אני רוצה

הבנתי ש"אני רוצה" זה כל העניין בתקופתינו. שלא תחשבו שאני לא חלק מהעניין. הייתי תמיד, אבל מתי שהוא, כשהחיים לא נתנו לי את כל מה ש"אני רוצה" נטשתי את הסיסמה הזאת לזמן מה. אז כן, אני מרגישה בוגדת. כן, בהחלט, שאני מרגישה אאוטסיידרית מכל השאר. רוב הזמן לא נעים לי, שלא עמדתי בדרישות הדור שלי וה"אני רוצה" שלו. לטובתי יאמר שזה לא שהפסקתי לרצות. לרעתי יאמר שהפסקתי לדרוש.
כל מי שהכרתי אי פעם ולא נפלו לתהומות כמוני, המשיכו לדרוש. הן דרשו בעל וקריירה וילדים, הם דרשו קריירה או לפחות הכנסה יפה ואישה וילדים. אני כל מה שדרשתי אי פעם היה להיות שייכת לזן הזה של קריירה וילדים.
רציתי, או איך רציתי. אמרתי תמיד שאני רוצה לגור בפנטהאוז שצופה על גגות העיר מלמעלה, או בית עם גינה, באיזה ישוב מבודד. שני הפכים, מוזר, אבל שניהם קרצו לי באותה מידה.
אז רציתי, אז מה? בזמן שאני הייתי עסוקה בלרצות, כל חברי הילדות שלי היו עסוקים בלהשיג קצת פחות. והם השיגו את זה, אבל ברגע שהם השיגו, החיים שלהם היו מלאים הרבה יותר משלי. זאת שמחכה למזג האוויר הנכון, במקום להטיל עוגן בזמן ואז להמשיך הלאה אל החוף הבא.
אני ישר חיכיתי למושלם, הם פשוט לא חיכו. הם גם רצו ואז יישמו. אני רציתי יותר מנמל בטוח, אני רציתי את חופי אמריקה החדשה. אולי זאת הטעות שלי. אולי רציתי יותר מדי. אולי רציתי, כמו שצריך, אבל בלי לחשב מראש את הסיכונים.
הימרתי על הכל או לא כלום.
וזה בדרך כלל מה שרוב האנשים לא עושים.
אז כנראה שסתם הפסדתי.
אבל חשוב לי להגיד שגם "אני רוצה". בחיי שאני לא יודעת למה.
הפכתי 'ביטניקית' מבלי רצון, קיבלתי את כל מה שהחיים הפילו עלי, התאיישתי ולמדתי לחיות בלי כלום, אבל כנראה שזאת לא אני, כי אני חייבת לצעוק לעולם, שגם אני רוצה. כי אני מרגישה שאני בוגדת. שאני לא אחת מהחברה. למרות שאני חיה כאילו לא, עניה וחבוטה, עדיין חשוב לי לזעוק ליקום, שגם אני רוצה!