כמה ציוני דרך לעצמי

גם אני התמכרתי ל"אח הגדול" - אני מספרת את זה רק כדי שתהיה לי נקודת התייחסות להשוואה כשיצא "האח הגדול 9".
שפרה צריכה לעוף, אם לא למות, ויוסי, כפרה עליו, יקח את המיליון.

אני עובדת כבר חצי שנה. רק כי צריך. לא מתחברת, לא למקום ולא לאנשים. העבודה הזאת לא הקימה אותי ולא עוזרת לי לחזור לקונצנסוז. האנשים שם עצבניים ולחוצים על כלום אחד אחד, חוץ מהדיירים הזקנים, שהם דווקא לא לחוצים ועצבניים אבל רק מדגישים לי כמה לא כדאי להזדקן.

יש אחות חדשה בעבודה. ביום שישי האחרון היא שמעה לראשונה בת כמה אני ואחרי שהתעוררה מההתעלפות הפכה לטנק מרכבה סימן שידוכים ובאה אלי בפול גז לקחת את מספר הטלפון שלי. נאלצתי במשך 10 דקות לגמגם את דרכי בנימוס מחוץ לשדה הקרב.
ככה זה כשאת בת כמעט 40, נראית בת 20 וחסרת גבר לצידך. זה דיסוננס קוגנטיבי שאנשים לא מוכנים לו. כולל אני.

בלוג לא מעודכן לא מזיז לאף אחד (כמעט). וזה בסדר, כי לפחות בדבר אחד למדתי לשמור על פרופורציות.
הטריק הוא להשאר רגועים ולדעת מה את שווה ומה המטרות שלך.
(ולעצמי שתקרא בעוד שנים ואולי לא תבין - עשית משהו מיוחד, הצלחת להחזיק בו, משהו שאת לא עושה בדרך כלל, הוא שם והוא לא הולך לשום מקום, ויתרת על הניסיון להיות הכי טובה בו, נשארת נאמנה לעצמך).

אח שלי, לא הגדול, האמיתי, עזב את הארץ לדנמרק, לחיות עם אהובתו הבהירה, העדינה והדנית. המשפחה הקטנה שלנו התמסמסה לאוויר. איבדו את שני הילדים שלהם - אני לא מדברת איתם כבר מיוני, החודש בו מנדי מתה, הילד השני שלהם עזב לחו"ל. הנחמה היחידה שלי היא שלפחות הוא חיי את החיים ושיהיו לו חיים טובים.
הוא ניסה ליצור איתי קשר, אפילו שלח לי מכתב. בינתיים המכתב הזה עדיין סגור. אין לי כוחות. דברים שלאחרים הם פשוטים, קשים לי מאוד.

שבת בבוקר, יום יפה, התחלה של חורף, ואני עדיין בשלי, כלואה בבית, עם כוס אלכוהול זול, סיגריות מזקינות וחוסר הבנה כללי איך הגעתי עד הלום ולא יצאתי ממנו עד עצם היום הזה.