העבודות שבעיני כיף לקום אליהן בבוקר

בהמשך לפוסט הקודם (וקצת בהשראת הבעלים של חתול ג'ינג'י אחד).

נכון לעכשיו ובלי נסיון קודם (שיכול להרוס לי את החלום), אלה עבודות החלומות שלי:

עבודה על גוררת בנמל חיפה.
ראיתי פעם גוררות מחנות ספינת נופש בדחיפה של הצד שלה אל המזח, מחזה מרהיב.
בזמן שהתגייסתי בדיוק פתחו בפני בנות את מקצוע ה'ימאיות' על גוררות חיל הים. ביקשתי גם את זה חוץ ממשהו עם מחשבים. לא התקבלתי, אולי הייתי אובר-קווליפייד? יש לי הרגשה שקיבלו רק ארסיות למקצוע הצבאי הזה ולא אשכנזיות לבנבנות כמוני... בסוף עשיתי מבחני לוגיקה והתקבלתי לקורס קצר ומצ'וקמק בממר"ם. לפחות שירתתי בבקשה הראשונית שלי, מבחינת מיקום על היבשה - בבסיס במדבר.
פיזיות לא מפחידה אותי. חורף לא מפחיד אותי. בדרך כלל אני סובלת מחום, לא מקור. כמו שאני רואה את זה, איזו ספינה צופרת לך, צליל מדהים (מזכיר צפירת משאיות), אתה קופץ לקריאה, שט לך בנמל, גורר, מחנה, בווירטואוזיות מדהימה ואז נח לך בשמש עם ספל קפה, עד הפעם הבאה.

עבודה בגן חיות.
מה יכול להיות רע בחיות? שום דבר שהוא לא רע יותר בבני אדם.

סקיפרית.
ואז יש ערך מוסף! - אני גרה על סירה משלי באופן קבוע במרינה. השכנים שלי הם אנשים כמוני שבחרו לחיות על סירות. זוהי אוכלוסיה מדהימה. סובלנית, מאושרת, חופשיה. כשאנשים עושים מה שהם באמת אוהבים ומה שהם בחרו בו מראש, הם רוב הזמן במצב רוח טוב. אלה האנשים היחידים שאני מוכנה להיות מוקפת בהם.
לפני כמה שנים בחיים לא הייתי מתפשרת על חיי תפרנית על סירה, היום אני כבר מסכימה להכל, כי כל דבר יהיה קפיצת מדרגה מהחיים שלי עכשיו. כבר מזמן סטיתי מהתלם. מנקודת התחלה שאמורה היתה להביא אותי לבורגנות המצויה, לקחתי פניה חדה, לא רצונית, לכיוון התפרנות והבוהמיות. אז אני זורמת...

מדריכת חדר כושר.
להסתובב כל היום בין המכשירים, אה וגם בין כמה בני אדם שעובדים עליהם, לקבל קריצות ממשקולות מתכת עגולות, שחורות, זה כמעט משתווה לנוף של ים מול העיניים.
הבעיה היחידה שצריך ללמוד בווינגייט, איזו שנה, ואין לי כוח לזה.

אם רק הייתי יכולה לקנות תוספת שכל במכולת, הייתי מוכנה להיות בכיף סטודנטית מן המניין בטכניון ודוקטורנטית לאיזה משהו מדעי, עדיפות לאסטרופיזיקה. אבל בעניין הזה לעולם אשאר wannabe, כמו הרבה מלצריות בהוליווד.

בעלת חוות פטריות בנגב/בעלת תחנות רוח ליצור חשמל בגולן.
כך או כך מרוויחים נופים יפים ופתוחים. ותחנת רוח מכניסה, אם אני זוכרת נכון, 50,000 דולר בשנה. הבעיה, שהילדים שלי, אם יהיו לי ילדים, יגדלו ילדי טבע מגעילים, שזה רק קצת פחות נורא מאם הם יגדלו ילדי עיר מפונקים. וגם, כמה זמן אוכל להדחיק את הרצון לדפוק הופעה ולקרוע את העיר בנעלי עקב ובגדים שהם לא ג'ינס וכובע בוקרים.