאים לי או לא. הרבה שאלות יש לי, תשובות אף אחד לא יכול לתת לי. בזמן הווה, גם אני לא.
אולי החלום הזה לא התגשם כי זאת לא מה שאני בכלל? הרעיה, האמא, הבחורה הנורמטיבית. אולי יש סיבה שהוא לא התגשם? אולי זה לא סתם חוסר מזל?
אולי אני בכלל ה-free spirit שאני מתעקשת כל הזמן שזאת לא אני?
פעם הייתי מקובעת, רוצה בכוח להיות כמו כולם, ילדה טובה הולכת בתלם בלי עצם מרדנית בגוף שלי, אבל הסדקים התחילו להיווצר וככל שהזמן עבר הם הפכו לתהומות בלתי ניתנים לגישור.
הפכתי עכשיו לכל מה שלא הייתי בגיל ההתבגרות שלי. אכזבתי את ההורים שלי, אכזבתי את עצמי. שותה ומעשנת, בועטת בכל מוסכמות החברה. דווקא בגיל שבו צריכים להיות כבר בורגנים מיושבים אני מתפרעת.
מה עובר עלי?
הזמן, אפשר להאניש אותו - לשייך לו כוחות, לפחד ממנו, להודות לו. מרחק הוא מימד שקל יותר להבין, ואולי דווקא בגלל הקושי בהבנה שלו, את מימד הזמן אנחנו מאנישים.
אני לא יודעת למה הייתי הופכת אם הייתי מקימה משפחה משלי ונשאבת אליה כמו כולם בזמנו, אבל אולי לא הייתי הופכת למה שאני היום. אני דווקא אוהבת את מי שאני היום, אבל זה רק כי זה כל מה שאני מכירה.
אם ההיא של החלומות מאז, הייתה מגשימה את החלומות שלה, מה היתה חושבת על אני של היום ואני של היום, עדיין נאחזת באותו חלום ישן, בעוד הזמן, אותה ישות חיה ונושמת, דופק לי על הקודקוד וממש צועק לי כבר להתעורר, שזאת לא אני. אולי מעולם לא הייתי והוא רק זה שמאפשר לי לשים לב לדברים ולראות את כל זה.
ואולי כן הייתי, אבל זה עבר, היה יכול להיות שלי ופשוט פיספסתי את ההזדמנות. או שאולי אף פעם לא הייתי מרוצה גם אם הייתי משיגה את אותו חלום.
איך אפשר לדעת, אם אני בעצמי לא מכירה את עצמי? מי יענה לי אם לא אני.
יכול להיות שתהיה משהו אחד בתקופה אחת ומשהו שונה ממנו ב-180 מעלות בתקופה אחרת? קשה לי להאמין בזה, כי אני מאלה שצריכים את בסיס האם לחזור אליו. תחושה מבוססת היטב של מי אתה ולאן אתה הולך.
אולי הגרעין הזה של הנפש החופשיה היה תמיד נטוע בי והתכחשתי אליו, או שלא הייתי מודעת לו ורק כשהתנאים היו מתאימים, הוא העיז לבצבץ מבעד למחסומים ולנסות לפרוח.
ואני, עדיין מנסה לבעוט בו ולדרוך עליו, לקמט אותו חזרה אל מתחת לאדמה.
עדיין לא מאמינה שזאת אני.
עדיין לא מוכנה לקבל את צורת החיים הזאת.
ואם הייתי פוגשת את ה"נסיך" עכשיו, האם הייתי חוזרת להיות אותה ילדה תמימה, אופטימית וקונבנציונלית של אז, או שהנפש שלי, שלמדה להיות חופשיה במהלך השנים תנסה להאבק ולהפריע? אני יודעת שהיא תנסה להפריע, היא תמיד הפריעה למעשה, כל זוגיות היתה לי קשה, ולא בגלל שיש לי בעיה עם זוגיות. ההיפך, תמיד רציתי זוגיות עד כדי הטמעות ואיחוד מושלמים. ואולי זה דווקא הצד שבי שרוצה את החופש, שגורם לצד הזוגי שבי לרצות בזוגיות עד כדי פחד מנטישה והוא עושה את זה בכוונה כדי שינטשו אותי...
זוגיות נורמטיבית או בדידות חופשיה. איך אפשר להסביר שלמרות הצורך הנואש שלי באהבה אני עדיין לבד? מה מפחיד אותי כל כך, מה מקור החומות שאני בונה?
הרבה מילים, הרבה בילבלול.
הכל מתמצה לזה שפעם היתה לי תחושה ברורה לגבי מי אני אהיה בעתיד. העתיד הגיע ועבר ועמו עברה אותה תחושה ברורה.
אז מי אני באמת, הנסיכה מהאגדות שקיוויתי שאני אהיה, או ה-cowgirl בנשמה שהתכחשתי לה?
ואם אני שתיהן? אז צפוי לנו `קאט-פייט` שחבל"ז...

מילא קפיטליסטים, אבל למה חזירים?

פורסם ב27 במאי 2007, 9:40
רונן, עו"ד אינטליגנטי ונבון במיוחד שהכרתי, מחנך את הילדים שלו לא לתת נדבות לקבצנים. מתן כסף לאדם שעומד חסר מעש ומושיט את ידו, זו דוגמה קלוקלת לילדים, לחשיבתו. הנה איש שאני מעריכה ולא יכולה להאשים אותו בטיפשות, ובכל זאת לא יכולה להמנע מההרגשה שהוא מוציא מתחת ידיו דור חדש, שתי יצירות מופת, שבלונות של גאונות ושנינות כמו אבא, אבל עם לב רחב כמו הקרחון שהטביע את הטיטניק. הרגשה לא נעימה של משהו גם קר וגם במסלול התנגשות. ברור, הילדים הרי צריכים לצאת מכונות הישגיות ודורסניות כדי להחשב למוצלחים בעולם הזה. אם לא היה מתמזל מזלו של רונן להגיע לאן שהגיע, אם היה נאלץ לקבץ נדבות, או סתם מדשדש רגליים על קו העוני, איך הוא היה מרגיש אז אם היה יודע שיש אנשים שמגדלים את הילדים שלהם להתנכר אליו? מעניין אם לגבי תרומה לארגוני סיוע הוא מלמד אותם אותו הדבר. לא שאלתי. גם ככה התשובה היתה גורמת לי לשוק קטטוני אם היא היתה חיובית.
התוכנית `המתמחה` גרמה לי לרגשות שנעו בין הערצה וקנאה לבין קנאה והערצה, כלפי דונאלד טרמפ. שטיפת המוח של הטלוויזיה... אבל השטיפה הזאת נסכרה במפתיע והתעוררתי באחת, כאשר יום אחד, בחדר הישיבות (טה טה טה, טהההה!), בעימות בין שני מתמודדים, הדון הוכיח את הבחור שהבחורה היא בן אדם יותר מצליח ממנו. הוא אמר לו משהו כמו: she is a successful person. הוא התכוון אולי `מצליחה` בעולם העסקים, אבל זה לא מה שהשתמע בהכרח, בסיטואציה ההיא זה נשמע יותר שההיא פשוט דגימה מוצלחת יותר של המין האנושי וזהו. יכול להיות שהיא מנהלת מצליחה ויכול להיות שהבחור השני הוא לוזר גמור בעסקים, אבל לא הצלחתי להבין איך זה מראה שהיא בן אדם מצליח והוא לא. אז כן, בעולם הכרישים, חסרי הרגש אולי היא נחשבת למצליחה, אבל ההצלחה שלה שם לא אומרת שום דבר עליה כבן אדם או על המתמודד השני כבן אדם פחות מוצלח, אם כבר היא רק מצביעה על כך שהיא כריש ולא בן אדם. אולי ההוא הוא בן טוב לאמא שלו, מתנדב עם ילדים חולי סרטן, מצייר תמונות מדהימות בעזרת כפות הרגליים, ואולי הוא אפילו מטאטא רחובות יותר מוצלח ממנה ואז בעולם הנמלים הוא היה נחשב לאל שיש לפחד מפניו והיא היתה חסרת משמעות בשבילם! אנחנו לא חיים בעולם הנמלים? תחשבו שוב. הנה מגיע המטאטא דונאלד טרמפ ומטאטא אתכם בבושת פנים, לעין האומה, מהשטח שלו כי אתם `פועלות שחורות` ולא בני אדם מצליחים!
הנה עוד פנינת חוכמה מהתוכנית:
Brent: You unappreciative "you know what!" I pulled it out of the hat for you!Andrea: Oh, you pulled it out of the hat for me? That`s why I`m a multi-millionaire and you make $50,000 a year.
למדתי מהבלוגים (אין ברירה, לא היה על זה קטע בארץ נהדרת) שיאיר לפיד היה רע לסטודנטים. בין השאר הוא אמר שהוא לא תומך במאבק שלהם, ש"לא בא לי" לממן לימודים לעוד עורכי דין לעתיד, כשהמדינה כבר מוצפת בהם ועפ"י סטודנטית שכתבה לו מכתב וקיבלה תשובה: "כתב שכן- למה שהוא לא ישלם לבנו על הלימודים? הוא מרוויח יפה והוא יכול להרשות לעצמו(אלו מילותיו)". האם הוא היה אומר מה שהוא אמר אם הוא היה מאלה שלא היו יכולים לשלם עבור הילדים שלהם? האם רק בגלל שהוא בעמדה שהוא יכול להרשות לעצמו לשלם עליהם הוא לא מסוגל לראות עמדות אחרות, למשל של אלה שאין להם הורים שישלמו עליהם? האם כולם צריכים להיות מסוגלים לשלם עבור הילדים שלהם, אחרת... אחרת מה? אחרת הם לא שווים? כן, לא שווים מספיק בשביל לרכוש השכלה, להתקדם בחיים, להוות תחרות לילדי השמנת המתוקים שלו? הוא כנראה לא רוצה שהילדים שלו ילמדו על חשבון אחרים באותה מידה שהוא לא רוצה לממן את אלה שההורים שלהם לא יכולים לממן אותם. לכאורה זה נשמע צודק. מהצד שלו, זה בטח נשמע צודק. האם חייבים להיות בצד השני, של הסטודנטים הדלפונים, כדי להבין שהוא לא צודק?
נכון, יאיר גפרור, בוא לא ניתן יד לפרזיטיות על חשבון הציבור, כדי שרק הפרזיטים הפרטיים שלך יוכלו לשגשג.
האם רואים רק צד אחד כשנמצאים בו?
אם הייתי מצליחנית נוטפת כסף, עפ"י הסטנדרטים הקפיטליסטיים הרגילים, האם הייתי חושבת כמוהם או שגם אז הייתי מבינה שזו לא השיטה הנכונה? האם הייתי מזלזלת בקבצנים, ביכולות של אנשים שמרוויחים פחות ממני או שאינם מנכל"ים של חברות, בצעירים שרוצים לרכוש השכלה?
והאנשים הנ"ל, אינטליגנטים חושבים לכל הדעות, מה גורם להם להסתגר כל אחד במגדל השן שלו? האם ברגע שאתה מגיע למגדל השן, אתה מאבד את הבינה?

אממ, הבנתי שיש איזה חג עכשיו?

פורסם ב23 במאי 2007, 11:00
אין ילדים - אין חגים. אין עבודה – כל יום חגיגה.
בקיצור, לא מרגישה שום חג עכשיו, רק פחות מכוניות ברחוב. אבל פחות רעש מהרחוב – יותר רעש ששומעים מהשכנים.
נגמרו לי כל הגבינות הרבה לפני החג. אז ככה שאני לא יכולה לחגוג גם בכאילו עם עצמי, לאכול קוטג` על פרוסה ולהגיד שהנה יש אווירה של חג. לעומת זה, סוף סוף יצא לי לחגוג "חג" נשכח אחר, יום העצמאות, שגם אותו לא הרגשתי, בטחינה של המון קבבים שקיבלתי בחינם מהסופר, שאריות שרצו להפטר מהן כנראה. אני שומעת זימזומי קנאה מהקהל?
אני תמיד נזכרת מאוחר מדי, מה אני אעשה, אולי ביום כיפור הבא יצא לי לחגוג את החג הנוכחי. אה, בעצם לא, לא גבינות ביום כיפור! זה החג של בשר החזיר, כן?
אח שלי התקשר אתמול, אמר שההורים נוסעים לחו"ל ואני עוד יכולה להתקשר לאחל להם נסיעה טובה. משום מה הוא היה מופתע מזה שאני הייתי מופתעת. הוא לא ידע שלא דיברתי עם ההורים מאז חג אחר, שאותו, לשם שינוי, הכריחו אותי לחגוג לאיזה ערב אחד. אז היו מצות על השולחן וכולם התחילו לדבר ארמית, ועוד במהירות עצומה, אז הבנתי שזה פסח.
לא התקשרתי, אבל התבאסתי. יש להם בן יחיד עכשיו. שכחו שהיתה להם גם ילדה פעם. גם אני אשמה בזה. נורא להגיד, אבל בימים רגילים אני הכי מתגעגעת לכלבה. החגים מזכירים לי בכוח, שחוץ ממנה, יש עוד כמה נספחים במשפחה.
חגים זה דבר של ביחד ושמחה. גם את זה הרסתי, לא בא לי ביחד ולא בא לי שמחה. אבל בא לי שיבוא לי, במיוחד בחגים.
חג שמייח.

אנשים,

פורסם ב17 במאי 2007, 10:17
הם נתפסים על החולשות שלך. הם קולטים איפה הם יכולים לנצל, זה הדבר הראשון שהם קולטים ממך, ואיך שהם קולטים את זה, הם עושים בזה שימוש, הם ינצלו את החולשה שלך, נגדך. הם לא יחשבו, ללכת מסביב ולעקוף או ללכת דווקא כנגד החולשה הזאת, ביחד איתך, ולחזק אותך. ההפך. תשימו לב, דבר ראשון שאנשים מחפשים אצל אנשים אחרים, אפילו מבלי דעת, זו החולשה. לפעמים, אולי ברוב הזמן, כי רוב האנשים הם לא אנשי עסקים, הם יעשו את זה באופן תת הכרתי. אבל ברגע שהם זיהו את החולשה שלך, היא נרשמה אצלם במוח, אתה מסומן והם יעוטו עליה. הם יחפשו איפה אפשר למתוח אצלך את הקו עוד קצת, לפשפש בחולשותיך, לנצל את זה לטובתם. זה שהם לפעמים עושים את זה בלי כוונה, זה אפילו עוד יותר נורא, כי זה אומר שזה עוד יותר מושרש ושכיח.
יש גם אנשים טובים. איפיון אחד, משותף ומרכזי אצל האנשים הטובים שפגשתי בחיי היה זה שהם לא חיפשו להתפס לחולשות שלי ולנצל אותן כנגדי. כל שאר האנשים שכן עשו את זה, נחשבים בעיני לאנשים נוראיים, רעים ורשעים, וגם אם עשו את זה באופן לא מודע ולכאורה בלי כוונה, הלא כי כן, נושאים באשמה לא פחות. פושעים, לא פחות מזה, פושעים בלב ובנפש ובכל ישותם.
הם אנשים רגילים לגמרי, אולי כל אדם שני ברחוב. לא חייבים להיות מנהיגים פוליטיים מושחתים, לא חייבים להיות בעלי כישרונות מיוחדים, איי קיו גבוה, הישגים, מובדלים במשהו משאר האדם. לא, הרוע קיים בחלק גדול מהאנשים שנתקלתי בהם בחיי ולא נתקלתי בנסיכים של אנגליה מן הסתם.
(כן נתקלתי באנשים בעבודה, בוסים, פקידי בירוקרטיה, חברים לצבא וכו`...)
יש משפט שביום ששמעתי אותו התבהרו לי כמה דברים על עצמי: "אם אתה לא רוצה שהזאבים יטרפו אותך, אל תתנהג כמו כבשה". מאז, כשהייתי מהרהרת בו, הייתי חושבת שהוא נכון עד כאב והייתי מלקה את עצמי על כך שאני מתנהגת ככבשה ולכן נושכים בי, כל פעם מחדש, ואל לי להאשים איש, חוץ מאת עצמי, פועה שכמותי. אבל אחר כך, שוב באה הביקורת – ומה אם את באמת כבשה. כיצד כבשה לא יכולה להתנהג כעצמה? אם את כבשה, חזקה עלייך שהזאב ידע זאת וינצל זאת. אם את כבשה בעולם של זאבים, הלך עלייך...






מוקדש לפוצ`י, שטוב ליבו הוא לפיד זורח שמאיר את החיים ושטוהר נפשו מחזיר את האמונה באהבה. הוא אחד מהטובים ביותר.

אז אני רווקה מזדקנת, אז מה? הנשואים האלה שרוטים לא פחות

קשה להיות לבד כל כך הרבה שנים (מזדמנים לא נחשבים), לראות את כולם מוצאים את "אהבות חייהם", בונים משפחות, מעבירים אירועים וחגים בתוך ובתור חמולת אנשים, נותנים ומקבלים אהבה על בסיס יומיומי, יודעים שיחסרו למישהו אם יעלמו יום אחד בבת אחת מעל פני האדמה, לא צריכים לתרץ תירוצים למה הם עדיין בשולי החברה, כי הם בדיוק במרכז עקומת הפעמון, כמו הרוב הקובע.
והקושי הזה מטשטש את הראיה והופך דברים לשחור ולבן. מה שמוזר, שחיים מלאי זמן פנוי, אפשרויות בלתי נדלות, אי הצורך במתן דין וחשבון למישהו, התהוללות עם מי שרוצים כמה שרוצים, הם הם השחור! ואילו חיים של אחד בתחת של השני במשך שנים, עם חבורת צווחנים דרשניים כבור ללא תחתית והרדמות מותשת מול הטלויזיה בסופו של יום, הם הלבן!
הקושי הזה, גורם לך לרומם את האופציה האחרת לדרגת פנטזיה מעולם החלומות. לחשוב שהכל מושלם שם בצד השני. שכל מה שיש לך לא נחשב, כי לא השגת את החלום. לרצות להגיע לחלום הזה, כי שמה, יהיה סוף סוף קל.
אבל אז, מתחילה להתגלות האמת הערומה, והיא מצודדת כמו השלד המתפרק, סנדי בר, בפרסומת לפלאפון: חדשות על גירושין לבקרים, וידויים שלא מביישים סרטי אימה, רק עם מפלצות אמיתיות, גילויים על ביקוע בגרעין המשפחה הגרעינית, שיכול להפיק מספיק אנרגיה לפצצת אטום קטנה, שתוריד את קנדה.
מסתבר שמה שקורה שם, במועדון הסגור של המיוחסים והמקובלים, שונה לגמרי מהאופן בו הוא הצטייר בעיני בזמן שניסיתי להציץ פנימה מאחורי כתפו של הבאונסר הגרוזיני בשם גורל, שמנע ממני בכוח את הכניסה.

בפועל נתקלים שוב ושוב בנשים אומללות שמתחננות לסקס ועוד מבעליהן, בעליהן!! כאילו, ראבק, כשהאישה כבר מתחננת לסקס, או שהגבר הוא הומו בארון, או שהוא סטרייט בארון של הפקידה שלו, מסתתר מבעלה שהגיע במפתיע הביתה.
נשים שחיות ללא מגע, חיבוק, או לטיפה רכה, אבל בולעות (רק קפה שחור) וממשיכות לתפקד. במה הן שונות כבר מדחליל בשדה חיטה? בובות בודדות בשדה, ריקות מתוכן, שעושות את העבודה שלהן יום וליל כמצופה ועדיין נושאות בגאון חיוך דבילי על הפרצוף.
ובוודאי ובוודאי הבעלים המסכנים, שזנבם המיוחם בין רגליהם, היאוש בעיני הכלבלב שלהם והלשון שלהם כבר בחוץ מרוב תסכול והשתוקקות למה שכל גבר זכאי לקבל כחוק, אבל מרגע שהוא מוצא מישהי קבועה שתספק לו את זה וקונה את הפרה, הוא גוזר על עצמו חיים של פושע שחובת הוכחת צדקתו עליו ונאלץ להגיש תביעות ועירעורים אין קץ לכבודה, נשיאת בית הדין, כדי שתאות למלא אחר זכויותיו המופרות ו...לזרוק לו עצם.
בעלים הבוגדים בלי הנד עפעף. ואז הם חוזרים בערב לאשה טרוטת העיניים שלהם, אחרי שעבדה וניקתה ובישלה וטיפלה, ועדיין מעיזים להביט לה בעיניים ולרטון שערמות הכביסה המקופלת על הספה מפריעות להם לצפות בנוחות בכדורגל.
וכך גם הנשים הבוגדות בבעליהן ו... בעצם אין דבר כזה.
נשים ששומעות מבעליהן שהן השמינו ואינן מושכות אותם יותר. אז מעבר לתהיה, במאמר מוסגר, האם אותה אישה היתה מרשה לעצמה להשמין גם כשהיתה רווקה שעדיין לא תפסה את הגבר, אני תוהה מה קרה לאותה אהבה ללא תנאי שאמורה להיות בין שניים שהחליטו לאחד את עולמם לעולמי עד. הם לא אמורים לאהוב אחד את השני, לא משנה מה, כי הם פשוט אוהבים אחד את השני, לא משנה מה? והאם למישהו מהם היו אשליות לפני החתונה שלאחריה הזמן נעצר מלכת? אנשים לא מזדקנים ולא משמינים?
ובעצם, הבעלים האלו, מלאי המודעות ליופי וסטנדרטים קשוחים של אסטתיקה, הכיצד הם נראים? אולי אם הם היו מתאמנים על ההטפות שלהם מול המראה קודם, הם היו מבינים שהם מנסים להטיף למקהלה.
כבר שמעתי, לא פעם, על כאלה שהתחתנו למרות שהגירושין היו כרוניקה ידועה מראש. אנשים מתחתנים בלי לחשוב מראש. אלה שהתחתנו רק כדי להתחתן, אלה שערב החתונה הבינו שזו טעות ועדיין הלכו איתה. אלה בכלל חכמים גדולים.
גם אני יכולתי להתחתן בגיל עשרים וקצת עם הבחור שרצה להתחתן איתי אז. הוא היה בחור טוב, נוח ובטח היה בעל מצויין, אבל אני לא אהבתי אותו ולא יכולתי להתפשר. אני הייתי מספיק מודעת לעצמי, למחשבות שלי, לרגשות שלי ולרצונות שלי. אני עצרתי קודם כדי לחשוב אם זה הדבר הנכון וזה הרבה יותר ממה שכל הנשואים האומללים האלה עושים ואחר כך סובלים במשך שנים בהסתר או מתגרשים ומפוצצים, בקול ענות חלושה, את אותה בועה שיצרו לעצמם, שראשיתה באירוע שמכוון לעשות כמה שיותר רעש אצל כמה שיותר אנשים (גם אם האנשים האלה הם רק "חברים" לעבודה, שביום רגיל הקשרים החברתיים שלהם מסתכמים בשלום מאוס והתעניינות מזוייפת בין תקיעת סכין לשימת רגל, או הדוד הזקן שכל הערב יישב כמו פסל שעווה בכסאו, שפוף ועם נטיה מסוכנת של מגדל פיזה ושביום רגיל צריכים לצעוק לו במגפון לתוך האוזן כדי שישמע אותם, אבל כאן, באמצע השמחה, הוא יבקש להחליש את הווליום של המוזיקה).

נהוג לרדת על רווקים מעל גיל 30 שיש להם איזו שריטה ובגלל זה הם לא התחתנו. לא רק הנשואים "באושר" אומרים את זה עלינו, הרווקים, גם אנחנו ממהרים למפות שריטה אחר שריטה, אחד על השני כשדרכינו נפגשות, בעוד ניסיון נואש להכנס למוסד ששום בית יהודי לא שלם בלעדיו. מזל שידיד אחד ידע להכניס אותי לפרופורציות הנכונות עם המשפט היפה: "גם הנשואים שרוטים, רק שמי שרואה את השריטות שלהם אלו הם בני הזוג שלהם".

הנה משפט בשבילכם:

פורסם ב16 בפברואר 2007, 9:48

If you do what you have always done,
you will get what you have always gotten
תסתכלו על החיים שלכם כמו שהם עכשיו. המציאות העכשוית שלכם, בין אם אתם מרוצים ממנה או לא, היא בהכרח תוצאה של המעשים שלכם בעבר. לא נראה לכם, תשנו. לא משנים? אל תתפלאו שאותם דברים יקרו לכם שוב ושוב.
אינשטיין אמר על אי-שפיות: Doing the same thing over and over again and expecting different results . אינשטיין, נדמה לי, היה חכם. וואלה, רק שלא יגיד שאני לא שפויה.

מעדיפים שהחיים שלכם יראו אחרת? הנה רעיון - ההווה הזה הוא העבר של העתיד שלכם...

קצת אופטימיות לא הזיקה לאף אחד, אה?

נ.ב.
המשפט ההוא נטבע ע"י מישהו שעשה הרבה כסף מניצול של אופטימיות של אנשים תמימים.

אבל כל זה שייך לעבר

פורסם ב14 בפברואר 2007, 9:52
היום ההוא היה היום בו החלטתי להתפטר. למחרת לא הלכתי לעבודה. הבוס שלי התקשר והוצאתי את המשפט שלא האמנתי שאני אצליח להוציא, אמרתי שאני רוצה לעזוב את העבודה. הוא אמר "בסדר".
למחרת היתה פגישה רישמית, הוא הגיע לחיפה והעניין נסגר. אמר שהוא צריך שבועיים-שלושה, אמרתי שאוקי אבל אני מעדיפה לעזוב כמה שיותר מהר. חלף שבוע, לא יכולתי לסבול כבר את מאורת הנחשים. לא עשיתי כלום, לא עניתי לטלפונים, ישבתי עם אוזניות והשתעממתי. הנחש הראשי הלשין לבוס ובסוף אותו שבוע הוא התקשר בצהרי היום ואמר שזה היום האחרון שלי שם. קיבלתי את מה שיחלתי לו. התחלתי בסבב מטורף של היפרדויות מאנשים. קיבלתי המון חיבוקים, לכל החיים שלי, והתכווצות שרירים ביד מכך שהייתי צריכה לסגור המון פיות פעורים. חלק מהדברים שלי השארתי שם, לא יכולה לסחוב יותר, שיכחה בתזזיות העזיבה ואפילו ויתור מראש כדי שלא יהיה מה שיזכיר לי את העבר.
מה היה הקש ששבר את גב החתולה, כמו שנשאלתי במסר? היה קטע קטנוני שם, אבל מעבר לו, היתה ההבנה שאני באווירה כזאת, עם אנשים כאלה ובסוג העבודה הזה, לא רוצה להמשיך יותר.
ומה עכשיו? אני על ימי חופש עד אמצע מרץ. אחר כך התכנון לחתום אבטלה ולמצוא איזה קורס של משרד העבודה. בינתיים אני בבית, כלואה מרצון. מעצר בית תמיד נשמע לי עונש כיפי. לא עושה כלום ונהנית מכל רגע. היום אני כבר לא בוכה. היום הכל פתוח. עכשיו טוב.

התפטרתי מהעבודה

תהיות הרות גורל

פורסם ב17 בינואר 2007, 18:49
הראש מתפוצץ ממחשבות. לא מספיק שחשבתי לפני זה על חוסר התכלית של המצב שבו אני נמצאת, עכשיו נוספו לי עוד מחשבות מטרידות. מישהו טמן בי רעיון. רעיון שיכול להיות פתח להצלה מהמצב או פתח לצרות צרורות יותר. פורטל לגן עדן או פורטל לגהינום. ועכשיו אני צריכה להטריד את מוחי, היגע גם ככה, בשאלה האם לצעוד דרך החור השחור הזה שנפער מולי אל תוך חוסר הודאות או לוותר ולהשאר בחוסר ודאות ידועה מראש.
יש מישהו שרוצה ילד יותר מכל דבר אחר. הוא כבר לא מאמין בזוגיות נורמטיבית והוא רוצה להיות אבא יותר מאשר הוא מאמין שהוא יכול לחיות עם אישה לצידו. הוא חושב שאני יכולה להיות מועמדת סופית להיות אמא לילד שלו.
אני הייתי מקובעת כל השנים על כך שצריך לעשות את הדברים האלה `לפי הספר`. כל כך רציתי למצוא בן זוג לחיים, שהנחתי שהילד יבוא אחר כך מכוח האנרציה ואין צורך לחשוב על העניין כל כך קשה. יש מטרה ראשונית והשאר יבוא מאליו.
אבל המטרה הראשונית הזאת עדיין לא הושגה, וההבנה שעלי לשקול ויתור על הקונבנציונליות ועל כל צורת החשיבה שלי עד כה, חופרת במוחי.
אם אני אלך על זה, יהיה לי חידוש בחיים, תיוצר לי משמעות ויש להניח שאני דווקא אשפר את איכות חיי ואת מצבי הכלכלי.
מצד שני, יתכן שאני אוסיף לעצמי קושי מיותר בהתמודדות שלי עם החיים, אצטער שעשיתי את זה ולא תהיה לי דרך חזרה, אחזור לנקודת ההתחלה והפעם עם עוד מישהו שצריך לדאוג לו.

הדברים שונים היום, אני שונה, אולי צריך להרגע ולזרום עם השוני הזה.
זאת ההזדמנות שלי לשינוי.

הרעיון הזה נטמן כבר. הוא קיבל את המים והחמצן שלו ברגע שהתחלתי לחשוב עליו. הוא גדל וצימח שורשים ועכשיו הם לוחצים מעבר למצח והם דורשים את המשך אספקת מזון גלי המוח. הם משתרגים בתוך ראשי ונאחזים כמו צמח מטפס טפיל על תאי העצב, חונקים את האקסונים, חוסמים את הסינפסות. הם לוחשים לי כמו נחש גן העדן. "לכי על זה, ססס, לכי על זה".

כבר עכשיו אני לא בגן עדן. אבל קיבלתי הזדמנות לגעת בו קצת, אפילו אם זה מהכיוון ההפוך. מאותו מקום של הגירוש ממנו. מאותו מקום שבני האדם "הנורמלים" שמסביבי מרגישים אותו. מצד שני, מה יהיה אם אני אתפתה ואז אתאכזב אכזבת אדם וחווה ואכה על חטא על כך שלא הסתפקתי בעולם המוכר לי?

בכלל, לפי דעתי, אלוהים עבד עלינו בסיפור גן העדן. אם מראש אדם וחווה היו חסרי דעת, תוצאות המבחן היו ידועות מראש.
גורשנו משם ומאז אנחנו מנסים לחזור אליו. אבל בינה וחיים חסרי דאגות לא הולכים ביחד.

האם ללכת על גורל חווה? האם עלי להתפתות לפרי האסור? האם אתבגר בעקבות זאת, ארכוש בינה, אכיר את העולם כפי שהוא באמת או שהכל סתם יסתכם אצלי בעניין ההוא של הבעצב ידה ידה ידה ...?

קונגו, והעולם שותק, או היכן האנושיות?

פורסם ב11 בינואר 2007, 9:58
למי שלא ראה את תוכניות `עובדה` האחרונות. שני שבטים נלחמים בקונגו. יותר נכון, שבט אחד שחומש ועודד ע"י הבלגים בתחילה, ברואנדה השכנה, משמיד באופן שיטתי שבט אחר. יש סיפור שלם מאחורי זה, אבל למעשה לא משנים הפרטים, מה שמשנה זה שקמו בני אנוש, החליטו שהם אלוהים על פני האדמה ועליהם להשמיד את ה"נחותים" מהם. מצלצל מוכר?
לפי הכתבה, מעשי רצח ואונס מתרחשים שם בכמויות. אנשי המליציה, כמו שהם נקראים, עוברים בית אחר בית, רוצחים את הגברים, אונסים את הנשים ומגייסים את הילדים לשורותיהם.
אבל אני רוצה להדגיש את הנקודה שהיתה מרכז הכתבות, הנשים הנאנסות (כמובן שהתוכנית הזאת היא פופוליסטית). אני רוצה להזכיר שוב את האפליה המינית לרעת הנשים, שמתרחשת אפילו בסבל אנושי. הנשים, במלחמה התמוהה הזאת בקונגו, משמשות נשק. בכל מלחמה, הנשים משמשות נשק בידי חיילי האוייב. חיילי האויב התוקפני אונסים את הנשים של הצד השני כדי לייצר תינוקות. בקונגו, הנשים נחטפות, הן מוחזקות בשבי ביערות במשך חודשים ארוכים, חיילי האוייב אונסים אותן בזה אחרי זה לעשרות ולאורך זמן. הם ממשיכים להחזיק בהן גם אחרי שנכנסו להריון כשיטה להבטיח שלא יפילו ורק אז הם משחררים אותן. הנשים המעונות האלה חוזרות לבתיהן ומגלות שמשפחתן נרצחה ושבעליהן, אם היו נשואות ולא בנות עשרה (!), נטשו אותן, כי חרשו עליהן גברים בהמוניהם. הנשים האלה צריכות להתמודד אחר כך לבדן עם תינוקות שאבותיהם רוצחים ואנסים שנואים. יש נשים שאחרי האונס הקבוצתי מקבלות כבונוס סכין שמוחדר לאיבר מינן.
שוב פעם הנשים הופכות לשעיר לעזאזל ולקורבנות שבקורבנות, שוב פעם מתעללים בהן מעבר לכל יכולת התפיסה, ושיקומו השובינסטים עכשיו, נראה מה יש להם להגיד.
אני מאמינה גדולה בביולוגיה ובכך שלא הצלחנו להתעלות עדיין מעל שורשינו החיתיים. זה מתבטא לדעתי בכל תחומי החיים. אם האכזריות הזאת היא לא הוכחה לכך, אני לא יודעת מה כן.
יש להניח שסוחרי נשק וסמים מלבים את כל המהומה הזאת. יש להניח שרצון לשליטה ורווח כספי הם המקור שיש לעקור מן השורש. אבל בינתיים, כשרואים ושומעים על הנעשה שם, כל מה שאפשר לשאול זה למה??? למה יש כזאת אכזריות? מה גורם לזה לקרות בשטח?
את האנשים ה"קטנים" שחיים שם זה לא מעניין. את האנשים שרק רוצים להקים משפחות ולעבור את החיים בשלום מפתיעים הגברים החמושים שמופיעים לפתע על פתח ביתם והופכים את עולמם, במקרה שהם לא מעלימים אותו סופית. אנחנו מדברים על כך ש`שואה` לא תתרחש יותר אף פעם, כי לא ניתן לזה לקרות לנו, אבל `שואות` ממשיכות להתרחש מאז ה-שואה בכל העולם, אנחנו פשוט מפחדים לפתוח את העיניים לאמת המרה.
ואני שואלת, כמו אלפי אחרים, היכן העולם הנאור? היכן מפורסמי הוליווד והמוסיקה כשבאמת צריך אותם ולא למען שני שירים חינם בקונצרט "פֶנסִי". היכן הפוליטיקאים שלכאורה חרטו על דגלם לתקן עוולות ברגע שיבחרו. היכן האנושיות בצורתה הבסיסית ביותר?
קל לנו להתעלם ממה שלא קורה בפתח ביתנו. גם לנו יש צרות משלנו, אנחנו נוהגים להגיד. אי אפשר לתקן את כל העולם. אולי צריך, כי זאת תעודת עניות לכולנו, לכל המין האנושי שאנחנו חלק ממנו.
אולי לא קיימת אנושיות בכלל. גם אם אנחנו לא עושים שום דבר כי זה רחוק מאתנו, כי אנחנו מרגישים חסרי יכולת, כי אנחנו עסוקים בלחיות טוב בעצמנו בלי שנצטרך לצאת למאבקים למען אנשים שלא נוגעים לנו, עדיין לא מסביר למה דברים כאלה מתרחשים מהתחלה.
לא הייתי יודעת על קונגו לולא ראיתי מה קורה שם בטלוויזיה, לא היה מעניין אותי מה קורה שם, עדיין לא מעניין אותי מה קורה שם, בגלל הרבה סיבות, אבל זה מלמד, זה מלמד דברים על העולם שאתה חי בו. זה מלמד אותך דברים על המין שאתה משתייך אליו, הן מבחינת ג`נדר והן מבחינת זן. וזה מלמד אותך על עצמך כבן אנוש שמוכן שדברים כאלה ימשיכו להתרחש כל עוד תוכל לחזור הביתה מעוד יום עבודה ולצפות בנחת בנולד לרקוד.
כמו שניוט הילדה אמרה לריפּלִי בסרט: "אמא שלי אמרה שאין מפלצות בעולם, אבל יש". אבל היא התכוונה להמצאה אנושית של בובות סיליקון ומתכת שאנשים מפעילים מאחורי הקלעים, לא לאנשים עצמם.



איתי אנגל הראה מה קורה בקונגו, הוא לא היה בדרפור (סודן), או בכמות נכבדה אחרת של מדינות באפריקה. הוא לא הראה מה היה באירופה, במזרח הרחוק, בדרום אמריקה, ולמעשה בכל יבשת על פני כדור-הארץ, בהיסטוריה או בהווה. קונגו היא משל. היא רק דגימה שנזרקה אלינו בכוח לפרצוף כמו יריקה שמישהו ירק ברחוב והרוח העיפה אותה בהפתעה עלינו. אז אנחנו מנגבים וממשיכים הלאה, מקללים בלב את האדם חסר התרבות ההוא ושמחים שלא נראה אותו יותר.
כמו שקיים הצורך האנושי לברוח מרע, כנראה שקיים הצורך האנושי לעשות רע.
מה באמת מבדיל בסופו של דבר את האדם מהחיה?
אז תגידו לי שזאת המודעות, החשיבה, התכנון, ההמצאה, הדיבור, הרגשות, התבונה, הניתוח, המורכבות, הלמידה... אבל כל אלה קיימים ברמה מסויימת בעולם החי. אז תבואו ותגידו שההבדל הוא ברמת התכונות הנ"ל שאליה מסוגל להגיע גוף חי, אבל אז אנחנו רואים כיצד האדם מוריד בעצמו לעצמו את הרמה המפותחת הזאת אליה הגיע בכל התכונות האלה. מוסריות אולי? יכולת למוסריות קיימת לדעתי רק אצל בני אדם, והנה גם עליה הם מוכנים לוותר ללא קרב.

בהקשר הזה, לא יכולתי שלא להזכר בדיאלוג הנהדר בין Q וקפטן פיקארד באחד הפרקים של `מסע בין כוכבים` (פרק עם מוסר השכל משל עצמו בנושא הזה). Q, שמזלזל בבני האדם ושמשחק בצוות האנטרפרייז, טוען לעומת פיקארד, מתוך מקבת:

Life’s but a walking shadow, a poor player That struts and frets his hour upon the stage, And then is heard no more.
It is a tale Told by an idiot, full of sound and fury, Signifying nothing.

קפטן פיקארד לא נשאר חייב ומצטט את המלט, בדברים שהוצאו מהקשרם לחיוב, בדרמתיות ובנחרצות שגורמות ללב להחסיר פעימה:

What a piece of work is man! How noble in reason! how infinite in faculties! in form and moving, how express and admirable!
In action how like an angel! in apprehension, how like a god!

התכוונתי לספר על דברים מדהימים (לשלילה) שקורים בקונגו, אבל אז התברר לי שלא קונגו ואפילו לא אפריקה הם שעומדים למשפט פה או הם מה שנוח לנו להתעלם ממנו.

לא הספקתי להספיק

פורסם ב8 בינואר 2007, 14:13
דברים שהייתי צריכה להספיק עד גיל 30:
להתחתן,
לעשות 2 ילדים,
למצוא מה אני אוהבת לעשות,
להשיג מקצוע במה שאני אוהבת לעשות,
לעבוד במקצוע הזה.
לחיות כמו כולם.

הרשימה הזאת אמיתית ורצינית לחלוטין. לא שהיה לי תכנון, אם היה לי תכנון, אולי באמת הדברים כבר היו מתבצעים. היתה תחושה ערפילית בראש שזה מה שיהיה, כי ככה זה צריך להיות, זו דרכו של עולם. אֶההה!Wrong answer ! לא העולם שלי בדיעבד. אולי אני חיה בכלל ביקום מקביל.
בפועל, זה מה שהיה:

דברים שהספקתי עד גיל 35:
לא להתחתן,
גם לא לעשות שלושה ילדים,
עדיין לא לדעת במה הייתי רוצה באמת לעבוד,
עבודה ללא אפשרות קידום, צבירת ניסיון או בטחון,
לגור לבד "כמו כלב",
להסתכל על שאר העולם מהצד, מספיק את כל מה שאני הייתי צריכה לעשות.

יש לי תחושה שבשנות העשרים שלי, הזמן זז הרבה יותר לאט. דווקא כשהייתי עסוקה יותר, כשהייתי במסלול, כשלמדתי, כשיצאתי, כשהחלפתי חברים, הזמן לא ברח כל כך מהר. להפך, היה לי את כל הזמן שבעולם. האם בכל עשור שעובר גם תפיסת הזמן שעובר מאיצה? או שזה רק פועל יוצא של יחס הפוך בין עשייה והספקים לבין התפיסה הזאת שלנו את מהירות תנועת הזמן?
החיים של כולנו, האנשים המודרנים, שאינם נזירים בודהיסטים, או פריס הילטון, תלויים בהספקים שלנו. אנחנו נשפטים לפי מה שעשינו עד כה והיכן אנו עומדים ביחס להספקים של שאר האנשים. לסיים את התיכון, לעשות צבא, ללמוד באוניברסיטה, לפתח קריירה, להתחתן, לגדל ילדים... אנחנו כל הזמן צריכים להסתדר בקו הזה שהתרבות שלנו מכתיבה. `קו יורים` דימיוני שכולם מסתדרים לפיו כאיש אחד. אותה שורה שאם תסטה ממנה, תנופה כחסר יכולת, או שפשוט תחטוף, כדור, או משפטים בנוסח: "מה יהיה הסוף איתך?".
מעולם לא חשבתי לעשות רשימה של דברים שצריך להספיק עד גיל... עד שהבנתי שזה לא דבר ברור מאליו, הבנתי כבר שזה דבר חסר טעם.

הרשומה הנ"ל נכתבה בהשראתה של מאטיס. מזל טוב, בובה! מי יתן ותספיקי את כל מאווייך! ואל תשאלי אותי מי, כי גם אני לא יודעת.
צודקת, "הילדה", הקביעות שלנו לעכשיו לא יהיו רלוונטיות בעוד כמה שנים. כמה מהלכים שלא נראה קדימה, לחיים תמיד יש אס בשרוול. כמו שנאמר, מבוא כותבים בסוף. מעניין מה יהיה הסוף.