אוהוווו

נתקע לי הצינור של מכונת הכביסה על הברז של הכיור!
אני לא מצליחה לשחרר אותו, יש לי כבר יבלת ביד!
צינצנות של חמוצים למדתי לפתוח עם סכין,
עכבישים למדתי להרוג למרות הצמרמורת,
מה אני עושה עכשיו?????
נלמד לחיות עם הכיור באמבטיה בלבד כנראה.
סססססססססססססאמאמאאאמק!!!!!!

עוד כמה ציוני דרך:
היה לי יום הולדת 37 בספטמבר. אז היה.
קיבלתי שיחת איומים בטלפון מנהג אחד של חברת נסיעות, סתם ככה כי הוא החליט.
לקחתי את זה קשה ואני היום בבית, אז לפחות דיברתי עם ספק האינטרנט ועכשיו האינטרנט שלי כבר לא שבור.

חידה: איזה מהמשפטים הקודמים הוא האמת?

כמה ציוני דרך לעצמי

גם אני התמכרתי ל"אח הגדול" - אני מספרת את זה רק כדי שתהיה לי נקודת התייחסות להשוואה כשיצא "האח הגדול 9".
שפרה צריכה לעוף, אם לא למות, ויוסי, כפרה עליו, יקח את המיליון.

אני עובדת כבר חצי שנה. רק כי צריך. לא מתחברת, לא למקום ולא לאנשים. העבודה הזאת לא הקימה אותי ולא עוזרת לי לחזור לקונצנסוז. האנשים שם עצבניים ולחוצים על כלום אחד אחד, חוץ מהדיירים הזקנים, שהם דווקא לא לחוצים ועצבניים אבל רק מדגישים לי כמה לא כדאי להזדקן.

יש אחות חדשה בעבודה. ביום שישי האחרון היא שמעה לראשונה בת כמה אני ואחרי שהתעוררה מההתעלפות הפכה לטנק מרכבה סימן שידוכים ובאה אלי בפול גז לקחת את מספר הטלפון שלי. נאלצתי במשך 10 דקות לגמגם את דרכי בנימוס מחוץ לשדה הקרב.
ככה זה כשאת בת כמעט 40, נראית בת 20 וחסרת גבר לצידך. זה דיסוננס קוגנטיבי שאנשים לא מוכנים לו. כולל אני.

בלוג לא מעודכן לא מזיז לאף אחד (כמעט). וזה בסדר, כי לפחות בדבר אחד למדתי לשמור על פרופורציות.
הטריק הוא להשאר רגועים ולדעת מה את שווה ומה המטרות שלך.
(ולעצמי שתקרא בעוד שנים ואולי לא תבין - עשית משהו מיוחד, הצלחת להחזיק בו, משהו שאת לא עושה בדרך כלל, הוא שם והוא לא הולך לשום מקום, ויתרת על הניסיון להיות הכי טובה בו, נשארת נאמנה לעצמך).

אח שלי, לא הגדול, האמיתי, עזב את הארץ לדנמרק, לחיות עם אהובתו הבהירה, העדינה והדנית. המשפחה הקטנה שלנו התמסמסה לאוויר. איבדו את שני הילדים שלהם - אני לא מדברת איתם כבר מיוני, החודש בו מנדי מתה, הילד השני שלהם עזב לחו"ל. הנחמה היחידה שלי היא שלפחות הוא חיי את החיים ושיהיו לו חיים טובים.
הוא ניסה ליצור איתי קשר, אפילו שלח לי מכתב. בינתיים המכתב הזה עדיין סגור. אין לי כוחות. דברים שלאחרים הם פשוטים, קשים לי מאוד.

שבת בבוקר, יום יפה, התחלה של חורף, ואני עדיין בשלי, כלואה בבית, עם כוס אלכוהול זול, סיגריות מזקינות וחוסר הבנה כללי איך הגעתי עד הלום ולא יצאתי ממנו עד עצם היום הזה.

אני לא אעביר ערוץ כשתשודר התוכנית 'הפוליגרף' (כי אני לא אריאנה מלמד)

לפעמים משעשע אותי לחשוב שהטלוויזיה על כל המורכבות הטכנולוגית שלה מבפנוכו, היא בעצם מערוך עץ פשוט מבחוצה. כן, כזה של בצק. היא מרדדת לנו את המוח (שמעתי על מחקר שמצא שדמנציה בזיקנה מופיעה יותר באנשים שראו יותר שעות טלוויזיה. שמעתי עליו מהטלוויזיה). אז לאנשים שאוהבים לבקר אותה מה שיש לי להגיד זה תאכלו לחם (מקמח מלא) ולא עוגות ואל תקנו טלוויזיות.
המסחריות והרדידות קיבלו את המונופול על הטלוויזיה, השתלטות שכמה שחבל שהיא קרתה, היא קיימת ואי אפשר להלחם בה. אפשר רק לבקר אותה בלופ אין סופי מייגע, לעבור לאחד משנים-שלושה ערוצים שכאילו מיועדים למי שחושבים עצמם אינטליגנטים ולזרוק את השלט, או לכבות אותה וזהו.
אבל רגע, אם בוחרים באופציה הראשונה מדוע לא בוחרים באופציה השלישית? אה, אריאנה? האם בכל זאת יש איזושהי תמורה בעד האגרה של צפייתך בתוכנית שאת מכריזה שבה את לא צופה?

צוברת שעות פרומואים, כמעט כמו שעות הסדרות עצמן, לתוכניות חסרות הבינה של לילות הקיץ החמים, התרגשתי מאוד בציפיה לדבר האמיתי (ראליטי!). ברגע של אמת ביני לביני, כשהבנתי שנכנעתי למגמה וויתרתי על התעמלות למוח מהמכשיר הזה, רווח לי כי רגשי האשמה פחות יציקו עכשיו.
פיספסתי את התוכנית הראשונה של הפוליגרף, כי שוב נרדמתי מבוסמת, אחרי יום של ערות מבואסת. התאכזבתי כי חיכיתי לראות את התוכנית הזאת. אז חיפשתי לקרוא מה היה שם וכמה נמוך ירדו, כי אני משום מה, ידעתי למה לצפות וחתמתי על העסקה הזאת מראש. בניגוד לאריאנה שהייתה כנראה בחו"ל בחודש האחרון או שקמה על הפרומו הראשון כבר להשחיז את העט בכדי לכתוב על תוכנית שהיא לא תצפה בה, אבל ש(גם) היא צריכה להרוויח ממנה.
כך נתקלתי בביקורת של אריאנה על התוכנית. בעיקר היא ריחמה על בנות הזוג האומלות של הנחקרים - שנאלצות לספוג כל מיני אמיתות לא נעימות, במיוחד קבל עם ועדה, על בצע הכסף - שבעבורו הנחקרים הפעם באמת מוכרים את אמא שלהם, כי היא שם באולפן, על הסודות שנחשפים מול כולם.
אני רואה עכשיו את התוכנית עם ווֹדי, חבר שלי (VOD בשבילכם) ואולי כי אריאנה הכינה אותי מראש, אני לא מתרגשת. אולם כבר בקריאת הבקורת שלה לא התרגשתי כמותה. נשים שסובלות שטויות משטויות שונות מהגברים בחייהן זה חדש? נראה לי שמעט מאוד הנשים שחיות עם גבר במשך שנים ושלא יודעות מי הוא ומה הוא. אריאנה התרגשה מזה שאחד מהגברים הודה שהוא רוצה שחברתו תתקע סיליקון בחזה (בעזרת איש מקצוע כמובן) ותהתה כיצד הבחורה צריכה להרגיש מכך שהוא מתייחס אליה בכל כך זילות. סליחה, אריאנה, אבל חברה שלי כבר לפני שנים עשתה את זה כי זה מה שבעלה רצה והחברה סביב עודדה, הייתכן שהברנז'ה החיפאית מתנהגת יותר נמוך מזו של תל-אביב אפילו שהיא יושבת יותר גבוה?
אחר כך היא התרגשה מכך שהוא הודה שהוא פינטז על חברתו ואחותה התאומה. אגב, לא היה צריך פוליגרף בשלב השאלה הזאת, כי הניסיון הכושל של הבחור לשלוט בשרירי הפרצוף שלו - פשוט כשל. התשובה שלו בעיניי הרבה יותר מובנת מהתמיהה של אריאנה לגביה.
הודאות שנאמרות בקול שונות ממה שמפונטז בחדרי חדרים? לא נאמר כבר שאין לנו שליטה על המחשבות, יש לנו שליטה על מה אנחנו עושים איתן? אותי לא הפתיעו ההודאות באשמה שזכו למחיאות כפיים, כמו את אריאנה, אותי הפתיעו מחיאות הכפיים. מחיאות כפיים על הודאה נאלחת במיוחד רק בזכות זה שהיא קיבלה חותמת "עובר" מהפוליגרף כי היא אמת לאמיתה. אבל אני לא יכולה לבקר אותן, את הדבר היחיד שהרגיז אותי בתוכנית, כי אני רוצה להמשיך לצפות בה ולא מקבלת תשלום בשביל לספר שאני אלחץ על כפתור בשלט שיעביר אותי לערוץ אחר.
בצע כסף? ממתי זה מפתיע? ויותר מזה, מדוע לקבל כסף על העלאה מעל לפני השטח של מה שכולם חושבים או רוצים לעשות שונה מללכת יום יום לעבודה ולשקר בנחמדות לאנשים כי אנחנו לא רוצים שידעו את מה שכולנו חושבים או רוצים לעשות?

התוכנית הזאת לא תמיד נעימה. אבל היא לא נעימה, לא בגלל הפורמט, לא בגלל ההודאות של המתחרים, לא בגלל זה שהם זוכים בכסף ותשואות תמורת האמת המגעילה, לא בגלל יחס מזלזל לכאורה מאיזה גבר לאשה בחייו, התוכנית הזאת לא נעימה ואפילו מזעזעת דווקא כי היא כל כך צפויה. חוסר הברירה לקבל את מה שלא האמנו שנקבל ישר בפרצוף, מה שלמדנו להסתיר או לא להכיר בו כדי לחיות חיים תקינים הוא הזעזוע, הוא מה שגורם להתרגשות הלא ברורה הזאת של אריאנה שמוכרת אותה לכולם כביקורת הרגילה שלה על עוד תוכנית תת-רמה.

אני רואה ואראה את התוכנית הזאת, אלא אם כן אני ארדם שוב או אשתעמם ממנה. כי אני לא אריאנה מלמד. אני נהנית לאידם של אחרים שאני שונאת, או שמופיעים מראש במדיום שרק מקיים מה שהבטיח ושחולש על חלק נכבד מהחדר המרכזי בבית שלי ואני לא צריכה פוליגרף כדי להודות בזה. אולי אני יכולה לעשות כמו מי שהאנושיות שלהם התבטאה אל מול פני האומה אך לעומתי עשו מזה כסף, ולתרץ את ההודאה המביכה שלי בכך שגם אני אנושית.

אריאנה מלמד מספרת שלא תצפה בתוכנית שמראש היה ברור לי שהיא לא תרצה לצפות בה. אז היא לא תמכור את אמא שלה בעבור כסף, השאלה היא מדוע היא אינה מבינה שהיא מוכרת את עצמה בעבור כסף. אחרת מה הטעם לכתבה הזאת, זה כמו חולה סכרת בחנות קונדיטוריה. אז אריאנה מלמד אוהבת לקרוא ספרים ולאכול קינואה וירקות מאודים במקום עוגות. בעצם אני לא בטוחה לגבי החלק השני.

הדרך לדייט רצופה כוונות טובות

החלטתי לתעד בשידור חי דייט בהתהוות. כמו שהילד שלי אומר, הכי הרבה תשארו ידידים אחרי. אז אין לחץ. הרי מראש לא ברור שום דבר, כלומר לי ברור שלא יצא מזה כלום, אז אני רוצה לתעד רק למקרה שיצא מזה משהו ואז לשם שינוי, פעם ראשונה בחיים שלי, אני לא אוכל להגיד לעצמי: "אמרתי לך!" וזה בפני עצמו יהיה קטע כל כך מכונן בחיי שפשוט יסתם לי הפה ואני לא אוכל להתלונן יותר.
אבל אולי, הנטיה שלי לתעד את זה נובעת דווקא מכך שאני כן מצפה לאותו רגע מכונן שסוף סוף יגיע ואני בעצם רוצה להראות שאני צודקת וכמו תמיד, ברור שלא יצא מזה כלום. כן, זהו זה.
אז סליחה מראש, מקוראנו, אם בכלל, נראה שלא, אולי היה עדיף שתקרא קצת אותי לפני שתעיז להחליט שאתה מעוניין לצאת איתי, על כך שאני מספרת את קורותנו בפני כל, עידו.
אחרי חלופת אימיילים (בה הוא כבר הוציא ממני הבטחה ללכת איתו לאינדיאנה ג'ונס החדש, פעמיים. כי הוא כנראה שכח שהסכמתי כבר, חד משמעית, בפעם הראשונה. הוא כנראה לא האמין למזלו הטוב, ככה אני מעדיפה לחשוב, כי הוא שאל שוב וקיבל שוב תשובה חד משמעית. אולי בפעם השניה זה ממש נתפס אצלו ש- כן) הוא קיבל מספר טלפון. למה? לא יודעת. נראה לי שהוא גוץ שמנמן וחנון (מי אם לא כזה אין לו מה להפסיד ויתחיל איתי באימייל...) ושהוא לא הטעם שלי. אבל אני קצת לא יודעת מה הטעם שלי כשמגיעים לבני אדם, כי הם בכל זאת הרבה יותר מורכבים מיופלה, לא משנה כמה תרכובות כימיות של טעמים הם עוד ימציאו, וגם לגבי טעמי ביופלה אני משנה דעה אחת לכמה זמן, וגם קצת הרבה משועממת.
חוץ מזה, יש לו לפחות מנוי אחד יותר מלי על הבלוג שלו וזה כבר מעורר את יצר הסקרנות שלי לאיך הוא עשה את זה ואני לא וגורם לי לפנטז על חקירת העינויים שהוא יעבור אצלי עד שאני אשכיל בעוד מידע שלא ידעתי קודם ואהיה חכמה הרבה הרבה יותר.
את הטלפון הוא קיבל לפני יום. אני מחכה שהוא יתקשר.

כלומר, לא- מחכה ליד הטלפון מחכה, אלא- מחכה באופן כללי שכזה, בודקת אם הסוללה טעונה, האם היו שיחות כשלא הייתי, מנהלת את אי-חיי כרגיל, אולי עדיף שהוא לא יתקשר כי אין לי כוח לדברים חדשים, מחכה.

עם זאת,

שבת. היום ה-5.7, את הטלפון הוא קיבל ב-2.7. הדייט העתידי נמס לו בינתיים בחום הקיץ הישראלי. כי, מה לעשות, אין לי מזגן בבית. בינתיים, כשאני עומדת על מדף ונמסה, משב רוח קרה ביום אחד, לא ישפיע עלי שלושה ימים אחרי. אז בסדר, אין לי סבלנות, לא בקיץ ולא בכלל. אבל פאקן שלושה ימים להרים את היד, להפעיל כמה אצבעות שמנמנות וללחוץ על כמה כפתורים?
כבר אמרתי לעצמי שאני לא מוכנה לעמוד במצב כזה יותר. הפעם, אני מקיימת. ומי שיש לו משהו שכנגד להגיד שיפסיק את המזגן שלו למספר שעות או שיתן את הטלפון שלו למישהו שאמור להתקשר ולא עושה זאת מספר ימים.

ואני לתומי חשבתי שיש כאן אופציה לסידרה. אבל כרגיל, אין חדש תחת השמש.

זוכרים שפעם חשבו שבעתיד מוח האדם יהיה מחובר ישירות לטכנולוגיה? אז העתיד כבר כאן

משהו לא בסדר באינטרנט שלי. כהדיוטה מותר לי לדבר בצורה כוללנית ולהגיד "האינטרנט שלי".
כהדיוטה אני גם עושה את כל הפעולות המצופות ממני: מנתקת את ספק הראוטר מהחשמל ומחזירה, לוחצת על repair על אייקון הרשת האלחוטית, הופכת דתיה אדוקה לרגע ומתפללת לשליט הסייברנטיקה שישפיע עלי מחמלתו ויחזיר את המצב לקדמותו.
ביומיים האחרונים הרשת שלי לא כתמול שלשום. היא לא מתנתקת, אבל גם לא טורחת לעבוד כהרגלה. כהרגלה? כהרגלי כמובן.
אבוד, מי שכבר מחובר לאינטרנט, מחובר במלוא רמ"ח אבריו, וואטבר דאת מינז. אז זה משנה שאין לי שקע בעורף אליו מתחבר תקע מושך כאבל? אני לא חושבת. החיים שלי משפיעים על הטכנולוגיה שאינני מבינה ואותה טכנולוגיה שאינני מבינה משפיעה בחזרה על החיים שלי. בתחום העתידנות יש כאבל שחייבים לראות שמוסף למשוואה הזאת. פרט פעוט כמו ה"אינטרנט שלי" שהפסיק לעבוד כמו שצריך גרם לי להבין שהכאבל כבר קיים. זה שלא רואים אותו אומר לי שאולי מדובר באלוהים.
או שהעתיד כבר כאן, מתחת לאף. העתיד הטכנולוגי, אותה שאיפה, שמרוב שעסוקים בה שוכחים לפעמים שאנחנו כבר מנגבים את האף, אחרי שלקחנו אותה.