זה שאני צינית לא אומר שאחרים לא טיפשים

היום הביאו לנו מרצה לעבודה שתספר לנו שאפשר להתמודד עם אבל ואובדן. דה, אמרו העובדות הרוסיות אצלנו, דה-אה, אמרתי אני, כי גם אני הצלחתי ללמוד רוסית. מיליון הרוסים שהגיעו לארץ אינם טועים וכולם, אחד לאחד, מצאו לנכון לפנות אלי ברחוב במהלך השנים (זה יוצא משהו כמו 1,666.666666666667 ליום), כדי לשאול אותי אם אני רוצה לבוא לאכול פירושקי היום בלילה. לכולם אני משיבה דה וזה עובד כי הם עוזבים אותי ואני מבריזה להם. היה אפילו אחד שרצה להתחיל איתי באוטובוס פעם והתיישב לידי. כשהוא ראה שהספר שקראתי היה באנגלית, הוא התנצל שהוא חשב שאני קוראת ספר על הכנת פירושקי והסתלק בבושת פנים.
בקיצור, סדנת ה"בואו נפתור את כל הבעיות האישיות שלכם ונראה לכם איך צריך להתנהג באופן מקצועי, כי אתם מקצוענים ולא 70% כוח עזר, מרוויח מינימום ומנקה מקסימום, או מוות לא חייב להיות הסוף, תראו איך אני חיה ממנו", קרבה אותי שעתיים חסרות תועלת ליום מותי.
הלכתי להקשיב למרצה כי חשבתי שהיא תעזור לי להתמודד עם אבלי ואובדני, מנדוקי שלי.
אז מה היה לנו שם? שמענו על זה ששפת הגוף היא 80%-93% מהתקשורת (דה-אה, בגלל זה כשאני משקרת לאנשים ששואלים אותי מה נשמע, אני מעלה חיוך גדול, עיניים בורקות ישר לתוך העיניים שלהם וזוקפת את ראשי), למדנו שאנשים ששואלים מה נשמע לא מתכוונים לזה באמת (דה-אה, בגלל זה השקר שלי עובר), הוסבר לנו שעלינו לתת זמן לאיש הזקן, לשבת בגובה העיניים, להקשיב לו ולתת כבוד (דה-אאוטצ', מה תגיד האחות שעשתה את זה וספגה ספל קפה מתשושה-סיעודית אחת, על הראש??), עשינו תרגיל בו כולם עצמו את העיניים והלכו לאיזה גן ירוק בו שום רוע לא יכול לגעת בהם ואני נתתי להם כפות מאחור כדי להראות שדווקא כן (דה-הא-אה לראשון מהקוראים שיצעק שברגע הזה חשבתי להסתלק משם!), נאלצנו לפנטז על רגע המוות האישי שלנו וגילינו שמה שאנחנו מפחדים ממנו בעצם הוא כל מה שלא אמרנו דווקא (אכן ידע מועיל לחיים טובים).
הדבר הכי משמעותי (ביחס למה שהיה עד עכשיו, כן?) היתה רבע השעה האחרונה של השעתיים האלו בה שמענו עליו, שאומר שצריך להפרד מאדם גוסס או שמת כבר ב-5 משפטים פשוטים, אך שמניבים תוצאות שלא יאומנו. הפעם כן מומלץ לנסות את זה בבית. לא בטוח שזה יעבוד, אבל בטוח שזה לא יפגע. חוץ מזה שזה גרם לדמעות הקהל לזרום כוודקה הזולה לכבדי וזה תמיד טוב לסגירת כל הרצאה (אגב, זה בדיוק מה שגורם לי לתהות, אם המרצה שמעה את המחקר שדניאל כהנמן מזכיר בהרצאותיו על כך שאנשים זוכרים את רגע השיא ואת הסוף באפיזודות של סבל, מה שאומר שאם הסוף טוב, הם יזכרו לטובה, או לפחות רעה את אותה אפיזודה...).
חמשת המשפטים שיש לומר לאדם גוסס הם כדלקמן:

תסלח לי

אני סולח לך

אני אוהב אותך

תודה

שלום

רגע רגע, כשזה מלווה בדוגמאות מסיפורים אמיתיים, זה הרבה יותר משכנע. לא. טוב, לא אותי. טוב, לא אותי ולא את כוח העזר הרוסייתי. אחדו כוחות אחיותי! דההההה, לכולם!
ואם אבוד והגוסס כבר מת? ליבי החל להחמיץ בליבי, כמעט גם אני התחלתי לבכות שם כי לא הספקתי להגיד למנדי את חמשת הדיברות. אבל לא! מיד חולקו הדפים והועברו העטים (מוזר, לי במשרד כל הזמן יש מחסור של עטים) ונתבקשנו לכתוב למישהו שמת לנו בהתאם לכתוב מראש.
אני חשבתי שאיזה מזל שמנדי מתה לי, כי אחרת לא היה לי למי לכתוב. סליחה, הפעם אני באמת לא מתכוונת להיות צינית, אבל דווקא אז הבנתי שאני צריכה להרגיש ברת מזל שאף אחד משמעותי לא מת בחיי הארוכים, עדיין. אז מת סבא ומתה סבתא, אבל רבאק, זה היה מזמן, אילולא מנדי הייתי צריכה להתחיל לחשוב שהמוות שלהם השפיע קשה על חיי ושאני לא אוכל לסגור פצעים ישנים בלי חמישה משפטים חדשים.
אז כתבתי למנדי וביקשתי ממנה סליחה שלא ישבתי איתה יותר בחוץ עם הרוח בפרוותה ואפה מסניף ריחות רחוקים, כמו שהיא אהבה ושלא נתתי לה יותר קאבנוס, כי כמה שהיא היתה שמנה וחיה לא רע 15 שנה, עוד קאבנוס היה לא טוב ללב שלה. ואמרתי לה שאני סולחת לה על... על כלום. ושאני אוהבת אותה ותודה ושלום.
אנשים בכו שם, תוך שהם כותבים, אני חייכתי, כי נזכרתי במנדוקי המקסימה וכי הצחקתי את עצמי עם ה-הו הא-אויויוי- הקאבנוס שיכולתי עוד להאביס אותה בו.
נאמר לנו שאת השפעות הכתיבה הזאת נרגיש עוד שבוע אחרי. באותו רגע כבר הפסקתי להרגיש כלום. נו טוף, מחר אני אלך שעה לפני הביתה, כדי לקזז את השעה הנוספת שההרצאה הזאת הוסיפה לי לשעות העבודה, ככה שאני ארגיש את ההשפעה לפחות יום אחרי.
אחר כך במשרד, התאספו כמה בנות נרגשות, שסיפרו למי שלא הגיעה להרצאה כמה היא הפסידה, איזה מרגש זה היה ונותן כלים וכמה זה לא התאים לכוח העזר הרוסייתי שצחקק והפריע ואמר דההה במהלך ההרצאה, כי שמה, בארץ לא דוברת אובדן ואבל, לא מבינים כלום. אני רק תהיתי כמה זמן היה לוקח למי שלא הבין מדוע כוח העזר לא הבין, להבין, אחרי שהיה עושה את מה שכוח העזר עושה במשך שנים.
בקיצור, כולם ימשיכו לעשות את העבודה שלהם, כמו שהם עשו אותה עד עכשיו, לא להתייחס לאנשים אחרים כמו שהם עשו עד עכשיו, לחוות מוות של אנשים קרובים ולהתמודד אתו, כי זה מה שיש.

בדיעבד הייתי צריכה להגיד למרצה בשקט באוזן: "תגידי להם שיכתבו בבלוג וזהו, בואו נלך הביתה..."