יום שלישי 13 דצמבר 2005,‏08:03

פורסם ב28 בינואר 2006, 2:59

אני בבית עכשיו. לא הולכת לעבודה. אין לי כוח. שותה וודקה זולה נקי על הבוקר. בעצם זה רק המשך של אתמול בלילה. סיגריות. התחלתי לעשן בגיל 33. הייתי גם מתחילה להזריק סמים בגיל הזה אם זה רק היה זמין כמו סיגריות ואלכוהול. אפשר להגיד שהחלטתי להסתלק מהחיים ברגע ההוא או אולי לחפש משהו שיגרום לי להרגיש חיה. לא עבד, לא זה ולא זה. אולי בעצם שניהם עבדו חלקית. אני קצת לא פה כשאני שותה ומעשנת, לא חלק מהאנשים הנורמליים, הנקיים, וקצת כן מרגישה חיה, חיה את הרגע, את ההנאות מהדברים הרעים. מרגישה טוב להיות רעה...
בהתחלה לא פירסמתי את הבלוג הזה, כתבתי לבלוגירה (בלוג+מגירה למתקשים בעברית שלי)ולכן הקטע הבא: דרך אגב, לא נעלמה מעיני העובדה שהדבר הזה שאני קוראת לו בלוג הוא בעצם לא באמת בלוג. בלוג זה יומן ברשת. וזה לא ברשת. הוא לא ברשת רק כי אני לא סגורה על עצמי. כי אני מפחדת כרגיל. מפחדת לפרסם. מפחדת שלא יקראו. מפחדת שכן יקראו. מפחדת שאני אהיה עוד בלוג משעמם. שלא יהיה לי מה לכתוב. מפחדת שיקראו. מפחדת שיהיה משעמם. אבל אני כותבת כאילו זה היה בלוג מפורסם. עם מחשבה שקוראים אותי ועם כוונה לספר לאנשים זרים מה קורה איתי. כאילו זה היה בלוג לכל דבר. בכל מקרה, יש לי רשת על המחשב. אז יש יומן ויש רשת. רק לא אחד על השני...
בא לי סיפור עכביש:
יום אחד התקלחתי וחפפתי את הראש וכמו בסרט של היצ`קוק במקרה אני פותחת את העיניים ועל הקיר מולי יש צל גדול של עכביש שיורד מהתיקרה ישר עלי! התחלתי להסתכל סביבי בטירוף, מחפשת אחרי המקור והנה הוא, בדיוק מולי. ירד מהתיקרה בקו ישר, לגובה העיניים שלי ועוד לפני שחשבתי על מה לעשות איתו, עלה ישר חזרה לתיקרה. עכביש אינטליגנט, ירד לבדוק מה קורה שם למטה, בדק אותי וחזר. התאהבתי בו ישר, אבל הוא אי שם על התיקרה עקבותיו נעלמו. יום אחד אולי אני אמצא אותו מתרוצץ באמבטיה לא יכול לצאת ואז אני אוריד אותו עם המים לביוב.
בבקשה שמישהו ידבר איתי במסנג`ר או באייסיקיו, לא רוצה להיות לבד. מחכה להודעות שלכם.

זהו, אולי עליתי על הפחד הגדול שלי מכולם, אחרי קריאה בבלוגים שוב, להיות עוד אחת ממליוני אנשים...

שבת 10 דצמבר 2005,‏22:48

משעמם לי, לא עייפה בכלל. מחכה למשהו מעניין שיקרה. חיכיתי כל היום לאבישי שיכנס למסנג`ר. לא נכנס, עד עכשיו. יש לי כבר משפט מוכן בשבילו כשיכנס: "זה המקבילה המסנג`רית של לזיין ולברוח?". זה בעקבות מה שהיה שישי בלילה במצלמה. הבקבוק עדיין פה...
קוראת בלוג של שרליל ממין זכר. סיפורי זיונים בכמות שיכולה למלא את האנציקלופדיה העברית. בניגוד להרגשה הטובה שקיבלתי מבלוגים נקיים יותר , מפה מקבלים הרגשה של בחילה. הכי גרוע זה התגובות. תגובות של כל מיני בנות שהאיש דווקא עושה להן את זה. במקום שיגעלו מהיחס שלו. אולי המיסתוריות, הבטחון. והבחילה גוברת רק כי יש שם כל כך הרבה בנות צעירות, 19, 17, אפילו 16 ואחת שאמרה שהיא בת 13. ומקריאה חלקית הן מתנהגות כאילו יש להן ניסיון של 10 שנים בסקס. בגיל 17 יודעות מה זה "פרפר" . איפה התמימות, איפה הנורמליות. איפה אני הייתי בגילן ואיפה הן. לא יודעת, פשוט מוזר לי מאוד. והוא נפגש איתן ועם בלוגריות אחרות (אחת לחודש לטענתו). איזה עולם יש שם בחוץ.
לא שאני שיה תמימה. בעצם הכל יחסי. לעומת העולם ההוא אני שיה תמימה. לעומת כמה בנות, ילדות טובות שאני מכירה, אני שיא השרליליות ואם הן היו יודעות מה אני עושה לפעמים במצלמה ובכלל, היו חוטפות התקף לב.
טוב, אני הולכת לגמור את בקבוק הסמירנוף אייס האחרון שנשאר לי ולהמשיך לשוטט בבלוגלנד.
טוב, נגמר הבקבוק, נמאס לי , אני הולכת לנסות לישון. אפילו לא היה לי כוח להתקלח. מחר בבוקר. שוב פעם שבוע חדש, של כלום. יהיה טוב, יהיה טוב, יהיה טוב, יהיה, יהי, יה, י, כלום. דיכאון.כרגיל.ביי.

שבת 10 דצמבר 2005‏,11:19:48, גם אני רוצה בלוג!

כל הקריאה הזאת בבלוגים של אחרים עושה משהו. זו הרגשה כזאת כמו אחרי סרט, כשהוא נגמר והכתובתיות מתחילות לרוץ וההשפעה הזאת ממשיכה אחר כך לעוד כמה שעות. הרגשה מיוחדת כזאת, קשה להסביר, מעניין אם לעוד אנשים יש את זה ולא רק לי.
גם אני רוצה להיות קיימת, שלחוויות שלי יהיה תוקף, אולי. נו טוף, אפשר לחשוב איזה חוויות. בגלל זה הייתי קוראת לו: "החיים הכי משעממים שאפשר". לא הייתי קוראת לו:"הבלוג הכי משעמם" דווקא, כי אי אפשר לדעת מה הטעם של אנשים , אולי מישהו ימצא אותו מעניין דווקא (אפשר להגיד שני דווקאים באותו משפט דווקא? איזה מילה מוזרה פתאום שמתי לב).
בקיצור, זה ממש מוזר איך מתחילים להקשר לבן אדם אחרי שקוראים את המחשבות שלו ומה שהוא עובר. גורם לי לחשוב על הקלות שאני מנפנפת בה בחורים, אולי אחד מהם כותב בלוג והבלוג הזה דווקא (שוב פעם??) מעניין ויש שם דברים, אולי לא עמוקים, אבל חיים של בן אדם.
איך הגעתי לבלוגים האלה בכלל? מוזר, משעמום, מסקרנות לראות פעם אחת ולתמיד מה זה. חשבתי שאני אכנס ואצא ושלום שלום, אבל אני מוצאת את עצמי קוראת וחוזרת אחורה בבלוג כדי לראות מה עוד עבר על הבן אדם בחודשים שלא הייתי שם. רק התחלתי השבוע. וגם בדקתי מה יש בתפוז לא רק בנענע. יש כל כך הרבה, זה לא נורמלי כמה אנשים רוצים שישמעו אותם, כמה ועד כמה. גם אי אפשר לעבור את כולם, אולי מפספסים דברים טובים. לא משנה, ככה זה בחיים, תמיד מפספסים, במיוחד בחיים שלי.

עוד סוף שבוע עומד להסתיים, כן כבר מעכשיו אני מבכה את העובדה הזאת. קשה לי עם שבתות, הן נגמרות מהר מדי ואז בא הלילה הזה שלמחרת אין חופש יותר וחוזרים לחיים המסריחים ולהעמדות הפנים שהכל טוב ומגייסים אנרגיות רק כדי לעבור את היום בשלום.
האיי סי קיו פתוח, מקבלת הודעות random chat מדי פעם. הנה אחת, נראה מה רוצה. מחכה שיגיד שלום, למה פונה אלי אם לא מתחיל לדבר? אני לא מתחילה קודם, הוא פנה שהוא יתחיל לדבר.
אתמול הכרתי ככה איזה מורמוני מיוטה שהתחיל לברבר לי בשכל על מורמוניה,אלהים, נביאים וכל השאר, אבל נראה איש חביב, איש חביב ותמים משהו בשביל גיל 45. הייתי מאוד נימוסית דווקא, לא ירדתי עליו כמו שהתבקש, אפילו הוסיף אותי לרשימה שלו מרוב אהבה אלי, his Jewish sister(אני לא מוסיפה לשלי כל אורחי פורחי). נראה לי שרוב הכתוב פה יהיה על השיחות האלה ברשת, האמת, זה הכי מעניין שקורה פה. מה אני אספר על העכבישים? אההה, העכבישים, זה נושא בפני עצמו. אני אחזור לזה פעם.
איך זה כשמתחילים לכתוב חושבים שלא יהיה על מה ואז רואים שלא מצליחים להפסיק?
או, הנה סוף סוף homer, מהרנדום צ`אט שלח היי, כלומר hey there, תיכף חוזרת.
חזרתי, עדיין לא כתב שום דבר מעבר לזה. כתב, חזרתי חזרה.
מסתבר שהוא מתורכיה. אנגלית מצויינת, חוש הומור, כינוי כזה, לא חשבתי שיהיה תורכי. מלא תורכים בתוכנה הזאת. מבזבזת את הזמן על דיבור עם תורכי.. רוצה תמונה כמובן, לא שולחת, כמובן. עכשיו הוא מנסה לנחש איך אני נראית. חחח, הלכו קטעים, טעה לגמרי במראה , בגיל , במה אני עושה, ירדתי עליו כמובן. עכשיו מדברים על אהבות קודמות וגברים. שוב פעם נזכרתי ברפי. הכניס את האקסית להריון ועברו לגור כמו משפחה רוסית מאושרת. כחחח טפו!
עכשיו סקס, עשה חישוב, אם הייתי עם 20 גברים (בערך) ב14 שנים האחרונות, זה אומר 9 חודשים בין לבין. כן בסדר... מזל שאין ממוצעים יבשים בחיים.
טוב נגמר, הלכתי לשים כביסה, אם אני לא אנצל הפעם את הימים החמים האלה שנמשכים כבר 3 שבועות (בהם עדיין לא עשיתי כביסה) זה יגמר בבכי (של כולם, של כולם).

האם כל מה שצריך בחיים זה מטרה?/כל מה שצריך בחיים זה מטרה

ואולי "מטרה" לא חייבת להיות מילה גדולה כל כך; חלום שרוצים להשיג, משהו נעלה.
אולי מטרה יכולה להיות גם אינסטלטור שצריך להגיע, שבגללו צריך לסדר קצת את הבית קודם.
פעם אינסטלטור נתפס בעיניי כ: איכס, באסה, מישהו לנקות אחריו, סידור לא כייפי, מיותר.
היום, עצם המחשבה על אינסטלטור שצריך להגיע גורמת לי להזיז את עצמי, להיות יותר אופטימית.
לראות בו מטרה.
ואולי זה לא עצם האינסטלטור, אלא תיקון משהו שהעיק עלי במשך חודשים. כמו סתימות ונזילות.
אבל אז המטרה פשוט משתנה, עושה "שיפטינג", משיפוצניק לתקופה היותר טובה ולאבן שתרד מהלב לאחר השיפוץ.
בכל מקרה נשארת פה איזו מטרה.
אולי ממעקמי המקום שאני נמצאת בו גם אינסטלטור יכול להביא לי את האור? אולי בתקופה מוארת יותר, הוא דווקא יהיה בלתי מורגש, כמו נר בצהרי היום? אולי בתקופה מוארת יותר הוא דווקא יהיה זה שיסתיר לי קצת את השמש, במקום לתת לי להנות ממנה בשקט ובשלווה שאני כל כך חפצה בהם. אולי.
ואולי כשאני אגיע לתקופה המוארת, אני פשוט צריכה לשנות את קו המחשבה שלי ועדיין לחשוב על אינסטלטורים כמטרה.
עליהם ועל רופאי שיניים ובנקים, תשלומים, ביקור אצל ההורים, ארועים משפחתיים, לוויות, הליכה לעבודה וכו'.
כל אחד ואחד מהדברים הלא נעימים שצריך לעבור בחיים, אולי גם כל אחד מאלה הוא מטרה.
מטרה סופית, או מטרה למטרה אחרת, אבל משהו שהוא יעד או מגשים יעד אחר, שעלי להגיע עליו.
אולי אני צריכה לבנות את החיים שלי כאוסף של מטרות. ודווקא מטרות קטנות ולא גדולות. מטרות שאינן דווקא מהנות. ואפילו מטרות שהייתי מעדיפה שלא יחכו לי באופק הקרוב.
מטרות קטנות זו אחר זו כגרם מדרגות. לעלות מדרגה מדרגה. להתרכז בכל אחת מהן. להרגיש את השרירים נמתחים ותומכים. לחוש בהשפעת המדרגה מכף הרגל ולאורך הגוף. להבין שאחרי המדרגה הזאת מגיעה עוד אחת, אבל ביחד הן מתפקדות כאוסף של מטרות.
מדרגה אחת קטנה קל לעבור. גם המדרגה הבאה היא מדרגה אחת. וגם זאת שאחריה. לא חייבים שתיים שתיים, לא חייבים בריצה חסרת אוויר. אפשר להתמקד במדרגה, לראות אותה כדבר שלם שעומד בפני עצמו, לנוע אליה בהליכה איטית, להשתהות בה ולזכור לחוש בסיפוק אחרי שעוברים אותה.
אולי אני לא רוקי. לא חייבת לכבוש את המדרגות ולזנק משמחה בסופן. לא חייבת להסתכל למעלה בכלל. רק להתרכז בהן אחת אחת ולהנות מהדרך.
להבין שכל אחת מהן היא מטרה ודרך.
אני פשוט חייבת לשנן לעצמי ולזכור, שעלי לראות כל דבר בחיים כמטרה, להצמד למטרות קטנות ולדעת שבכל מטרה השגתי איזה יעד.

נ.צ. האם זוהי התחלתה של העליה?

צריך לרשום את השלבים, חשוב לזכור אותם.

הכל התחיל בבוקרו של אחד מימות השבוע, השבוע.
ב-10 בבוקר מעירה אותי משינה התקפה צילצולים בדלת הכניסה. אם יש צליל טכנולוגי שאני שונאת יותר מצילצול הטלפון, זה צילצול פעמון הדלת.
נשארתי לשכב בשקט בשקט במיטה, מעבירה שמות בראש ומנסה להקשיב למה קורה מחוץ לדלת.
היו דיבורים של קולות לא מוכרים.
עד שהם הלכו, אחרי כמה דקות חוזרים הקולות השטניים ומצלצלים לי שוב בפעמון.
זה לא היה יום ראשון, יום הכנסיה, אז התעלמתי שוב.
למותר לציין שפחד נוראי אחזני. צילצולים בדלת בבוקר וקולות זרים מאחוריהם, שמתעקשים לראות אותי, זה לא סימן טוב.
אחרי איזה יומיים-שלושה, כשיצאתי סוף סוף מהדירה (לקנות סיגריות, אלא מה?), ראיתי שהשאירו לי פתק ליד הדלת, להתקשר דחוף למספר כך וכך.
מרוב פחד לגמור עם הסיפור הזה כבר, התקשרתי למחרת.
מה שיגורתי ממנו, הגיע לבסוף ובלי בקבוק רגיעון של הדס, שכולם אומרים שהוא עובד, אך עלי כמובן שלא, כי אני לא מאמינה בזה ולכן אולי באמת עדיף שהוא לא הגיע, כי, כאמור, זה לא היה משנה כהוא זה.
צינורות המים מתחת לאמבטיה שלי ולמרפסת הקטנה, נוטפים להם בשקט, כבר חודשים. אני מתעלמת מזה, אך התקרה של הדירה מתחתי לא.
הדיירים מלמטה לא הודיעו לבעלת הדירה (משת"פים. הם באמת היו ערבים) ורק אחרי שהם עזבו, היא גילתה את זה.
ועכשיו, כמובן, אני מחוייבת לאינסטלטורים ובדיקות, כן ביטוח, לא ביטוח, שבירת רצפות ומלא מלא אנשים זרים ואבא שיכנסו לדירה, שאף אחד, שישנה את דעתו עלי בעקבות המראה שלה, לא נכנס אליה.
אז, לא להאמין, אבל זה היה הדבר היחיד שהפריד בין התחת שלי ובין משבצת השטיח הקבועה (הנייד על הברכיים) ומשך אותי בכוחות מחוזקים אל הכיור לעשות את הכלים, כצעד הראשון לפני סידור שאר הדירה. לפחות ברמה הנאותה שהאינסטלטורים רגילים אליה וברמה הרבה פחות נאותה ממה שאבא רגיל, אבל שיקפוץ.
אני מקווה שמצב הרוח העשייתי הזה ימשך. קודם כל הוא חייב, כי עכשיו אני כבר לא יכולה להדחיק את העובדה שעוד מעט אני עלולה לנשור כעלה בשלכת, אל הדירה מתחתי, בגלל רצפה רקובה ממים (ועוד בזמן שאני ערומה במקלחת...).
ושנית, משום שהוא יכול להיות הצעד הראשון בדרך הארוכה להבראה ולחזרה לחיים.