לא יודעת כבר מה לעשות, אפילו כותרת לא הצלחתי למצוא

העבודה החדשה היתה יכולה להיות מקפצה לחזרה שלי לחיים, אבל כמו שזה נראה לי בינתיים, היא הפכה לפטיש שרק דופק אותי, מהלומה אחר מהלומה חזרה לתוך האדמה.
לא מספיק שאני צריכה להתמודד עם מציאות אכזרית של אגודה סודית, שהוכנסתי אל בין נבכיה, מוקדם מדי, מבלי רצון ובלי אזהרה, חברת הזקנים הסיעודיים, אני צריכה להתמודד עכשיו גם עם המשרתים באותה אגודה סודית - הגלמים שעלו על יוצריהם - הצוות הטיפולי.
שום דבר שאני עושה הוא לא בסדר. לא זכיתי למילה טובה. רובם אנטיפטים חמוצי פרצוף. כשאני כבר מעיזה להגיד משהו, לפעמים נראה לי שעצם העובדה שאני לא צורחת את המשהו הזה מצד אחד של החדר אל משנהו, עומדת כנגדי והם לא מתייחסים אלי בגלל זה.
כל יום אני סופגת נזיפה על משהו אחר. פעם זו הישיבה שלי על המחשב שלהם, פעם זו הדלת של הקבלה שלא תפסתי בזמן והיא פגעה במישהו, פעם זה הטלפון שלא עניתי לו, פעם אלה אבני הדומינו שבניתי מהן מגדל ועם האבן האחרונה הן נפלו ברעש גדול. מישהו בכלל טרח להדריך אותי לגבי הטלפון הסלולרי המחלקתי ושיש לענות לו??

אני מכירה כבר את כל הזקנים בשמותיהם. אני נחמדה אליהם כל יום. אני מאכילה אותם, אני משחקת איתם, אני מתנדבת לרוץ לצלם ולשלוח פקסים במשרד שנמצא כמה קומות למטה, אני הולכת עם חולת האלצהיימר יד ביד בסיבובים אינסופיים במסדרון כשאין מה לעשות איתה והיא מסרבת לשבת, אני רצה להביא לה דף ועפרון כשבעלה עוזב אותה והיא צריכה תעסוקה כל יום בשעה קבועה, אני עוזרת להם להוריד מהשולחנות, אני עוזרת להם בהאכלה, אני עוזרת להם במצגות ובתקלות טכניות במחשב, אני מתייקת במשרד, אני מתעניינת ושואלת ומבררת אם זה בסדר מה שאני עושה.
כמעט שאף אחד לא מעריך את זה.
אני רק שומעת איפה אני לא בסדר.
אני עושה כל מה שאומרים לי ומנסה להיות תושיתית גם קצת יותר, ואז אני חוטפת על זה שהראתי תושיה.
אז ביום הראשון חזרתי בוכה הביתה בגלל המראות הקשים של אנשים שפעם היה להם כבוד והיום כבר אין, מאז אני חוזרת בוכה הביתה רק בגלל אותם אנשי צוות שמקשים עלי עוד יותר את העבודה שהיא קשה גם ככה, אולי לא מבחינה פיזית, אבל מבחינה נפשית.
בהתחלה הייתי חדורת מוטיבציה, חייכנית, שמחה, רוצה להשתלב, תוך חודש הצוות הפך לגורם שמאיים עלי יותר מאומללות סוף החיים של הזקנים שהם מתחזקים שם.
ואם זה לא מספיק, או נראה שאני סתם מתבכיינת, מספיק לשמוע את האחות, ירדנה, מחלקת הוראות לעובדות הרוסיות (זה המצב, אני רק מציינת עובדה): תשקלו רחל, תשכיבו לאה, תבדקו אברהם - בלי "את" לפני השם המפורש, כאילו הם סתם חפצים. בעצם, אפילו לחפצים הגיוני שיצורף ה"את" הזה.
כל הזמן חושדים בי. באתי חדורת מוטיבציה וכל החשדות, ההערות והפרצופים העקומים הוציאו לי את הרוח מהמפרשים.
מצטערת מאוד, אבל אני מאלה שלא חושבים שאדם צריך קודם להוכיח את עצמו ואז נהיה נחמדים אליו, אני מאלה שקודם עושים הכל של-'חדש' יהיה נוח וירגיש בבית ורק אז אם הוא לא מחזיר בתמורה או סוטה מהדרך הישרה, הוא יעורר את חמתי.
חוץ מפעם אחת, אף אחד לא הציע לי לשבת איתם לשולחן לארוחת הבוקר. הפסקתי גם ללכת לחדר האוכל לארוחות בוקר, אני גונבת פרוסת לחם מהמטבח של המחלקה. התירוץ שלי הוא שלא נורא, בשואה אנשים חיו על פרוסת לחם ליום, אני אוכל להחזיק עליה חמש שעות.
כל יום כמעט אני חוזרת בוכה הביתה, מחזיקה את עצמי לא להתפטר, מתכננת איך למחרת אני אשתדל לשבת יותר כמו בול עץ, לסגל מבט יותר מזוגג בעיניים, להחזיק את הפה סגור ואת הזרועות לצד הגוף. אולי ככה אני לא אעשה שום טעות או אספק למישהו תירוץ להגיד לי משהו עכשיו. ואז בטח יאשימו אותי באנטיפתיות ועצלות. הזבלים.