פשוט, רק הוא כנראה יבין.
ואם יש יותר מאחד שמבינים, זה מוקדש גם לכם, רק עם קצת פחות אהבה.
פשוט, על ההוא אני כבר יודעת ומעבר לזה אני מחזיקה מהקוראים שלי אינטליגנטים ובעלי חיים (או גם וגם שזה ה-שוס) ולא כמוני - צופים 24 שעות ביממה מינוס 4 שעות שינה (קולקטיבית) ב"אח הגדול".
אם הייתי ילדה בת-טיפשעשרה הייתי כותבת בפורום של תפוז, אם הייתי ילדה בת עשרים פלוס הייתי מקשקשת עם חברותי או עם עמיתי לעבודה. בתור אני, שמנסה להבין איך הגעתי עד הלום גם ככה, להוסיף לי התמכרות לתוכנית שמראש היה ידוע שאני אתמכר אליה, זה כבר בלתי נסבל מבחינתי. מה בלתי נסבל אתם שואלים?
בלתי נסבל מבחינתי זו העובדה שבתור חסרת חיים מצפים ממני למצוא חיים דרך מצלמות, רייטינג, ואנשים אחרים, שלא הייתי מזיזה חוליה צווארית אחת אחריהם ברחוב, ומה שאני עושה זה בדיוק מה שציפו ממני. לעזאזל, אפילו אני ידעתי שזה מה שיהיה וגם חיכיתי שזה כבר יגיע.
קצת להתעסק במשהו אחר מחוסר המעש והיכולת שלי.
מעצבן. בדרך כלל אני מסווגת את עצמי לזן ה"דווקאית מצויצת".
אבל,
כמו שלמדתי להגיד בטון שקט ובוטח כמו שעושים אלה ב"אח הגדול" בין משפט מרכך לבין המשפט הבא שלהם, שאמור למחוץ את העומד ממולם סופית כשברקע החתולה השחורה שילדה גורים על גג הוילה מתופפת בקרשנדיות בתופים, או לפחות זה מה שהיא היתה אמורה לעשות לפי כל סטנדרט של דרמתיות ואובר-מלודרמתיות, שיושבי הבית מתחתיה מכוונים אליה,
הההההה, מקום ללקיחת אויר וליצירת פאוזה מרשימה (אני לומדת [גם] מהזבלים ביותר),
אני מכורה ל"אח הגדול", צפוי וגם מגיע לי. צפוי - ברור למה. מגיע לי - כי שוב הראש שלי מלא בהתחבטויות, שאין להן מוצא ומרתיחות לי את דם, כאלה שבעצם הבאתי על עצמי בלי שום סיבה ריאלית.
אז אני שוברת שתיקה ואפילו שוב פעם כותבת על טלויזיה, כי זה מה יש. וגם אם אני ארגיש שטחית אחר כך, לפחות צבר יכנס לרשומה הזאת ויה גוגל, אחרי שהוא יצא מההסגר, תוך דקה יהיה מבוגר בעשר שנים וחכם הרבה יותר, יגבה בעשרה סנטים ויתנפח בעוד כמה שרירים, ויתחתן איתי.
שלישי לאוקטובר 2008
רשומה גנוזה שעבר זמנה - אבל - מצאתי אותה חמודה.
ואם יש יותר מאחד שמבינים, זה מוקדש גם לכם, רק עם קצת פחות אהבה.
פשוט, על ההוא אני כבר יודעת ומעבר לזה אני מחזיקה מהקוראים שלי אינטליגנטים ובעלי חיים (או גם וגם שזה ה-שוס) ולא כמוני - צופים 24 שעות ביממה מינוס 4 שעות שינה (קולקטיבית) ב"אח הגדול".
אם הייתי ילדה בת-טיפשעשרה הייתי כותבת בפורום של תפוז, אם הייתי ילדה בת עשרים פלוס הייתי מקשקשת עם חברותי או עם עמיתי לעבודה. בתור אני, שמנסה להבין איך הגעתי עד הלום גם ככה, להוסיף לי התמכרות לתוכנית שמראש היה ידוע שאני אתמכר אליה, זה כבר בלתי נסבל מבחינתי. מה בלתי נסבל אתם שואלים?
בלתי נסבל מבחינתי זו העובדה שבתור חסרת חיים מצפים ממני למצוא חיים דרך מצלמות, רייטינג, ואנשים אחרים, שלא הייתי מזיזה חוליה צווארית אחת אחריהם ברחוב, ומה שאני עושה זה בדיוק מה שציפו ממני. לעזאזל, אפילו אני ידעתי שזה מה שיהיה וגם חיכיתי שזה כבר יגיע.
קצת להתעסק במשהו אחר מחוסר המעש והיכולת שלי.
מעצבן. בדרך כלל אני מסווגת את עצמי לזן ה"דווקאית מצויצת".
אבל,
כמו שלמדתי להגיד בטון שקט ובוטח כמו שעושים אלה ב"אח הגדול" בין משפט מרכך לבין המשפט הבא שלהם, שאמור למחוץ את העומד ממולם סופית כשברקע החתולה השחורה שילדה גורים על גג הוילה מתופפת בקרשנדיות בתופים, או לפחות זה מה שהיא היתה אמורה לעשות לפי כל סטנדרט של דרמתיות ואובר-מלודרמתיות, שיושבי הבית מתחתיה מכוונים אליה,
הההההה, מקום ללקיחת אויר וליצירת פאוזה מרשימה (אני לומדת [גם] מהזבלים ביותר),
אני מכורה ל"אח הגדול", צפוי וגם מגיע לי. צפוי - ברור למה. מגיע לי - כי שוב הראש שלי מלא בהתחבטויות, שאין להן מוצא ומרתיחות לי את דם, כאלה שבעצם הבאתי על עצמי בלי שום סיבה ריאלית.
אז אני שוברת שתיקה ואפילו שוב פעם כותבת על טלויזיה, כי זה מה יש. וגם אם אני ארגיש שטחית אחר כך, לפחות צבר יכנס לרשומה הזאת ויה גוגל, אחרי שהוא יצא מההסגר, תוך דקה יהיה מבוגר בעשר שנים וחכם הרבה יותר, יגבה בעשרה סנטים ויתנפח בעוד כמה שרירים, ויתחתן איתי.
שלישי לאוקטובר 2008
רשומה גנוזה שעבר זמנה - אבל - מצאתי אותה חמודה.
תגובה 1:
תודה
גם אני אוהב אותך
הוסף רשומת תגובה