בדידותו של הבלוגר למרחקים ארוכים

נדמה לי שמישהו פעם כבר כתב כותרת כזאת. לא חושבת שטרחתי להכנס לפוסט שמתחתיה.

לבלוגרים שהבלוג שלהם עוסק בנושא ספציפי קל יותר מלבלוגרי-עמך, כמוני. הם יכולים לשבת באתרים כמו רשימות והאייל הקורא, שמראש מושכים אליהם קהל וקהל איכותי, הם יכולים לפתוח לעצמם אתר עצמאי ולשווק אותו במקומות אחרים שעוסקים באותו נושא, הם יכולים לשבת בתפוז ובישראבלוג העממיים או בקפה דה מרקר הקצת בוגר יותר, להנות גם מהחשיפה הקהילתית שהם מקבלים שם ועדיין לשווק עצמם בקלות גם מחוץ למערכות הללו (אמנון כרמל, למשל, מפזר לינקים ברחבי הטוקבקיות שברשת. במקרה שלו, זה בצדק). הם יכולים לשלוח כתבות פרי עטם לאתרים מתאימים ולהתקבל לאתרים שמאגדים בלוגים בלי חשש הדחיה עקב כך שאינם טובים מספיק.
אפילו גוגל אוהב אותם יותר.
אם אני לא באתר קהילתי יותר והבלוג שלי הוא אישי, הבדלי החשיפה הם עצומים.
מסתבר שחלק גדול מהאנשים לא יטרחו לעקוב אחריך. אי אפשר להאשים אותם. נוחות זו סיבה חזקה מאוד. ושייכות לקהילה היא מאוד נוחה ומאוד, מאוד מרדימה.
אז אני צריכה לשווק את עצמי עצמאית עכשיו, אבל למה שיקנו? יום דיכאון, יום בירבורי מאניה-סטייל, יום על יחסי נשים-גברים ופעם בכמה חודשים, יום של השקעה (אחרי שבוע השקעה) בנושא רציני קצת יותר, כמו מדע-פופולרי.
וגם אם יקנו, כמות הנחשפים לבלוג היא מזערית לעומת כמות הנחשפים אליו באתר כמו תפוז. ומתוכם עוד פחות כמות אלה שבחרו להשאר ולעקוב.
לא, שאני לא מבינה אותם. בעקרון, בלוגים אישיים לא מעניינים אותי גם.
באתר קהילתי גדול לבלוג אישי יש יותר סיכוי, דווקא בגלל שיש שם יותר אנשים כמוך.
כשאני חושבת על זה, זה כמו קניון. כבר תקועים בפנים, מטיילים מטיילים, בודקים חלון ראווה אחד אחר השני, נכנסים לחנות אחת כי היא כבר שם, נכנסים לחנות אהובה שוב ושוב כי כבר יודעים בעיניים עצומות היכן היא נמצאת ובכלל גם ככה היא בדרך, כבר מכירים את חלק מהמוכרים והם מכירים את חלק מהלקוחות ותמיד בטוח שתפגשו מישהו מהחברים.
אני לא סובלת קניונים.

זה לא נכון לשים דברים בפי אחרים, אבל לדעתי אפשר להגיד שרוב הבלוגרים רוצים שיקראו אותם רוב הזמן. אמרתי רוב הבלוגרים. לא יודעת מה השיקולים של אלה שכותבים בלוג שאין אליו כניסות והרשומות עומדות מיותמות אחת אחר השניה בלי תגובה אחת לפזר קצת את הסדר שלמראה קוביות המילים האחידות. אולי באמת צריך לתהות כמה זמן בלוג כזה יחזיק מעמד, גם אם כוונתו ההתחלתית של הבלוגר היתה בסך הכל ממשק נוח וכייפי יותר לכתיבה מאשר דפים מנייר אמיתי.
שאר הבלוגרים רוצים את החשיפה ואת ההתעניינות, ברמות שונות של לקיחה ללב כשאין אותן ובסף מסויים שהם התרגלו אליו.
אני שמחה שעזבתי את תפוז, לא חושבת שמגיע לתכנים שלי לשבת לצד התכנים המצהיבים שלהם ולסבול מזילות. אם כל הרעיון הוא להיות חלק מקהילה, אז אתה באמת הופך לחלק מהקהילה הזאת.
ואם הקהילה היא ירודה, אז הם או מורידים אותך לרמתם, או לא מכירים בערכך, או שאתה צריך לתת כבוד ומקום גם לאחרים, גם אם לדעתך הם פחות טובים ממך.
אני מתכוונת להיות בלוגרית למרחקים ארוכים (יש אחרי כבר שנתיים ורבע של מרחק).
יש לפני קבוצה שעוברת אותי, יש קבוצה הרבה יותר גדולה ממנה מדשדשת מאחור. אז בינתיים מצאתי את עצמי פתאום לבד במרחב הפתוח.
סוף סוף יש לי אוויר לנשימה, אבל זה גם קצת מייבש...