אני בוכה כבר שנים אז לא יקרה כלום אם אני אבכה עוד יום אחד (או: יום בחיי)

בוקר.

5 בבוקר.

צריך לקום.

קפה (נמס עלית, חלב סויה אלפרו עם תוספת סידן, כי ההוא בלי הסוכר הוא פשוט מגעיל, סוכרזית אחת ואם קמתי במצב רוח מרדני, אז שתיים).

סיגריה.

עוד סיגריה.

טוב, סיגריה אחרונה ודי.

מקלחת רק אם לא ניצלתי כבר קופון לאחת כזאת בערב הקודם.

מייקאפ ואם יש זמן ומצב רוח, עוד כמה צבעים כדי להיות קצת צבעונית ולא סתם בז'ית.

תרסיס הגנה נגד השמש, לא ברור בשביל מה. אולי כדי להמשיך להיות יפה גם בגיל 60 ולבד.

בגדים שצריך לתרום כבר, אבל אז צריך לקנות חדשים. יש כסף אבל אין מצב רוח לזה.

נעלי התעמלות כי מחכה לי הליכה ארוכה.

עבודה.

עוד עבודה.

שום קטע חברתי.

רק עבודה.

עבודה לא קשה.

כולם מסביב חברים.

אני שונאת אותם.

מתרכזת בעבודה.

שונאת אותה גם.

9 שעות, לפעמים 10 ו-12, מדי פעם בורחת אחרי 7-8.

אף אחד לא מחכה לי בבית.

חוזרת הביתה.

גם היום לא מסדרת אותו.

גם היום לא נרשמת לחדר כושר.

אלכוהול בשרשרת, כי שוב נפגעתי מאנשים, סיגריות בשרשרת כי לא מעניין אותי שום דבר.

יושבת במחשב, או בטלויזיה. אין לי סבלנות לא לזה ולא לזה.

הולכת לישון.

לא תמיד רצוף.

ואז

בוקר.

צריך לקום.

יום חמישי.

שותה יותר, מעשנת יותר, ישנה קצת יותר, אוכלת הרבה.

לפעמים מזמינה סרט ב-VOD.

יום ראשון.

בוקר.

צריך לקום.

מה קורה אחרי כמה שנים כאלה אני כבר יודעת, מה יקרה לי אחרי עוד כמה שנים, לא מפחיד אותי לחשוב על זה, כי אני פשוט לא מעיזה לחשוב על זה.