תהיות על תהילה ביותר מ-15 מילים

אמא שלי נוהגת לשאול אותי, אחת למותו של מישהו מפורסם: "שמעת מי מת?!?!" (ולא שהמשפט הזה הוא הבעיה, כי זה די מסקרן כשלא באמת יודעים. הבעיה היא המבט המופתע והנזפני כשאני עונה בשלילה, החזרה השניה על המשפט בנסוח אחר: "לא שמעת???" והפאוזה הארוכה, לצורך דרמטיות יתרה, שבאה לפני התשובה).
אחרי שהבנתי שאת אמא אי אפשר לחנך מחדש ושהמפורסמים, למרות המפורסמות שלהם, פשוט לא יפסיקו למות, החלטתי לענות במשפט הבא: "שמעת מי משבעת המיליארד על פני האדמה, חי?!?!"

אז, אחרי ששומעים מה קורה למפורסמים, מוות או חולי, תמיד יש איזה סוג של פאוזה עצמית כזאת בלב. ככה היה עם אייל פלד והשבץ המוחי שלו. האם צר לנו על אייל פלד יותר משצר לנו על סבא שלנו, או איש צעיר בגילו של פלד אחר ברחבי העולם, או ילדים קטנים שמקבלים סרטן וכו'? ברור שלא, אז מה העניין פה, לעזאזל? לא יודעת להשיב.
אולי זה בגלל שזה חלק מהרכילות על האנשים שבצמרת. שמעתי שיש סיבה מתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית לרכילות על אנשים בסביבתנו ובעיקר בנוגע למפורסמים ולמנהיגים. רכילות = ביקורת או בקרה. באמצעות הרכילות אנחנו מבקרים את פועלו של אותו אדם לטוב או לרע ושומרים אותו בגבולות, או יכולים להיות מודעים למקרה שהוא עבר אותם.
אבל לא על רכילות רציתי לדבר. אני בעיקר תוהה מדוע לסלבריטאים מגיעות זכויות יתר. באייל מטפל הרופא של ראש הממשלה לשעבר. הלוואי שאייל יבריא, כמו כל אחד אחר במדינה הזאת. אבל כל אחד אחר במדינה הזאת לא זוכה לטיפול מסור ותחת תיקשורת מבקרת, של הרופא הכי טוב. יכול להיות שזה יצא במקרה ואז אני סותמת, אבל אם לא, זה גורם לתחושה לא נעימה.
והנה אני גם שומעת שסלבז המדינה ירדו לאילת לסופ"ש בחינם, כבר לא זוכרת לרגל מה, ובתמורה היו צריכים המסכנים לעמוד בגבורה תחת הבזקי ה"טפילים". כלומר: הפאפרצי - אבל שאינם טפילים, רק כשאותם סלבז לא רוצים להעלם לתהום הנשיה או מפרסמים פרוייקט חדש. אם אני הייתי מפורסמת, הייתי מוכנה שיצלמו אולטרסאונד-פאפארצי של העובר בבטן שלי, או סתם איזה פוליפ בקיבה!
כמובן שהם התלוננו שכשהתברר שהיו שם צלמים. גם קיבלו בחינם, כשיש להם את הכסף לשלם על כך לעומת הרבה אחרים, גם הלכו על זה, כשהם לא היו חייבים, גם ידעו שיהיו שם צלמים, גם הלכו על זה דווקא בידיעה שיהיו שם צלמים וגם לשחק אותה מופתעים ו"די, די", בסוף? נושנושונים, לכו תעבדו על מישהו אחר. או לכו תעבדו וזהו.
אחר כך אני שומעת שהם קיבלו זוג נעלי 'אול סטאר' בחינם, בארוע לסלבז בחגיגות ה-100 שנה לחברה (100 שנה...?!). ואלה רק שני ארועים שקרו לאחרונה ושאיתרע מזלי להתקל בהם. זה הרי לא חדש שמפורסמים מקבלים מתנות חינם בארועים שונים שרוצים ביקרם, בארץ ובחו"ל.
בסדר, אז אולי אם אני הייתי מפורסמת גם אני הייתי נוהגת ככה. תמיד אפשר לבוא ולהגיד לי שכן, אבל אני תמיד יכולה לענות שלא. עובדה שאני לא מצליחה להפוך לזרובבלה, או נגיד ללב מזהב או מטר שמונים (אנשי תפוז יכירו את שני השמות האחרונים), כי עובדה שאני לא יודעת או לא רוצה לשחק את המשחק.
אם הייתי אישיות מפורסמת והיו מציעים לי חופשה חינם באילת, עם עוד עשרות שכמותי, בידיעה שיהיו שם צלמים ובידיעה שזה מכוון מטרה לי ולמפרסמים שנותנים לי את ההטבה הזאת, הייתי שוקלת אם לקבל את זה לא כחופשה, אלא כעבודה ואז לא הייתי מתלוננת ובאה כדי לראות ולהראות. אבל אם באמת הייתי רוצה לנוח מול ים כחול ושמים, לא הייתי מקבלת את ההזמנה הזאת.
להיות מפורסמים זה לא רק כיף, זה גם לקבל טובות הנאה. עבודה קשה? את זה תגידו לאבא שלי שקם 40 שנה בחמש בבוקר ועדיין בגיל 60+ צריך לתזז בכל הארץ למשך שבועות (ובעבר זה היה גם ללבנון) או לאמא ש-30 שנה אחרי עדיין מצרה על כך שעזבה עבודה מבטיחה בביטוח לאומי בשביל מקום פרטי בו היא צריכה להלחם עד היום כדי שלא יהפכו אותה לאפס המוחלט. וכל זאת ללא טובות הנאה או שכר שאינו ממוצע.
פעם אחת בא גם לי להגיד למפורסמים: "די, די"....