היום בו הבנתי שאני מותג

אז מי אני בעצם, אני אני, או אני 'החתולה של שרודינגר'.
מרגע שהתחלתי את הבלוג שלי, בתפוז, שהבלוג הזה הוא המשך שלו, חשבתי שאני האמיתית זו הבחורה שכותבת את הבלוג, כלומר "החתולה". אומנם לקח לי זמן להתחבר לזה שגולשים מכנים אותי "החתולה", כי לא לזה כיוונתי בכלל, אבל הייתי הכי מחוברת לכינוי שלי ולבלוג שלי, כי אני נגד הפרדת רשויות כשזה נוגע לעצמי. אני רוצה לתפוס את עצמי כעקבית בכל המצבים. דרישה שאני מבינה שהיא לא הגיונית, כי כולנו אנשים שונים במצבים שונים. גיליתי שמבלי משים אני מנסה להלחם בנטיה הזאת למולטי-פרצופיות, כי תפסתי אותה תמיד, וול, כדו-פרצופיות וגם; כצביעות, כחוסר אותנטיות, אי-עיקביות. משהו שדומה יותר לדירה ההפוכה שלי מאשר לבית המוזיאון מהז'ורנלים שאני חולמת עליו.
ובכל זאת, הרגשתי הכי אמיתית בבלוג. החיים האמיתיים? בעטתי בהם לכל הרוחות. אני בדיוק מי שאני, חולשות, חוזק וכל השאר, רק כשאני ממלאה בפוסטים את הבלוג שלי.
לפני זמן מה הבנתי ש"החתולה של שרודינגר" הפך למותג. זה קרה זמן קצר אחרי שעברתי מתפוז לבלוגר. עברתי מקהילה צפופה, בדרך כלל חמה ומחבקת, למקום שומם וקר. ואז נאלצתי למרפק את דרכי בין אחרים, עצמאיים אך מבוססים כבר. או אז הבנתי שמה שאני מנסה לעשות, כשאני בודדה בשטח, זה למתג את עצמי.
כלומר, כשהייתי שייכת לקהילה, זה לא היה מיתוג, כי הדברים באו בקלות יחסית, לא הייתי צריכה לעבוד בשביל זה, הכינוי שלי היה מובן מאליו בכל תגובה שם. עכשיו, כשאני מגיבה, אני או צריכה לרשום את הכינוי שלי ולהוסיף לינק מחדש, או שהוא רשום כבר, כי הגבתי באותו מקום בעבר, אבל זה עדיין מלווה בנורות מהבהבות ובצופרים מצפרים, מה שלא כל כך קרה לי בתפוז.
מה זה אומר שאני מותג? זה אומר שאני כותבת על עצמי (מה שתמיד עשיתי), שהטוויטרים שלי הם על עצמי (מה שהיה גם בסנוז של תפוז), שאני מגיבה בבלוגים אחרים בכינויי, תגובות ששואבות מחיי ומדעותי (אלא מה) עם לינק לבלוג שלי. וזה כל ההבדל. מה ההבדל בעצם? הלינק לבלוג שלי? השם שאני צריכה לרשום כל פעם מחדש, או לוודא שהוא שם כבר, בזכות הקוקיז? יחי ההבדל הקטן שגרם לי להבין שאני מותג.
אז אני מותג או אני אני?
'החתולה של שרודינגר' היא לא מפורסמת, אבל היא עדיין מותג והיא גם עדיין אני.
לפני כמה ימים התחלתי לשמוע הרצאה מטד טוק של איזו בלוגרית מפורסמת בארה"ב. הפסקתי אחרי שהיא סיפרה שכשהיא התחילה לכתוב את הבלוג שלה, היא התכוונה לזכות באיזה פרס לבלוגרים שם. היא אכן זכתה בפרס ההוא. זה עיצבן אותי, אבל היא זכתה למחיאות כפיים מהקהל. קודם כל, אני שונאת מתחנחנים או אנשים שמספרים לך שהם קבעו לעצמם מטרה והשיגו אותה, פשוטה כמשמעו. זו לא קנאה, זו סקפטיות בריאה.
ושנית, מדוע אנשים סלחניים ומקבלים בלוגרים שתכננו מראש להיות פופולריים ומעלים אותם על כס בלוגרי-העל (בלוגרי-העלק, כמו שאני אוהבת לכנות אותם). אם סופר יכתוב מראש ספר רק כדי שהוא ימכר, כולנו יודעים לאיזה ז'אנר נייחס את הספר שלו.
אני מעדיפה להיות מותג ועדיין להיות אני. ואם אפשר להיות מותג בעל שם עולמי, מבלי להתאמץ למתג את עצמי. כי זה פשוט נראה לי זול, אותה רדיפה מכוונת מראש אחרי התהילה. לפעמים אני תוהה, ביני לביני, אם זאת צביעות שלי.
מותג עולמי אני לא אהיה, כי אני כותבת בשפה הלא נכונה. גם מותג עברי למהדרין אני כנראה לא אהיה, כי אני לא מוכנה למכור את עצמי (לפחות לא בכתיבה), אבל אני עדיין מותג. ובזכות היושר הפנימי שלי אני גם עדיין עצמי.
אבל, בסופו של יום ופוסט של בלוג, הֵיי, אני מותג! אני שֵם! אני קיימת! ואני משהו!

הלכתי לשירותים לדקה ואז נזכרתי בעוד משהו שחשבתי עליו. אם אני מותג אז הבלוגרים האחרים הידועים יותר, הם בכלל ה-מותגים. סחתיין עליכם, אתם כבר לא רק אנשים, אתם ממש מותגים, אתם כמעט כמו משקפי השמש של קוקו שאנל שלי! כמה אושר ושמחה החיים שלכם בטח מכילים...
פאק, אני מציאותית, אני לא אגיע לרשימת הבלוגים של אפלטון, אבל, הל, בלי כוונה, כמו שצריך, הפכתי למותג!