או, מה עשינו היום בגן, ילדים?
האכלנו שוב את חנה. הפעם היא אכלה פחות, אבל היינו מרוצות לראות שהפעם היא גם בלעה.
רדפנו אחרי אברהם ושלומי במשחק תופסת כיסאות. את מי שאני תופסת הוא חייב לשבת חזרה בכיסא.
לינה התעקשה לקום וללכת הביתה תוך שליחת נשיקות לכולנו והשאירה את הציור שלה חצי גמור. אחרי הפעם הרביעית שהחזרנו אותה ביד לכיסא שלה, כי היא כל פעם שכחה היכן היא יושבת, פשוט נתנו לה ללכת. מקווה רק שהיא זכרה להסתכל שמאלה וימינה ושוב פעם שמאלה בחציית הכביש.
עם ארנון ניהלנו שיחה ערה וזורמת עם המון מילים יפות וגבוהות, שאין לי מושג היכן הוא קלט אותן. שמחתי מאוד גם שהוא הצליח להרכיב מהן משפטים עם דיקדוק ברור, שאני יכולה לענות להם חזרה.
שחר (כן, כמו זאת שיש עליה שמועה שקיימת בהישרדות) היא אחת מהמתוקות. שקטה, משחקת לבד בצד, אוהבת מאוד לעשות מגזרות נייר. כלומר, לחתוך חתיכות מהעיתון ולשפשף אותן על השולחן. לפחות לה לא צריך לתת ריטלין.
ננזפנו שלא אומרים: "לשחק", אומרים: "לעבוד", "אנחנו עובדים", "רוצה לעזור לי לעשות כך וכך...?". מדובר בלצבוע שבלונות, להרכיב פאזל של 3 חלקים, להשחיל עיגולים על כפיס עץ וכדומה...
שמענו שאנחנו יפות וחבל שאנחנו לא נשואות, מאחת מהעוזרות שרצתה לשדך לנו את אחיה. סירבנו בנימוס, למרות שאם היופי הרוסי עובר גם לבני המשפחה ולא רק לבנות, אז האח צריך להיות נאה מאוד.
תראו, כשקיבלו אותי לעבודה, גם אם זה בתור טובה, בדיור המוגן היוקרתי הזה, תכננתי על פקידת קבלה, משהו משרדי, עזרה במחשבים, שיחות של שלום, מה נשמע וסיפורי נכדים, עם בלומה ועם הלנה בהפסקה שלהן בין משחקי הברידג'....
נכון לסגירת רשומה זו, היחידה שהקיאה, זאת היתה דווקא אני (ברצינות לגמרי). כן, עוד בתחילת הכתיבה שלה, בעיקר מיצי קיבה, כנראה משהו שניסיתי להחזיק בפנים עוד מתחילת העבודה שם (ראה: 8 לאפריל). שיהיה, גם ככה אני משתדלת להקיא אחת לשבע שנים כדי לשמור על פרופורציות.
האכלנו שוב את חנה. הפעם היא אכלה פחות, אבל היינו מרוצות לראות שהפעם היא גם בלעה.
רדפנו אחרי אברהם ושלומי במשחק תופסת כיסאות. את מי שאני תופסת הוא חייב לשבת חזרה בכיסא.
לינה התעקשה לקום וללכת הביתה תוך שליחת נשיקות לכולנו והשאירה את הציור שלה חצי גמור. אחרי הפעם הרביעית שהחזרנו אותה ביד לכיסא שלה, כי היא כל פעם שכחה היכן היא יושבת, פשוט נתנו לה ללכת. מקווה רק שהיא זכרה להסתכל שמאלה וימינה ושוב פעם שמאלה בחציית הכביש.
עם ארנון ניהלנו שיחה ערה וזורמת עם המון מילים יפות וגבוהות, שאין לי מושג היכן הוא קלט אותן. שמחתי מאוד גם שהוא הצליח להרכיב מהן משפטים עם דיקדוק ברור, שאני יכולה לענות להם חזרה.
שחר (כן, כמו זאת שיש עליה שמועה שקיימת בהישרדות) היא אחת מהמתוקות. שקטה, משחקת לבד בצד, אוהבת מאוד לעשות מגזרות נייר. כלומר, לחתוך חתיכות מהעיתון ולשפשף אותן על השולחן. לפחות לה לא צריך לתת ריטלין.
ננזפנו שלא אומרים: "לשחק", אומרים: "לעבוד", "אנחנו עובדים", "רוצה לעזור לי לעשות כך וכך...?". מדובר בלצבוע שבלונות, להרכיב פאזל של 3 חלקים, להשחיל עיגולים על כפיס עץ וכדומה...
שמענו שאנחנו יפות וחבל שאנחנו לא נשואות, מאחת מהעוזרות שרצתה לשדך לנו את אחיה. סירבנו בנימוס, למרות שאם היופי הרוסי עובר גם לבני המשפחה ולא רק לבנות, אז האח צריך להיות נאה מאוד.
תראו, כשקיבלו אותי לעבודה, גם אם זה בתור טובה, בדיור המוגן היוקרתי הזה, תכננתי על פקידת קבלה, משהו משרדי, עזרה במחשבים, שיחות של שלום, מה נשמע וסיפורי נכדים, עם בלומה ועם הלנה בהפסקה שלהן בין משחקי הברידג'....
נכון לסגירת רשומה זו, היחידה שהקיאה, זאת היתה דווקא אני (ברצינות לגמרי). כן, עוד בתחילת הכתיבה שלה, בעיקר מיצי קיבה, כנראה משהו שניסיתי להחזיק בפנים עוד מתחילת העבודה שם (ראה: 8 לאפריל). שיהיה, גם ככה אני משתדלת להקיא אחת לשבע שנים כדי לשמור על פרופורציות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה