זהו. אין יותר. עלוב, עלוב.

אני כבר לא יודעת מה אני מתעדת, הדרדרות עם סוף ידוע בדיעבד, או משהו שאני אחזור לקרוא בעתיד כדי לדעת מה עבר על הבחורה הזרה הזאת פעם.
כרגע, פתאום היה מאוד חשוב לי למנות דקות מתוך דבוקה שחורה של שעות, שהופכות לימים, שהופכים לשבועות, שנגמרים בשנים:
לשים מוזיקה במחשב בעבודה ולרקוד תוך כדי תיוק, כשאף אחד לא רואה.
לראות את הים מרחוק רחוק, כל יום. לפעמים, כמו במשחק צוללות, למצוא לי נקודה ולשים בה סירה.
חצי השעה שיש לי בה שקט עד שכולם מגיעים למשרדים (זאת היתה יכולה להיות שעה לולא המרפאה ממול והאחות הלחוצה שבה).
לצלול לסרט חסר אקשן, כזה עם מוזיקת פולק ודמויות קטנות שגדלות ולומדות על עצמן ועל החיים תוך שעה וחצי -
מציאת משמעות אינסטנט בטעם וניל.
לשכב במיטה עם איזה פרופסור נורא חכם שמרצה לי מתוך המחשב. מה שאני קוראת לו - סיפור לפני השינה למבוגרים.
כוס וודקה וסיגריות.
אוכל.
יום חמישי בצהרים.
זהו. אין יותר. עלוב, עלוב.


























ותוספת לסתימת פיות:
לא! אין לי סקס, או אפילו חיבוק, אין לי ארוחה במסעדה, או יציאה לסרט, אין לי סוף שבוע בצימר, שבוע ברודוס, איטליה ב-13 יום, בטן גב באילת, או שבת ביערות הכרמל, אפילו לא גל קטן מהים התיכון להרטיב בו את הרגלים, אין לי משפחה, אין לי חברים, אין לי מסעות שופינג בקניון, אין לי מפגשים על בירה בפאב השכונתי, אין לי תחביב ספורטיבי להוצאת מרץ, אין לי חיית מחמד, אין לי פלייסטיישן או מערכת סראונד, אין לי אפילו כיור במטבח!