די,

אני עוברת לכתוב למגירה,
בי.

כשהפנטזיה לא כזאת צבעונית, החיים לא כאלה חיוורים

וואו! פרק סיום עונה שניה של "גריי'ז אנטומי" ולרגע חלפה בראשי החרטה למה אני לא מרדית' גריי ששני גברים רוצים אותה. וברגע השני, ברגע השני, כמו שאני תמיד עושה, התחלתי לחשוב באמת ולנער את קורי הפנטזיה הדביקים של זן העכביש היחיד שהוא המצאה אנושית ולא של הטבע, ספיידריוס מלודרמתיוס.
ואז חשבתי לעצמי, האם לא אהבו אותך בעבר, אולי לא חתיכים כאלה, אולי לא רופאים מחוננים כאלה, אולי לא בו-זמנית, אולי אפילו עכשיו רוצים להיות אתך, ואת מסרבת להם ומעדיפה להגיד הלוואי שהייתי מרדית' גריי, ששני גברים אינטליגנטים וחתיכים רוצים אותה?
רק כי ראיתי את זה על המסך, רק כי זה היה מלווה במוסיקה הנכונה ובפוקוס המדגיש?
האם מה שאני עברתי נופל בהכרח ממה שמרדית' עוברת רק כי היא מלווה בבמאי, עוזר במאי, גופר (ושמישהו יסביר לי פעם אחת מה זה, לכל הרוחות!), נערת מים ושני רופאים חתיכים שהם אולי חתיכים, אבל ממש לא רופאים?
אבל גם אני רוצה ששני רופאים חתיכים יריבו עלי, אני מנסה בכוח להכניס לעצמי.
אבל, אני עונה לעצמי הראשון, האם לא אהבו אותך בעבר, אולי לא בו-זמנית, אולי לא רופאים, חלקם גם לא חתיכים, האם אין מי שאוהב אותך עכשיו, יש מי שרוצה אותך ברגע זה, תתאפסי על עצמך, ילדה.
ואז, ברגע שהפרק נגמר, הכתוביות עולות והמוזיקה ממשיכה להתנגן בתוך הראש, אני יוצאת מההזיה שהאכילו אותי בה ואומרת לעצמי, בכוח, ברציונליות, במאבק עם הרגשות, שאין לי מה לרצות להיות כמו מרדית', כי הייתי כמוה, כי יכול להיות שאני עדיין כמוה ורק מסרבת להבין.
וקל לי לסרב, כי מולי אין מצלמה שתלכוד את הרגע, תפרק אותו לחתיכות ראויות למאכל, ואין מוסיקה דרמתית שתחדד את הרגשות ואת ההזדהות.
אהבו אותי בעבר, רצו להתחתן איתי בעבר, היום יש מי שאוהב אותי ויש מי שחושב שהוא היה יכול לאהוב אותי, אבל אני לא נותנת צ'אנס לאף אחד מהם. כי הם לא מתאימים. הם לא רופאים חתיכים. גם אלה שרבו על מרדית' הם לא, הם שחקנים.
אז אולי אני כמו מרדית' למרות הכל. רק בלי מצלמה שתקועה לי בפרצוף ועם עיניים פחות כחולות, ומוזיקה, מוזיקה בכלל נועדה רק לריקודים. בזה אני טובה כמו בסרטים.
זה לא שאני נגד הפנטזיה, ההפך, אני תקועה בתחת שלה, אבל היום, לרגע אחד, היה לי רגע שני ובו הבנתי שהחיים רק נראים חיוורים לעומת הסרטים כי אין תסריט לקבץ את הרגעים הנכונים ואין במאי שיתפוס אותם.
ומה עוד שהם לא מוצגים לך, מולך, מקווצ'צים לשעה, הם נמרחים על פני שנים. אף סרט שימשך על פני שנים לא יעניין ולא יהיה מלודרמטי.
אז תפסו את הרגעים המסויימים של מרדית' ופיספסו את הרגעים שלי.
החיים שלי באמת נראים חיוורים לעומת החיים שלה, עלי לא רבים שני רופאים חתיכים באותו הרגע ויש להניח שלעולם לא יריבו, אבל אצלי גם אין יד מכוונת ואין זרקורים, יש רק פילם אחד, ארוך ארוך שדוהה עם הזמן.

הכלב אכל לי את התירוץ

- 3 נקודות לתירוץ מוצלח

תאוריות ייחוס בפסיכולוגיה החברתית מסבירות הרבה מהמשפטים ששומעים כל יום. למשל:
נכשלתי במבחן כי הוא היה קשה, הקבוצה הפסידה בגלל חוסר מזל, לי זה לא יקרה, זה גורל, וגם, הנספים בשואה הם גלגול של נשמות שחטאו, של עובדיה יוסף.
בגדול, אנחנו מייחסים סיבות שונות להתנהגות שלנו לעומת התנהגות של אחרים וממעיטים בערכה של הסיטואציה כבעלת השפעה.

לפי תאוריית הייחוס של וינר הצלחה או כישלון מפורשים על פי שלושת הגורמים הבאים:
1. גורם פנימי לעומת נסיבות חיצוניות.
2. מקרה חד-פעמי או קבוע.
3. יכולת שליטה לעומת חוסר שליטה.
כדי להמחיש את התובנה הזאת לתלמידיו, וינר מראה כיצד אפשר להשתמש בשלוש הנקודות הנ"ל להרכבת תירוץ טוב לעומת תירוץ רע, ואני ישר חשבתי על טובת קוראי ואיך אני יכולה להוסיף לידע השימושי בעולם.
אז מהו תירוץ טוב?
תירוץ טוב הוא אחד כזה שנגרם מסיבה חיצונית לנו, הוא יהיה מקרה חד-פעמי ומה שקרה לא היה בשליטתנו.
למשל, אחרתי לעבודה כי חייזרים חטפו אותי לשעתיים - לא אני אשמה, זה החוצנים החיצוניים, יש להניח שהם לא ירצו לפגוש אותי שוב ולכן לא יחטפו אותי יותר וזה לא היה בשליטתי, כי מה כבר יכולתי לעשות נגד קרן הגרירה שלהם.
תירוץ רע הוא ההפך. אינטואיטיבית זה ממש ברור במקרים מסויימים, למשל המקרה בו לא כדאי לספר לאישה שבגדת בגלל רומן (פנימי, מתמשך ונשלט), אלא שהבחורה פיתתה אותך (חיצוני, חד-פעמי ולא בשליטתך).
אז גם אם התירוצים לא נכונים, לפחות אפשר לתרץ אותם נכון.

קורס פסיכולוגיה מלא של ויינר החמוד והמעניין

על אשליית לוח השחמט שתעשה לכם בלגאן בראש ועל עוד כמה אשליות שתעדיפו לשכוח

מסתבר שיש שתי רמות של קוגניציה. רמה 1 היא המודעת, החושבת, הלומדת, ורמה 2 שהיא, בעצם, כל השאר... כלומר, כל התהליכים הלא מודעים ואותם רגעים בהם אנחנו לא צריכים לחשוב, או לא מתאמצים לחשוב.
כל למידה של משהו חדש מתרחשת ברמה 1: שם חדש, שפה חדשה, רכיבה על אופניים וכדומה.
ללמוד לנהוג, זאת רמה 1, להגיע הביתה בנהיגה בלי ששמתם לב, זאת רמה 2.
ההסבר שהכי אהבתי להבדל בין הרמות הוא כששואלים אותכם "מה נשמע?" בדרך כלל עונים משהו חיובי בלי לחשוב, זאת רמה 2, כי אם היינו מתעכבים לענות על התשובה באמת, היינו מתחילים להפעיל תהליכי חשיבה, רמה 1, ולספר על כל מיני תחלואים שחשנו ומאורעות שליליים שעברנו.

אבל רמה 2 לא פראיירית כמו שהיא נשמעת, הנה דוגמה:


נכון אין מצב שהריבועים A וB הם באותו גוון של אפור?

אז דווקא כן.
הם כן.
אכן כן.
לגמרי כן.
כן בטוח.
כן!
מספיק! הנה ההסבר:






רמה 1 מתקשה לתפוס את הצבע של שני הריבועים כזהה, כי היא מתקשה להתגבר על תהליכי התפיסה האוטומטיים של רמה 2, למשל פיצוי היתר על הצל. לרמה 2 יש הרגלים והיא לא מוותרת עליהם כל כך מהר (הסבר מפורט בהרצאה למטה, בערך מדקה 16).
כמו שנאמר, יש אנשים שלא נותנים לרציונלי לבלבל אותם, כי האשליה חזקה ממנו.

ובמעבר חד, מה אתם אומרים, אשה למטבח, וגבר, גבר כמו במילות השיר הידוע: "אבא הלך לעבודה..."? לא אה, אנחנו לא שובניסטים.
אז בואו ננסה משהו אחר, אולי גזענים? הלו! ממש ממש לא.
טוב, אז יש לכם תשובה לאת מי תעדיפו, את הילדים שלכם, או את ההורים שלכם? בטוחים שלא? כי כן יש לכם.
גם אם לא ידעתם, רובכם מעדיף אנשים צעירים על פני מבוגרים, אתם חזק בסטריאוטיפים ובדעות הקדומות וכמעט בכל אחד מסתתר שובניסט קטן בין קפלי קליפת המוח (כולל הבנות).
>IMPLICIT ASSOCIATION TEST (או IAT) הוא מבחן שמגלה את הסטריאוטיפים שלכם.
סטריאוטיפים הם רמה 2. הם הקשרים והכללות שלמדנו והפמנו כדי שלא נצטרך לחשוב על כל דבר. הם מחוץ למודעות וזאת הסיבה שאנחנו לא שמים לב כשאנו משתמשים בהם. לכן, גם קשה להפטר מהם.

להתנסות במבחנים אפשר כאן: מבחני אסוציאציות חבויות

ההשלכות לחשיבה התת מודעת הזאת - לאשליות שהיא משכנעת אותנו באמיתותן ולדעות שהיא שומרת על קבעונן - הן די ברורות. הנה סיבה לכך שמסדרי זיהוי הם מסוכנים, הנה למה נראה לי שהשופט דרורי היה מגיע לגדולות, לא בבית המשפט העליון, אלא באחוזי הסטריאוטיפים של ה-IAT, הנה מדוע פרסומות כמו הפרסומת לבירה של גולדסטאר - "אני לבד", הן זבל מהסוג הנחות ביותר ועם זאת המוצלח ביותר, כי הן מכוונות בדיוק לסטריאוטיפים החבויים האלה שלנו.
וזה למה יש אנשים שחושבים שקורים להם ניסים (כן נו, עדיין לא נרגעתי מההוא).

מקור - youtube
וחוץ מזה, אני מנצלת את הבמה, לפני שכל מיני עמוס כרמלים יתפסו לי אותה ל: ספר מומלץ - לא רציונלי ולא במקרה של דן אריאלי (ומי שיקרא אותו מוזמן להעביר אותו אחר כך אלי, בתנאי שהוא לא מאלה שמעבירים את האצבע על הלשון לפני שהם מעבירים דפים)

אני רוצה להתפטר!

די כבר, אין לי כוח יותר. כאלה לחוצים פה ואני שק האיגרוף של כולם, פעם אני חוטפת מהדיירים ופעם מהעובדים.
די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

במדינת ישראל 2009 אסור להגיד היי

יש זקנה אחת נחמדה כזאת, תמיד מחייכת. חיבבתי אותה מאוד, התייחסתי אליה יפה בכל פעם שראיתי אותה, עזרתי לה באדיבות בכל פעם שפנתה אלי.
כנראה שזה לא חיוך, אלא גזים.
הבוסית שלי ניגשה אלי ואמרה לי שהתינוקת המגודלת (תוספת העורכת) אמרה לה עלי: "אני לא מבינה למה בחורה צעירה צריכה להגיד לי היי".
!!!
היא הוסיפה התנצלות, הבוסית, שההיא קצת פסיכית ויש לה ימים שכאלה, ואז הלכה וחזרה ונתנה לי שוקולד קטן: "להמתיק את הגלולה". אין ספק שהיא סיפרה לי את זה כדי שאני לא אגיד שלום יותר לאשה הזאת. סליחה, כדי שאני לא אגיד היי יותר לאשה הזאת.
פאק יוּ! בוסית ו-פאק יוּ! זקנה. או שגם את זה אסור להגיד? קצת קשה לדעת בימינו עם כל המילים הזרות האלה שנכנסו לשפה העברית, רק, אולי, בחמישים שנה האחרונות!?
ההיא לא תזכור את זה שהיא מכירה אותי כבר המון זמן, את זה שתמיד יצאתי מגדרי כדי לעזור לה, היא תלך לבוסית שלי ותחפש משהו מגעיל להגיד.
ואם לה יש יום רע, אז למה גם לי צריך להיות?
ייתכן, אפילו, שרק פעם אחת אמרתי לה היי. אני לא זוכרת, כי אני מפזרת היי ושלום עשרות פעמים ביום לעשרות זקנים שונים, אף על פי שאני לא מקבלת תוספת סיכון במשכורת. אני לא אוהבת את המילה שלום, זאת מילה מפגרת, אבל אני משתמשת בה בכל זאת. היי זו מילה זורמת ונוח לי יותר להגיד אותה, היא יוצאת בקלות ובמהירות מהשפתיים. לפעמים אני נתקלת במישהו בהפתעה, או אם אני במצב רוח טוב, או אם זה מישהו שחביב עלי, או מישהו שאני מכירה, או סתם כי בא לי! ואז נפלט לי היי במקום שלום. אז מה קרה, מה???
אולי, רק כדי לנקוט משנה זהירות, אני צריכה מעכשיו לפנות לכולם בשם המשפחה בלבד ועם התואר גברת או מר? אולי שפה תנ"כית תהיה מנומסת יותר?

רציתי לעשות סקר, אבל בלוגר לא נותן, מה לעשות בפעם הבאה שאני פוגשת בזקנה המנוולת:
א. להגיד לה שוב פעם היי.
ב. להגיד לה שלום.
קהל, הצבע עכשיו!

תוציאי... תכניסי... תוציאי... תכניסי... That's Hot!

מצטערת, בזמן האחרון אני מבלה יותר מדי זמן עם ה-V.O.D של הוט, וכבר שנה לא היה לי סקס...

זה לא פוסט

קיבלתי 11 מתוך 100 בויטמין D

11 מתוך 100...

ממש פלא שלא קיבלתי את דף תוצאות המעבדה עם המילה "ביזיון!" מרוחה עליו בדיו אדומה.

יש פה זקנים בכיסאות גלגלים שיש להם יותר ויטמין D ממני.
בכל מקרה אני לא מתכוונת לעשות יותר בדיקות דם, כי הן מגיעות גם לרופאה שלי (ולא רק למרפאה במקום עבודתי) ואין לי קשר איתה, אז היא פונה להורים שלי, שאין לי קשר איתם.

זאת לא טראומה, זה רק D-BOX ON DEMAND

כתבתי על זה כבר, פעם בעבר, וגם בעבר שלפני (חכו! תלחצו בסוף, לא עכשיו!) אבל יותר מדי צפיה ב-Grey's Anatomy ב-VOD, פרק ורבע, למען האמת, החזירו אותי לשם.
ועדיין רבתי עם עצמי שזו לא היתה טראומה, אלא שצריך להתרכז במוסר ההשכל של הסיפור.
מה מוסר ההשכל של הסיפור? בסוף הוא יגיע. הוא חשוב לכולכם, אז כדאי שתשימו לב! בינתיים אני אספר את המאורעות, לא בבדיחות הדעת כמו בלינקים למעלה, אלא כמו ש-Grey's Anatomy הזכירו לי אותם. ועדיין, זאת לא טראומה!
בהתחלה היו הכאבים, כאבים חדים, שרק אחר כך הבנתי, בעזרת התבטאות של מישהו אחר, שאני יכולה לתאר אותם כסכין שמוחדרת לחלק העליון של הגוף ושלעיתים, עם פיהוק, או נשימה עמוקה, גם מסוּבבת תוך שהיא כבר תקועה לך.
אבל כוח הסבל שלי הוא משהו שצריך לקבל פרס בפני עצמו, וידעתי את זה, ולכן הבלגתי כהרגלי.
אחרי שהכאבים המשיכו פניתי לרופאת המשפחה שלי, אבל היא היתה בחופש. הרופאה המחליפה טענה שזה שריר תפוס.
כל כך אהבתי אותה באותו רגע, כי אני חשדתי שזו דלקת בדרכי השתן או בכליות, מה שמחייב בדיקת שתן.
עכשיו, רוב, או אולי כל, הקוראים שלי הם, משום מה גברים, ולכן אתם לא מבינים מה כל כך נורא בבדיקת שתן. לנשים, או אולי לאישה הספציפית הזאת, בדיקת שתן משולה לאיום בהפצצה אטומית.
אני לא יודעת איך להשתין בכוס.
זה מסוג הדברים שאתה לא צובר מיומנות בהם, כי אתה בדרך כלל לא חושב לאן השתן שלך הולך כשאתה מוציא אותו ולכן אתה גם לא זוכה להתאמן עליו מיודעמה.
ולכן, זה תמיד בא לך בהפתעה, כשזה מגיע, ויותר מזה, אתה יודע שלא פיתחת קורדינציה אז אתה גם יודע שלא תצליח להשיג אותה ברגע, באותו רגע שהיא מתבקשת ממך. אם הייתי יודעת להשתין במדוייק בכוסות, הריי הייתי בוודאי גם יודעת ללכת על חבל.
אבל אני לא לוליינית בקירקס ושמחתי שההבחנה הייתה שריר תפוס ושלום שלום ותודה על האבחנה הרפואית המהממת.
קיבלתי אדוויל ולקחתי אותם שניים-שניים.
אבל הכאבים לא עברו.
בשביל זה יש הורים. ואמא שלי לקחה אותי לרופאה מומחית, באחת המרפאות שהן של רופאים מומחים. וואלה, לא זוכרת כבר מה הרופאה המומחית אבחנה, אולי שריר אחר שהיה תפוס, כי הרופאה הקודמת כבר תפסה לה את השריר הקודם, אבל גם היא לא עלתה על הבעיה האמיתית. אבל אז כבר הייתי גם עם קשיי נשימה.
טוב, זרמתי עם שתי הרופאות. רק שאני לא אצטרך לשבת על כוס. אני צריכה מרחב.
אבל אז קשיי הנשימה התגברו והכאבים, להזכירכם אלה שהם כמו סכין שתקועה לכם בחזה, לא רק שלא נעלמו, אלא המשיכו.
קשיי הנשימה הגיעו למצב כזה שכשירדתי מהאוטובוס בחזרה הביתה מהעבודה והיו לי איזה 100 מטר לעבור בעליה מתונה, נאלצתי לשבת באמצע הדרך על ספסל.
ביום שישי אחד, דיברתי עם אמא שלי בטלפון, אחרי שהיא שמעה את קוצר הנשימה שלי מקילומטרים, היא שמה סוף לכל הסיפור ולקחה אותי למיון.
במיון שאלו אותי אם אני סובלת מחרדות. רציתי להרביץ להם בו במקום ולהראות להם חרדה מהי, אבל אז הם הבטיחו לי עוד בדיקה נוספת, אמיתית הפעם ולא פסיכוסומטית.
עד היום לא נעים לי, בחיי לא נעים לי שהקפצתי צוות מהבית, מארוחת יום שישי. הם באו במיוחד בשבילי. עד היום אני מעריכה את זה והלוואי שהיו יודעים.
מכאן והלאה זאת היתה רכבת הרים. ושדים. יום שישי, שמונה בערב, אני עוברת מיפוי ריאות בידי אנשים לבושים במיטב החלצות. והם מיהרו, כל כך מיהרו ששכחו לחבר לי חמצן למסכה ששמו לי על הפנים. ואני הצייתנית לא הורדתי אותה, רק סיפרתי לכל מי שמוכן לשמוע, שאני לא יכולה לנשום.
אחרי שהבינו שאני צודקת ולא סתם קליינטית קשה, הכל בא על מקומו בשלום, מצאו לי משהו בראות.
אבל מה?
לא יודעת. הסחרחורת המשיכה מכאן.
שמו אותי בכיסא גלגלים. אבל למה? אני לא נכה, הרגלים שלי עובדות!
לא משנה, מצאו שם משהו. סיימו את תפקידם, אפשר לחזור הביתה. אני גולגלתי למיטת חוליי.
ואסור לרדת מהמיטה הזאת. זאת הטריטוריה שלך מעכשיו.
בכיתי כשהייתי צריכה לשירותים ואז נשלף הסיר. לשכב במיטה זה משהו אחד, להתייחס אליה כמו כל עולמך, זה משהו אחר, אבל להבין שהיא גם בית השימוש שלך? עד כאן.
אמא שלי, נבוכה מתגובתי, ניסתה להסביר אותי באותו רגע לאחות אוחזת הסיר האימתני ואמרה שזה קשה לצעירים להבין שהם מוגבלים.
מה אכפת לי מוגבלים, או מבוכה?! אני פשוט לא הבנתי איך אפשר להשתין בשכיבה!
ולא שלא ידעתי שזה אפשרי, כבר ראיתי חולים שעשו את זה, פשוט לא האמנתי שהגעתי לכך, שזה הגיע לפתח לביתי, כמו שאומרים.
לפחות בהקשר הזה, במהלך הימים שהייתי מרותקת למיטה הזאת, תבעתי את עצמאותי ואת כבודי. אחרי שניסיתי שיטות שונות להשתין בסיר בשכיבה, פשוט התיישבתי, למרות שאסרו את זה עלי, ועשיתי את זה מלמעלה, על הברכיים ושיקפצו לי כולם, כולל מה שמצא הצוות המהודר שבדק אותי - קרישי הדם בריאות. אגב, יש לי מסקנות, אחרי הניסויים, לפחות לבנות, אם בכל זאת בשכיבה, אז צריך להפעיל לחץ על הכלי ולא להרים את הגוף, אחרת, המממ, משתינים על עצמך ועל כל המיטה.
ואז באה אחות עם כפפה על היד ונתנה לי אולטימטום: או שאני נותנת לה לדחוף לי אצבע או שאני צריכה למכור להם את מרכולתי בפעם הראשונה שאני אייצר אותה. היום אני יודעת מה הייתי אומרת לה לעשות עם היד הזאת שלה, כפפה או לא, אבל אז, להזכירכם עוד הייתי מסוחררת, תחת השפעת רכבת השדים. הסכמתי. אולי זה מה שהשפיע עלי לכתוב על זה, כי בפרק הראשון של "גריי'ז אנטומי" דובר על הרבה בדיקות רקטליות...
עברתי גם את זה. בחיי, לא נעים, לא נורא. יותר לא נעים, אז זה אומר שזה מאוד נורא.
הייתי עם אינפוזיה של הפרין רצוף, שבעה ימים ושישה לילות. אינפוזיה זה למעשה מילה אחרת להיותך חבר טוב של... עמוד! זוג בלתי נפרד ממש. רק שחבר שלך קצת דוקר וקצת מגרד לפרקים (אוי, אז בעצם מה חדש?).
חוץ מזה היו מעירים אותי בלילה לבדיקת דם. נגיעה קלה בכף הרגל והיד שלי היתה יוצאת החוצה מתחת השמיכה ומשתרעת אפרקדן, ורידים למעלה. ואפילו לא קיבלתי גרגר דוגלי אחד על הפעלול הזה.
אם במקרה, האחות היתה משאירה את מגש האוכל על כסא מחוץ להשגתי, זהו. אסור לקום מה תעשי, מה? אז עשיתי הרבה פרצופים מרוגזים ומאוכזבים, אבל האחות לא שמעה אותם. כשסוף סוף היא התפנתה להעביר את האספקה מעבר לגבול, כבר לא היה הרבה טעם לכל המהלך ההרואי.
ואז בא ישו. עם אותו זקן, רק כמו שהיה נראה אם היו מכונות גילוח בזמנו ועם אותו שיער, רק אם היו מומצאים המספרים בזמנו. רופא צעיר וחדש לי. כי הרופאים בבית החולים, הם לא כמוני, הם מתחלפים. הוא סיפר לי סקופ, שמדיניות בית החולים היא להשאיר שבוע במקרה כמו שלי, אבל לדעתו כבר לא נשקפה סכנה לחיי ואני יכולתי להיות משוחררת הביתה אחרי יום אחד.
היום כבר לא הייתי מטומטמת כמו אז (הנה חלק ממוסר ההשכל), היום הייתי מעדיפה ללכת הביתה מאשר לקבל עצירות כי את לא מוכנה לעשות בסיר על מיטה בין אנשים, או למשל, מאשר לקבל מדיניות שמרתקת למיטה בחורה בת 30, לצד רוּמייטס בני 80.
ואז דודה שלי הגיעה. ודודה שלי היא אחות באותו בית חולים. ואז ניצלתי את זה שהיא דודה שלי וגם אחות לבקש סיר. כי ככה זה כשאסור לקום וכשהיחיד שהוא תמיד לצידך, הוא עמוד אנטיפתי. הפחד הגדול שלי היה שאני אצטרך לשירותים ולא יהיה מי שיביא לי סיר. ואז התחרטתי על זה מאוד. היא הביאה את הסיר, אבל קודם עניין אותה לסדר את סידור הפרחים שקיבלתי (בטח מההורים שלי, דההה) ומזל שכך. הסיר היה מלוכלך לגמרי! עכשיו למי שלא יודע איך פועל פס הייצור הזה של סירים בבתי חולים, הם ממוחזרים! במכונה עם מים רותחים וכנראה גם קצת סבון, אבל בכל זאת! זה היה סרט אימה בהילוך איטי. איך, כל כך איך לא רציתי שהסיר הזה יגיע אלי. היא מסדרת את הפרחים ביד אחת והסיר המלוכלך ביד השניה, ואני צועקת, היא מלהטטת בעליצות צבעוניות של פרחים עם כתמים חומים ואני מתכווצת וצווחת בבעתה.
בסוף היא קלטה והלכה עם אותו חוסר מודעות להביא לי סיר אחר...
ואז היה מה שמסופר עליו בלינק, מתמחה שהפך לרופא באחת, ולא סתם, גניקולוג.
בחיי, לא ריתקו אותי למיטה שבוע, אלא מיסרו אותי אליה. מסמר אחר מסמר.
ומה מוסר ההשכל? תהיו הרופאים של עצמכם. שתי רופאות לא איבחנו אותי. היום זו לא חוכמה שאני יודעת מה הם התסמינים של קרישי דם בריאות, אבל לפחות אני יודעת אותם ואני יודעת שהם שכיחים מאוד. זאת רשלנות פושעת מצד שתי רופאות שהייתי בידיים שלהם ונתנו לי ללכת בלי פתרון. ובבית החולים, אל תהיו פתאים. אל תיצרו לעצמכם בעיות יותר ממה שיש. אם יש רופא, במיוחד אם הוא לא מאובן, שמציע אפשרות אחרת, תבדקו אותה. ואם אתם הולכים על הצד הבטוח וזורמים עם המדיניות הקשיחה יותר, תנו לעצמכם הפסקה פה ושם, לפחות כדי שלא תקבלו עצירות וטחורים ודלקות. גם רופאים הם בני אדם ואתם בסך הכל עבודה בשבילם. והם עושים יופי של עבודה, אבל רק רוב הזמן. ואחיות? אחיות הן בסך הכל Malfunctioning Robots.
סיפור שאמא שלי סיפרה: יום אחד היא היתה בבית החולים, דואגת לסבתא שלי, אמא שלה, המאושפזת. סבתא שלי היתה צריכה סיר ואמא שלי יצאה לאחות בעמדת האחיות וביקשה ממנה שתעזור לסבתא שלי. האחות, ברוב חוצפתה, הצביעה על חדר הסירים ואמרה לה שהנה, הם שם, שתיגש ותיקח אחד. אמא שלי ענתה לה בנועם שאין בעיה, היא תקח את הסיר ותביא אותו לסבתא, היא גם תרוקן אותו ותחזיר אותו, היא אף תרחץ את סבתא, תעזור לה להתלבש, תאכיל אותה ותתן לה את התרופות, ובסוף החודש, היא גם תבוא לקחת את המשכורת של אותה האחות... וואלה, זאת דרך להפעיל אנשים, האחות הקימה את התחת השמן שלה...

כמובן שבסוף באמת קיבלתי דלקת בדרכי השתן מבית החולים הזה. גם סבלתי את כל זה וגם נאלצתי להשתין בכוס.

זאת לא טראומה, כי כשיצאתי מבית החולים הסכמתי עם עצמי שזה לא יחרט לי כטראומה. ובטח לא אחת כזאת שאפשר לתמחר אותה בעשרים וארבע שקל ותשעים אגורות לחודש, שמתחדשים אוטומטית.

שמנה בראש... ובלב

יכול להיות שכדי לכפר על פשעי אופנת הרזון, נשים פונות לקיצוניות השניה?

נתקלתי בתפוז בפוסט שפורסם בעמוד הראשי של הבלוגיה, הכותרת שלו היתה: שמנה (כנראה) רק בראש
היא כותבת שם את הדברים הרגילים על חשש מהשמנה, אי שביעות רצון תמידית, הרצון להחשב רזה מדי, התעמלות רבה ושקילה יומיומית, והקוראים מגיבים את הדברים הרגילים - "אני מלאה ומאושרת", "יש לך הפרעת אכילה", "70 קילו זה לא שמנה, זה בקושי מלאונת". היא מסיימת במשפט הבא:

"עצוב לי שהחברה שלנו בנויה כך שרק מעטות מאד אינן מרגישות שהיה יותר טוב אם היו מצליחות להשיל כמה קילוגרמים. "

לי עצוב שיש כאלה שלא חושבות שהן צריכות לרדת במשקל. לי קשה להיות מוקפת בבובות המפטי-דמפטי מדדות בקושי. אני לא מבינה איך אנשים לא חושבים על העתיד הבריאותי של הגוף שלהם שבמשך שנים סובל ממועקת השומן. איך מצד אחד הם יכולים לבכות על מיחושים שונים ומצד שני, לא לעשות כלום בעניין. לדאוג מהבריאות המתדרדרת ולהעדיף תרופות, על פני להפטר ממקור כל הצרות האלה, המטענים העודפים.
לי עצוב לראות ילדים בצורת בלון ונשים בגילי שאם הן נראות ככה עכשיו, מה יהיה במחצית השניה של החיים שלהן.

כדי לעודד אנשים לרדת במשקל אומרים להם שגם הורדה של 10% מהמשקל משפרת את הבריאות. אז אם הורדה של 10% עוזרת, זה אומר שעליה של 10% פוגעת. 10% יכולים להיות פחות מעשרה ק"ג. עשרה ק"ג הם הרבה מאוד צמיגים. אני לא יודעת איך זה אצל גברים, אבל אצל נשים זה כבר מישהי שנראית רחבה ולא רזה, או רזה מדי. אז גם להיות מלאה יתכן ולא עומד בסטנדרטים הבריאותיים האידיאלים, אבל מפחד הפרעות האכילה יגידו לך שככה טוב ושיותר מדי רזה זה לא יפה. למה מתי בכלל התכוונתי להיות יותר מדי רזה? זה אפילו לא אפשרי אצלי מבחינה גנטית.
בתוכנית "לרדת בגדול" שיעשע אותי כל פעם מחדש לגלות שהמשקל האידאלי שהנשים בתוכנית שאפו להגיע אליו, היה תמיד כ-10 ק"ג יותר ממה שאני שקלתי. ולא הייתי רזה, או רזה מדי. יעני, אני יכולתי להעלות 10 קילו והייתי זוכה בתוכנית!
אבל זה בעניין העשרה ק"ג, השמנות ולא המלאות, הן שמנות בהרבה יותר מעשרה ק"ג. המנהג לנסות ליפות את זה (איך אפשר ליפות 30 ק"ג של חמאה?) ולהגיד על מישהי כזאת שהיא מלאה, או שמנמונת זה פשוט לא נכון, עושה עוול לפרות על שתיים, לא להכיר באמת במצבן ועוזר לקבע בדיוק את התפיסה הזאת שאני יוצאת כנגדה, של פחד מאנורקסיה כגורם להתפשרות על הצד ההפוך של הסקלה ולסלחנות בלתי מוצדקת.

שמנה ויפה זה לא ההפך של רזה ואנורקטית. גם השמנה היא חולה. שומן עודף זה לא המצב העדיף על עודף רזון.

פעם סוכר היה דבר בריא. סבתא שלי היתה מגיעה כל שבת עם שתי חפיסות שוקולד, אחת לי ואחת לאחי (אח שלי בכלל לא אוהב שוקולד, אז אני הייתי זוללת את שתיהן), כשאמא שלי ניסתה להפסיק את המנהג הזה (אולי כי אני הייתי זוללת שתי חפיסות שוקולד כל שבוע), סבתא שלי לא הסכימה ואמרה בכעס שילדים צריכים סוכר.
גיל הסכרת הולך ויורד בעולם. ההשמנה האוביסית הולכת ועולה.

הרבה אנשים יוצאים כנגד דת פונדמליסטית, אבל חושבים שדתים לייט זה בסדר, כי הם לא קשורים לטרור ולכפיה. סם האריס יוצא גם נגד האחרונים כי דת באופן כללי זה דבר מטופש, במקרה הטוב, או מובילה לקיצוניות, במקרה הרע. אני מקבילה את הדעה הזאת להשמנה. אולי רק ההשמנה הקיצונית היא זאת שבאמת או שממש מסוכנת לבריאות, אבל סלחנות חברתית כללית כלפי קצת שומן עודף מאפשרת המשך הזנחה של הגוף אצל יחידים ושולחת מסר חברתי לציבור שזה בריא, כי לפחות זה לא אנורקסיה.
ברור שזה עדיף על פני אנורקסיה, אבל זה לא בריא. חוץ מזה, זה מה שקורה עכשיו, מה יהיה בעוד כמה שנים. השפע לא יפחת, ללא מסר ברור כנגד ההשמנה כשהיא עוד קטנה, ועם ההרגל לראות עוד ועוד נשים שמנות מסביבנו, שמגדלות ילדים שמנים, איפה זה יעצר?

אני לא אומרת שצריך להמשיך עם תרבות של רק רזון זה יפה, אבל לא לקחת את זה למקום של שמן זה יפה.
דיאטות בהחלט מובילות לאנרקוסיה, אבל השלמה עם משקל גבוה מובילה למחלות אחרות ולתמותה בטרם עת. בינתיים, יש הרבה הרבה יותר אנשים שסובלים ממשקל יתר, מאשר אנורקטיים.
אפשר לחשוב על מצב בו דווקא ככל שיהיו יותר אנשים שמנים, יהיו גם יותר אנשים שינסו דיאטות קיצוניות, או שיסבלו מדימוי גוף נמוך, ואחוז הנופלים לאנורקסיה יגדל.

נשים תמיד ימצאו למה לא להיות מרוצות מעצמן או מהגוף שלהן. ההרגשה שתהיי מושלמת אם רק תשילי כמה ק"ג היא לא נכונה בבסיסה, לא כי זה בסדר שיש עליך אי אלו כמויות שומן שלא צריכות להיות שם.
ועם כל הכבוד, צמיגים לא דומים לאף גדול, או לחזה קטן. הם נרכשים.

אז בעיני עדיף להיות פאנט לגבי המשקל שלך, מאשר להגיד "אני מקבלת את עצמי כמו שאני". כן לחשוש מעליה, כן לשמור על מה שאוכלים, כן ללכת למכון כושר. כי לפעמים לקבל את עצמך כמו שאת, זה לקבל גם זריקות אינסולין, טיפולי פוריות, קרישי דם, שבץ מוחי, התקף לב, כריתת איברים, לחץ דם גבוה, בעיות גב, מוות וכו'...

In some respects you scored outside the range of functioning that is usually considered normal

לההה...

פרופסור רוברט אפשטיין מאוניברסטית סן דייגו סיפר לי (ולעוד כמה סטודנטים שבמקרה ישבו באותו זמן בשיעור שלו) על השאלון שהוא יצר, שקובע ב-5 דקות אם אתה זקוק לבטיפול או לא. ריזאלטס and here are the :

RESULTS: In some respects you scored outside the range of functioning that is usually considered normal. This suggests that you should probably consult with a qualified mental health professional for further testing or treatment. Area(s) of possible concern (expressed in the diagnostic language that will be familiar to your therapist):

Depression
Phobia
Social Phobia
Generalized Anxiety Disorder

לדעתי יש שם איזה פוביה אחת יותר מדי, אני מבינה בפעם הראשונה, לא צריך לנדנד.

מה יצא לכם? (לא צריך אימייל. כן צריך למלא את כל הפרטים הראשונים)

מה יותר מדהים: הטבעי או העל-טבעי? ...תנסו שוב

מה יותר מדהים: זה שאנשים מאמינים שלכוכבים יש השפעה על זהותם ועל גורלם או זה שאנשים נסעו לעבר אותם כוכבים וחזרו עם אבק אדמת הירח על סוליות הנעלים?

מה יותר מדהים: זה שאנשים מאמינים במלאכים מעופפים בשמים או זה שהם עושים זאת לעיתים גם בזמן שהם יושבים בבטן מכונה ממתכת, תלויה בשחקים וחוצת עולם בשעות ספורות?

מה יותר מדהים: האמונה שתרופה מדוללת עד שאין לה זכר וכל מה שאתה בולע זה מים, יכולה להרגיע אותך או לרפא לך דלקת באוזן, או השתלת איבר מגוף אחד לגוף אחר שלא היה יכול להתקיים אלמלא כן?

מה יותר מדהים: לשים מפל מים בפינת השפע של הבית שנמצאת בדרום-מזרח ולקוות לזרימת אנרגיה טובה, או ללחוץ בכל פינה בבית על כפתור שמדליק אור ומגרש את החושך?

מה יותר מדהים: ללכת למתקשרת עם רוחות ולנסות לפענח מי זה שיש לו א' בשם ומוסר שהכל יסתדר בעוד חמישה חודשים או לשבת בבית בפיג'מה עם קופסה קטנה על הברכיים ולתקשר עם אחמד מעירק?

מה יותר מדהים: ל-דמגג אנשים ש"פוענח" "הסוד" ושהיקום מקשיב להם ושומע את רצונותיהם, או לפענח בפועל את סודות היקום הזה, את היווצרותו, את החומרים שמרכיבים אותו?

מה יותר מדהים: לראות בכדור בדולח, או לראות גלקסיות מתנגשות?

מה יותר מדהים: להסתמך על תפילה או קמע שיעזרו לך בדרכך, או להסתמך על מכשיר קטן באוטו שמנווט בשבילך באמצעות לווינים מעל ראשך, תוך התחשבות בהשפעות תורת היחסות של הריחוק מהכבידה של כדור הארץ ושל המהירות בה הם טסים?

מה יותר מדהים: המון אנשים שחושבים שישות מיתולוגית בראה אותנו, או אדם אחד שחשב כמעט מאפס על תיאוריה חילופית?

מה יותר מדהים: בריאה ברגע שיצרה חכמים כמונו, או אבולוציה של מיליארדי שנים?

הבנתם את הנקודה בטח.
כשמסתכלים על זה ככה זה נראה כל כך פשוט להבנה, חד-משמעי, יותר קל להבדיל בין הטיפשי לבין מה שבאמת ראוי להערכה.
אז איך זה שיש אנשים שלא רואים את זה?
איך זה שאני שומעת על הורים שלוקחים את הילדה הקטנה שלהם להומיאופת כדי לטפל בדלקת אוזניים שלה? איך זה שהם מוכנים לקבל את זה שמדובר בשתי פגישות בלבד, הראשונה בה מקבלים את הבקבוקון ואת ההוראות ועוד אחת רק אחרי מספר חודשים. זה גובל בחוסר אחריות!
מדוע אני שומעת שוב ושוב את המשפט "לא יועיל, לא יזיק". לא עדיף אם לא יועיל אז לנסות משהו שבאמת יש לו פוטנציאל להועיל?
מדוע במקום העבודה שלי, בו מתקמצנים באופן חולני על כל גרוש, הוציאו 450 שקל לבדיקה גרפולוגית של עובד תחזוקה חדש. הבדיקה הזאת מיועדת במיוחד לארגונים ולמקומות עבודה. מחריד אותי לחשוב שאנשים ברחבי הארץ לא מתקבלים לעבודה בגלל ניתוח שרירותי של איזו פוצית שאין להם שום קשר אליה חוץ מהכסף שהיא עשתה עליהם.
למה דודה שלי, חילונית גמורה, היתה בעמוקה ועשתה שם מה שוואטאבר עושים בעמוקה, בשביל שהבת שלה תמצא חתן כבר? גם היא לא מבדילה בין המדהים לבין הטיפשי?
איך זה שלאנשים יותר קל להאמין למדיומים, מאשר לאנשים שמנסים להפריך את מה שהם אומרים?
אני חייבת לספר אנקדוטה:
ג'ון אדוארד (מדיום מפורסם מאוד בארה"ב) הופיע אצל אופּרה (עוד מפיצת שקרים ושטויות מפורסמת). לרגע אחד היא ניסתה לשחק אותה עיתונאית חוקרת חדה ולהבין היכן בעצם נמצא עולם הרוחות האלה שהוא מתקשר איתן. ג'ון אדוארד לא התבלבל וענה: "היכן האינטרנט?!". אופרה נשמה לרווחה וכל הקהל הריע על משפט המחץ.
זה היה טיפשי, לא? והנה המדהים: אני הקטנה יודעת איפה האינטרנט לעומתך מדיום גדול ועשיר.

בפודקאסט של point of inquiry היה ראיון עם פרופסור ברוס הוד שניסה בספרו Supersense: Why We Believe in the Unbelievable להסביר את הנטיה לכל מיני אמונות לא הגיוניות ולכוחות ניסתרים. יש הרבה ניסיונות להסביר את העניין הזה, אני לא מתכוונת להכנס אליהם עכשיו. מה שתפס אותי בהסבר של ברוס היתה הטענה שלו שזה אינסטינקט מולד אצלנו. הוא השווה זאת לשפה - כמו שרכישת שפה לא תתקיים ללא המבנים במוח שמאפשרים אותה, כך יש בנו מעין חוש מולד שמקל עלינו לרכוש את האמונה בעל-טבעי ושעושה את המאבק בה לקשה יותר. (שלא כמו דוקינס, למשל, שחושב שלתרבות ולבית הגידול יש את ההשפעה המכרעת).
אם זה אינסטינקט זה יכול להסביר למה אנשים שלא חונכו על ברכי ה-"אני היי באנ-נטורל", או אנשים שמאסו בתרבות הזאת עדיין נופלים לכל מיני אמונות שווא, אם לא בדבר הזה, אז באחר, או סתם נקשרים לאיזה זוג תחתוני מזל.
המוח שלנו לא אוהב מצבי לחץ ללא שליטה והוא מפצה עליהם בלקיחת שליטה ערטילאית ודוחף אותנו לאותה קוראת בקלפים שתרגיע, לטקסים שונים, לזהות תבניות במשהו רנדומלי, או לתחתוני המזל...
אינסטיקט, תרבות, או גם וגם יכולים להסביר את הקלות הזאת של חוסר ההבנה ממה כן להתפעם וממה לא.

ברוס מספר ש-9 מכל 10 אנשים חושבים שהם יכולים לדעת אם מישהו צופה בהם מאחור, אבל בפועל האמפרי זה מתברר כלא נכון. אם זה היה נכון, הוא אומר, זה באמת היה כוח על. ואני מסכימה, אם זה היה נכון. אם היו לי עיניים בגב, זה היה מדהים.

המרצה הזה פשוט קטלני

הוא הורג אותי מצחוק!

הנה
ועוד קורס שלו

הדיאטה שבאמונה והאמונה שבדיאטה

לקט על אמונה ודיאטה מפי האנשים בעבודה:

הם עומדים מולי, מרוכזים במלאכת הקודש. היא בדרכה להיוושע, הוא שם כדי להבאיש.
נראה לי שהיא חוזרת בתשובה, או שאולי תמיד היתה דתיה, אבל היא צריכה תיקון.
כהכנה לו, היא מראה לשליח הרב תמונות של המשפחה, מעבירה תמונה אחר תמונה. מדי פעם היא נתקלת בתמונה מטושטשת.
"זאת תמונה לא טובה" היא אומרת במבוכה.
"היא צולמה בשבת" הוא עונה.
"כן?" היא שואלת.
"כן" הוא עונה בביטחון גובר, כשהם נתקלים בעוד תמונות לא מוצלחות פה ושם, "התמונות שלא יצאו צולמו בשבת".
"זאת צולמה בשבת, זאת צולמה בשבת, זאת צולמה בשבת...".
זהו. ההמשך בבית הכנסת.
האם שם יתפרו להם את השריטות?

ארוחת בוקר עם הבחורה מהקבלה.
איך ידעתי?! איך ידעתי?! עוד לפני שהסתכלתי, ידעתי!
אין גבינה בצלחת שלה.
אין לנו הרבה מבחר שם, גבינה זה החלבון היחידי חוץ מביצה קשה.
אבל אין גבינה בצלחת שלה.
"את לא אוכלת גבינה?"
"אני לא אוכלת מוצרי חלב, אני לא עגל", היא עונה.
איך ידעתי!
איך ידעתי? אה, סתם ניחוש מושכל, כי אני יודעת שהיא חולה על ערוץ הבריאות...

הבוסית שלי שוקלת ניתוח קיצור קיבה.
מישהי ניסתה להניע אותה מזה: "זה לא קל אחר כך, את יודעת".
"אין ברירה", היא עונה, "ניסיתי הכל...".
למה יש לי הרגשה שהיא לא ניסתה להכניס קצת פחות ולהוציא קצת יותר, קצת?
אה, אולי כי זה היה עובד??


"אין אלוהים!" אני אומרת בהתרסה לשליח שלנו בעבודה, אחרי שהוא שוב מהלל את סבא ג'פטו.
"אז במה את מאמינה???" הוא שואל בהבעת תמיהה אמיתית.

מוקדש (באהבה רבה) לקורא היחיד שמבין על מה אני מדברת

פשוט, רק הוא כנראה יבין.
ואם יש יותר מאחד שמבינים, זה מוקדש גם לכם, רק עם קצת פחות אהבה.
פשוט, על ההוא אני כבר יודעת ומעבר לזה אני מחזיקה מהקוראים שלי אינטליגנטים ובעלי חיים (או גם וגם שזה ה-שוס) ולא כמוני - צופים 24 שעות ביממה מינוס 4 שעות שינה (קולקטיבית) ב"אח הגדול".
אם הייתי ילדה בת-טיפשעשרה הייתי כותבת בפורום של תפוז, אם הייתי ילדה בת עשרים פלוס הייתי מקשקשת עם חברותי או עם עמיתי לעבודה. בתור אני, שמנסה להבין איך הגעתי עד הלום גם ככה, להוסיף לי התמכרות לתוכנית שמראש היה ידוע שאני אתמכר אליה, זה כבר בלתי נסבל מבחינתי. מה בלתי נסבל אתם שואלים?
בלתי נסבל מבחינתי זו העובדה שבתור חסרת חיים מצפים ממני למצוא חיים דרך מצלמות, רייטינג, ואנשים אחרים, שלא הייתי מזיזה חוליה צווארית אחת אחריהם ברחוב, ומה שאני עושה זה בדיוק מה שציפו ממני. לעזאזל, אפילו אני ידעתי שזה מה שיהיה וגם חיכיתי שזה כבר יגיע.
קצת להתעסק במשהו אחר מחוסר המעש והיכולת שלי.
מעצבן. בדרך כלל אני מסווגת את עצמי לזן ה"דווקאית מצויצת".
אבל,
כמו שלמדתי להגיד בטון שקט ובוטח כמו שעושים אלה ב"אח הגדול" בין משפט מרכך לבין המשפט הבא שלהם, שאמור למחוץ את העומד ממולם סופית כשברקע החתולה השחורה שילדה גורים על גג הוילה מתופפת בקרשנדיות בתופים, או לפחות זה מה שהיא היתה אמורה לעשות לפי כל סטנדרט של דרמתיות ואובר-מלודרמתיות, שיושבי הבית מתחתיה מכוונים אליה,
הההההה, מקום ללקיחת אויר וליצירת פאוזה מרשימה (אני לומדת [גם] מהזבלים ביותר),
אני מכורה ל"אח הגדול", צפוי וגם מגיע לי. צפוי - ברור למה. מגיע לי - כי שוב הראש שלי מלא בהתחבטויות, שאין להן מוצא ומרתיחות לי את דם, כאלה שבעצם הבאתי על עצמי בלי שום סיבה ריאלית.
אז אני שוברת שתיקה ואפילו שוב פעם כותבת על טלויזיה, כי זה מה יש. וגם אם אני ארגיש שטחית אחר כך, לפחות צבר יכנס לרשומה הזאת ויה גוגל, אחרי שהוא יצא מההסגר, תוך דקה יהיה מבוגר בעשר שנים וחכם הרבה יותר, יגבה בעשרה סנטים ויתנפח בעוד כמה שרירים, ויתחתן איתי.

שלישי לאוקטובר 2008

רשומה גנוזה שעבר זמנה - אבל - מצאתי אותה חמודה.

אני כועסת ואני לא הולכת לשום מקום

הבלוגר שיצאתי איתו פעם התחתן. הוא צוללן ואשתו לא יכולה להכניס את הראש למים.
הבלוגר שיצאתי איתו פעם התחתן. כן, ההוא שקיבל כאבי ראש מקרינה מדומה של סלולרים.
הבלוגר שיצאתי איתו פעם התחתן. אז בשביל לראות קצת אור פשוט עצמתי את העיניים.
הבלוגר שיצאתי איתו פעם התחתן. גיליתי את זה עכשיו בבלוג שלו. הזבל.

איך זה שכולם? איך זה שכולם ואני לא?
פעם כתבתי רשומות יפות.
אף פעם לא התעלתי מעל לבינוניות.
אני דווקא תחרותית.
צריך גם קצת מזל בחיים...

המילה היחידה שעולה לי לראש היא: חוצפה

הבוסית שלי שהיא גם חברה של ההורים שלי הביאה לי היום מעטפה חומה גדולה. פתחתי אותה והיו בה מלא ניירות מחברות ביטוח, חלק מ-2007 ומתחילת 2008, מעוטרות באיומים על כך שאם הפוליסה שלי לא תחודש יגרם לי נזק כספי וחבל.
איומים עובדים עלי מצויין, לכן אני מתכוונת לזרוק את כל הניירת הזאת כמו שהיא הצידה ולא להתייחס.

עוד משהו שהיה במעטפה הזאת הוא המכתב הבא:

... שלום
אני יושב מול הנייר ואינני יודע מה לכתוב. מה כותבים לבת שבוחרת להתנתק מהורים שלמרות מגרעותיהם תמיד אהבו ותמכו.
מה כותבים לבת אהובה שלא מראה סימנים של געגועים להורים שממשיכים לאהוב ולהתגעגע.
איך יכול להיות שאת כל כך קשוחה להוריך ומה הסיבה?
ללא קשר החלטנו לחדש את חדרך הישן (מה שרצינו תמיד) וקנינו ארון שולחן וספה מתקפלת חדשים.
להעברת הדברים מהשולחן והארון הישנים לחדשים אנחנו צריכים את עזרתך לשם מיון הדברים שתרצי לשמור או לזרוק.
... אנחנו מבקשים שתבלי איתנו את הפסח הקרוב.
גם ... הודיע שיגיע מדנמרק לאחר מס' חודשים שהוא חי שם כידוע לך.
כמו כן אינני יודע אם ידוע לך אבל הוא ואינגה התחתנו בחתונה אזרחית בעיריה שם הם חיים.
לכבוד זה אנו רוצים לעשות להם מסיבה ולהזמין את המשפחה והחברים הקרובים.
אני מצרף מכתב זה אל מס' מסמכים חשובים הנוגעים לביטוח פנסיוני שלך.
... בואי ונחזור להיות משפחה גם אם לא מושלמת.

אוהב אבא


אז זהו, שחוץ מלחץ ממכתבים פיננסים ועצבות ממכתב עצוב, המילה היחידה שעולה לי לראש היא: חוצפה.
חוצפה כי המכתב מלא בהאשמות, חוצפה ששולחים לי אותו עם ניירות שאין לי מושג מה עושים איתם, חוצפה שנזכרים בי כדי שאני אבוא לסדר דברים, חוצפה שנזכרים בי רק לקראת פסח או בואו של אחי.
חוצפה שלא חושבים שאני זאת שסובלת ועם הפרעת אישיות גבולית, הנה, אפילו היא אומרת את זה. חוצפה שהם יודעים שפסיכיאטר על אמתחת כדוריו לא עזר לי ושכמעט בעטתי את הפסיכולוגית לקיר. מה הם חושבים, שהבעיות שלי חלפו להן מעצמן ויאללה בלאגן?

כולל התנצלות מראש, הטעיית הקוראים, חציית גבולות ונואשות שהגיעה לרמות מטורפות.

בהתחלה שמתי את הגלולות על הכיור של האמבטיה, ליד מברשת השיניים והמשחה והקרם והדאודורנט והקרם לחות לשיער. יש לחפיסה של הגלולות מעטפת פלסטיק לבנה כזאת, וזה נראה מאוד יפה, אבל כשקמתי בבוקר וצחצחתי שיניים שכחתי לקחת גלולה, בגלל שהן היו בתוך הפלסטיק הלבן. נזכרתי בסביבות עשר בבוקר, לקחתי גלולה, הוצאתי את החפיסה החוצה, זרקתי את המעטפת לכל הרוחות והנחתי את הגלולות ככה, ליד מברשת השיניים והמשחה וזה. אבל כשקמתי בבוקר וצחצחתי שיניים שכחתי לקחת גלולה, כי כל הדברים שעל הכיור הסתירו לי אותה. אז נזכרתי בסביבות עשר בבוקר, לקחתי גלולה והנחתי את החפיסה על הקרם פנים, כדי שתהיה גבוהה וזה.

הבוקר צחצחתי שיניים ושכחתי לקחת גלולה, אז מיד לקחתי חפיסה אחרת והכנסתי לארנק ליתר ביטחון, כי כל אישה יודעת שיגיע יום שבו היא תיזכר באמצע הקניות בסופר שהיא שכחה לקחת גלולה, והיא בכלל תכננה להמשיך משם לבית קפה או משהו, ורק בגלל הגלולה היא צריכה לחזור הביתה וכשהיא תיכנס לשם היא תשכח ממה שהיא רצתה לעשות ותבדוק מיילים במשך שעה ואחר כך תצא לבית קפה ותיזכר בגלולה רק בגלל שהיא תזמין עוגה עגולה כי זה מתחרז. בקיצור, אני מנסה להגיד שקיבלתי מחזור ושהרופאה בכלל לא שמה לב שלא עשיתי בדיקות בפתח תקווה ומזל שלא נסעתי לשם בכלל, וקקה עליה שהיא שלחה אותי לשם, הבת זונה.

עכשיו אני צריכה לחכות ולראות איך הגלולות משפיעות עליי מבחינה הורמונלית. אל תזלזלו - זה הדבר הכי מסעיר בחיי כרגע. אפרופו הורמונלית, לזוג כלשהו במדינת ישראל נולדה תינוקת והם הזמינו את כל החברים שלהם למסיבה בהרצליה, ואני הגעתי לשם בשלושים מעלות של ספריישן. אמרו לי יש מסיבה, וזה היה בדיוק כשהתאבן לי התחת מרוב שכל היום ישבתי והסתכלתי על הקירות ותהיתי איך הגלולות ישפיעו עליי מבחינה הורמונלית, אז אמרתי סבבה והלכתי לשם. חשבתי שזה בטח יהיה קטן ומעפן, אבל זה דווקא היה גדול. ומעפן, כי הדבר היחידי ששומר על השפיות שלנו בחיים האלה זה לא לראות בתים של מיליונרים.

כאילו, איך אני אמורה לחזור לדירה השכורה שלי, אחרי שאני מבלה ערב שלם באיזו אחוזה בפיתוח, עם הפקה עצומה של בעלי הבית וילדתם הפעוטה, שכללה שחייה לילית בבריכה המג'וקזת, הופעה חיה של להקת טראנס (נראה לי שזה מה שזה היה. שלושה-ארבעה בחורים עם גיטרות ואחד שמצץ לפרידג', או איך שקוראים למקל האוסטרלי ההוא), שירותים כימיים, אלכוהול בחינם, וגם גלידות ונקניקיות וכריש מגומי. וספסלים. ומלצרים. כאילו מה, אצלי נפתח איזה חיסכון וסופסוף הצטמצם לי המינוס למספר שמתחרז עם הסרט צלפים, ואלו לא ממצמצים אפילו, ודופקים אירוע בסכומים שמתחרזים עם תלושים שלף. יופי לכם, אנשים עשירים! יופי! יופי לכם! יופי!

לא, באמת! יופי!

בקיצור, הגלולות לא משפיעות עליי מבחינה הורמונלית, אני סתם עצבנית באופן כללי. ביולי אני תמיד מתחילה לקלוט שיום ההולדת שלי מתקרב, וכמובן שנורא התרגשתי כשכתבו עליי לכבוד המאורע. אני אהיה בת שלושים ושש בעוד שלושה חודשים בדיוק, והדבר היחיד שמנחם אותי זה שחסכתי עשר שנים של הדבר הזה. איזה כיף זה לצחוק על אנשים נשואים ואומללים! יופי, רווקה זקנה! יופי לך! לא,באמת, יופי! וואי, איזו פסקה קצרה. אולי אני אמלא אותה בזה שאני מרירה או משהו. המפ. חושבת חושבת חושבת. לה מרמור, בלה בלה בלה, קנאה, נשיקות ראשונות, תובנות מעניינות... לא, אין. סליחה.

אז חוץ מזה שהגלולות דופקות לי את המוח, קיבלתי כלבה לשבועיים וחצי בשעה שהבעלים שלה שוהים להנאתם במדינת ההתעללות בשוורים, המשקל שלי התחרפן וכל יום אני עולה ויורדת בקילו מאתיים אז אני מאמינה לו כשנוח לי, שמתי מגבונים לחים בשירותים בשביל אורחים כי שמעתי שזה מאוד באופנה עכשיו, קניתי מלא תחתונים עם ציורים של תותים וזרקתי את כל התחתונים המגעילים שלי לפח, קיבלתי עוד טור בשעה טובה ועכשיו יש לי כבר שלושה, ובכל פעם שאני הולכת לפסיכולוגית אני בוכה, אז כמובן שזה אומר שאני שמחה. אה, ואם מישהו יודע איך מעלימים פכפוכי אקונומיקה ממכנסי בד שחורים, אז במטותא.






פוסט יפה? אהבתם?
לא אני כתבתי אותו, העתקתי אותו בשלמותו מהדודה מלכה. בחורה שקטנה ממני בשנה, אבל באינטרנט היא גדולה ממני אלפי מונים. רק רציתי לשים דברים בפרופורציות. לעשות השוואה קטנה שלא מן המניין.
זה לא שגנבתי, אני נותנת לה את כל הקרדיט. אני לא מתכוונת לשים לינק רק כי אני לא רוצה שהיא תגיע אלי, במקרה שהיא בודקת. אם היא כל כך מפורסמת, בלוג פינתי קטן שהעתיק פוסט שלה והכריז שלקח אותו ממנה, עם כוונה מכוונת לתת זכויות יוצרים, באמת לא ישנה לה. ובניגוד לשם היוזר שלי, אין מי שלא מכיר את הדודה.

אין אצלי חוכמות, גם אם אני נורא רוצה לחשוב ככה, מה שצריך להשפך נשפך, או- מה ששנשפך היה צריך להשפך. אבל הרבה פעמים אני חושבת מה הפוסט העומד להתפרסם יגיד לי עלי לעצמי כשאקרא אותו שוב בעתיד. במקרה הזה תהיתי האם פוסט לא שלי צריך לקבל מקום בבלוג שלי ומה אני אחשוב על המהלך שעשיתי מספר שנים מעכשיו. התשובה לעצמי, די כרגיל, היתה שזה בסדר, זה רק ימקד את הבנתי למה שחשבתי לפני שנים, כשפרסמתי מה שפרסמתי. או כמילות השיר הפותח באינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור: "....טהנהנהנהנה, משהו בסינית, טהנהנהנההה, Anything goes...".

אני חושבת שבשורה התחתונה מה שאני מנסה להבין כאן הוא האם מדובר בדקויות או בתהומות. תראו, פעם לא כתבתי כלום, אחר כך העזתי לכתוב מספר פוסטים, אבל לא לפרסם, אחר כך רעדתי ופרסמתי ושמחתי שעשרה קוראים אותי ושניים מגיבים לי, אחר כך הפכתי לאספנית של מספרים, בהמשך רציתי יותר, ובסוף... בסוף התאכזבתי.
אולי אני צריכה להסביר על מה כל המהומה. אני מרגישה כמו במירוץ בתחרות שלא ביקשתי אותה. אבל אולי כי אני אדם תחרותי, זה גורם לי לכל מיני תחושות לא נעימות. אם תשימו אותי עכשיו, בגיל שלושים פלוס פלוס, עם ריאות שחורות מסיגריות על מסלול ריצה מול האתלט שובר השיאים בעולם, אני עדיין אתן את כל מה שיש בי כדי לנסות לנצח אותו.
אפשר לפתור את הרצון הזה שלי כגחמה מטופשת, אבל מה אם תשימו אותי מול בחורה בגילי? מבחינתי זה ברור שאני אנצח אותה.

***** עד כאן הפוסט הזה ישב זמן רב כטיוטה בעורך הרשומות שלי. נתקלתי בו עכשיו ועכשיו אני אפרסם. עכשיו כבר לא אכפת לי שזו נראית כמו פעולה מטומטמת, מעוותת מצרות עין, טפלה ושמעידה עלי רק רע וברמות קשות. באמת מעניין אותי לדעת למה היא ולא אני? איך זה שהיא ולא אני? על מה בדיוק?